רגע בלתי-נשכח

כשסיפרת את זה לאנוואר סאדאת, הוא צחק: ''ברגע שהדלת של המטוס שלך נפתחה, כל הישראלים עצרו את נשימתם. אני גר ברחוב ראשי בתל-אביב, ובאותו רגע הבטתי החוצה. הרחוב היה שומם לחלוטין. שום דבר לא זז, מלבד חתול אחד, שגם הוא בוודאי חיפש מכשיר טלוויזיה.''

מחרתיים ימלאו 31 שנה לאותו רגע, אחד הגדולים בחיינו.

בעיניו של ישראלי זה נראה כך: בין מצריים וישראל שרר מצב של מלחמה. בשלושים השנים הקודמות פרצו ביניהן ארבע מערכות גדולות, שבהן נהרגו אלפי ישראלים ורבבות מצרים. השנאה בין העמים הייתה עמוקה. גמאל עבד-אל-נאצר, קודמו של סאדאת, נקרא בישראל רשמית ''הרודן המצרי'', וילדים שרפו בובות בדמותו במדורות. ההסתה של רדיו קהיר נגד ישראל הייתה לשם דבר. רק ארבע שנים לפני כן, ביום כיפור, ערכו המצרים התקפת-פתע על ישראל והנחילו לה, בשלב הפתיחה, מפלה אדירה.

והנה, בלי הקדמות, קם לפתע נשיא מצריים בפרלמנט שלו והכריז שהוא מתכונן לטוס לירושלים ולעשות שלום. רבים לא האמינו למשמע אוזניהם. הרמטכ''ל חשב שזו מלכודת. רבים האמינו שזו תחבולה.

ואז הוא הגיע. הדבר שלא-ייאמן קרה ועינינו הרואות. בתאריך היסטורי: 17 בנובמבר 1977, התייצבה כל צמרת ישראל בנמל-התעופה. המטוס המצרי נחת והתקרב לאטו אל השטיח האדום. הכבש הוצמד אליו. לרגע זה נראה כמחזה סוריאליסטי. ואז נפתחה הדלת, ובה עמד המנהיג המצרי, תמיר, זקוף ורציני, וחצוצרות צה''ל הריעו לכבודו. רגע חד-פעמי.

חיפשתי דוגמה לאירוע כזה בהיסטוריה. לא מצאתי. גם נחיתת האדם הראשון על הירח לא תשווה לו.

סאדאת עשה מעשה שפשוט לא היה כדוגמתו.

השבוע נזכרתי במעשה הזה בהקשר אקטואלי, בלי קשר למשמעותו הפוליטית.

כשישבנו ודיברנו, חבורה של ידידים, על סיכויי השלום. מישהו אמר ששום משא-ומתן לא יישא פרי אם לא נביא לשינוי דעתם של רוב הישראלים על הפלסטינים. אחר פקפק באפשרות כזאת ואמר שגם משבר גדול לא יועיל - אחרי המשבר חוזר כל אחד לדעתו הקודמת, כאילו לא קרה כלום.

אמרתי: רוב העמדות של אנשים אינן נובעות ממחשבה רציונאלית, אלא ממעיינות הרגש. במצב של סתירה בין השניים, המחשבה ההגיונית מתאימה את עצמה לתבנית הרגשית הקיימת. כדי לשנות את השקפתו של אדם צריכים, על כן, לפנות גם לעולמו הרגשי.

הייתי זקוק לדוגמה מוחשית, ואז נזכרתי ברגע של סאדאת.

סאדאת עשה את זה. הוא פנה אל רגשותיו של כמעט כל אדם בישראל.

המעשה הנועז יצר את ההלם הרגשי והתודעתי, שבלעדיו לא היה השלום עם מצריים אפשרי. סאדאת כבש את הלבבות של עם שלם. רגשות שהתקבעו במשך עשרות שנים נמסו כמו חמאה בשמש, ופינו את מקומם לראייה חדשה לגמרי. אנשים ששנאו את המצרים - ואת כל הערבים בכלל - חיבבו אותו ממבט ראשון. מאותו רגע והלאה הוא יכול היה לדבר ולשכנע - הייתה לו ההקשבה המלאה של הציבור הישראלי ושל כל ישראלי לחוד.

עד לאותו הרגע שרר בישראל קונסנזוס מוחלט שאסור בשום פנים ''לוותר'' על חצי-האי סיני. שזאת תהיה התאבדות ביטחונית. שנאבד את ''העומק האסטרטגי'' החיוני. משה דיין, שכיהן כשר-הביטחון וכאליל תורני, אמר שהוא מעדיף את שארם-אל-שייח' בלי שלום על שלום בלי שארם-אל-שייח'. איש לא היה מוכן לוותר על הנפט של חוף סיני. שרי מפלגת-העבודה הקימו את גוש ההתנחלות ב''פיתחת רפיח'', ובה העיר ימית, היפה והמתוכננת מכל ערי ישראל החדשות. ואילו סאדאת עצמו היה ידוע כמי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת-העולם השנייה ואף נכלא בשל כך.

וכל זה נמחק בן לילה. מי צריך את סיני, מי צריך את שארם-אל-שייח' (מי זוכר שקראו לה ''אופירה''?), מי צריך את הנפט, מי צריך את פיתחת-רפיח - כשאפשר לקבל תמורתם של השלום? הכול הלך, הכול פונה, ונותרו רק התצלומים מהצגתו הילדותית של צחי הנגבי בראש מגדל ומהצגתו הפתטית של מאיר כהנא שנשבע למות בבונקר.

אין ספק שסאדאת היה גאון. הייתה לו חוכמה שהיא מיוחדת למצרים, חוכמה של 6000 שנות היסטוריה, שבה ראו את הכול והתנסו בכול. זה לא אומר שלא עשה טעויות גדולות, שלא שגה באשליות, שלא השמיע גם דברי איוולת גמורים לצד דברי חוכמה, לפעמים באותו המשפט.

אבל מי שהכיר אותו פנים אל פנים הרגיש שלפניו דמות היסטורית.

איך הגיע למעשהו? כפי שהוא סיפר לי (ולרבים אחרים), הייתה לו הארה כמעט מיסטית. הוא היה בדרכו בחזרה מביקור אצל שליט רומניה, שבו הציג למארחו שתי שאלות: האם אפשר להאמין למנחם בגין? והאם בגין מסוגל לממש את החלטותיו? ניקולה צ'אוצ'סקו ענה בחיוב על שתיהן.

ואז, בטוסו מעל להר אררט בתורכיה, היכה בו הרעיון: מדוע לא לבוא לירושלים ולדבר ישירות אל אזרחי ישראל אצלם בבית, מעל בימת הכנסת?

זהו סיפור יפה. אבל הוא לא כל-כך מתאים לעובדות. סאדאת לא היה אדם נאיבי, וגם לא מהמר. לפני שעשה את הצעד הגורלי, הוא פתח במשא-ומתן סודי עם בגין. סגן-ראש הממשלה המצרי, חסן תוהמי, נשלח בסודי-סודות למרוקו כדי להיפגש עם משה דיין, שר-החוץ של בגין. דיין הודיע לו חד-משמעית שבגין מוכן להחזיר את כול חצי-האי סיני, עד הגרגיר האחרון.

(כאשר פירסמתי זאת בשעתו, זה הוכחש על-ידי שני הצדדים. ערב מותו לפני כמה שבועות אישר בנימין ג'יבלי, מקורבו של דיין, שזה אכן היה כך.)

במלים פשוטות: עוד לפני המחווה הדרמטית, לפני התחלת המשא-ומתן, ידע סאדאת שהוא יקבל בחזרה את כל הטריטוריה המצרית שכבשה ישראל. הוא הלך על בטוח.

זהו הצד השני של המטבע: הצד הישראלי. יוזמת סאדאת לא הייתה מצליחה לולא עמד מולו מנחם בגין.

כאשר ראיתי את שניהם ביחד עלה על דעתי שקשה לתאר שני אנשים שונים יותר.

סאדאת היה אדם אימפולסיבי, בעל חזון רחב. הוא לא התעניין בפרטים. הוא האמין באנשים. הוא היה מצרי בכל רמ''ח אבריו, בן הכפר.

בגין היה יהודי בן יהודי, שמעולם לא התאקלם לגמרי בישראל החדשה, עורך-דין באופיו, אדם שדיקדק בפרטי-הפרטים של כל ניסוח, חשדן מטבעו.

אבל לשניהם הייתה תכונה חשובה משותפת: הם היו טיפוסים דרמתיים. הם אהבו את המחווה הגדולה והאמינו בכוחה. הם היו מודעים לכך שהם שחקנים על בימת ההיסטוריה. לשניהם היה הכישרון לנגוע ברגשות העמוקים של בני-אדם.

לבגין הייתה אידיאולוגיה קבועה ונוקשה. היא התבטאה במפה מסוימת של ארץ-ישראל, כפי ששורטטה על-ידי הבריטים כאשר קיבלו את המנדט על הארץ. לא היה לה קשר למפת ארץ-הקודש כפי שהצטיירה בתנ''ך, אך היא התקבלה על-ידי זאב ז'בוטינסקי ושימשה כסמל לארגון הצבאי הלאומי, זמן רב לפני שבגין קיבל את הפיקוד עליו.

לפי מפה זו, עבר-הירדן שייך לארץ, אבל חצי-האי סיני אינו שייך. גם רמת-הגולן אינה שייכת. לכן היה קל לבגין לוותר על סיני, ולדעתי היה מוותר על הגולן, אילו התפתחו הדברים אחרת.

אבל בגין לא היה מסוגל להחזיר את הגדה המערבית. אוטונומיה לתושבים - כן. יחס הוגן לערבים - בהחלט. הרי ז'בוטינסקי עצמו קבע שאם נשיא מדינת-היהודים יהיה יהודי, ראש-הממשלה צריך שיהיה ערבי - וגם להפך. אבל נסיגה מהגדה? בהחלט לא.

סאדאת היה בטוח שהוא מוביל את בגין להקמת מדינה פלסטינית. בגין אמנם הכיר רשמית ב''עם פלסטיני'', אבל מייד הוסיף שהכוונה היא ל''ערביי ארץ-ישראל''. המצרים חשבו אחר-כך שישראל מעלה באמונם. גם דיין התפטר מהממשלה לאות מחאה, כשראה שבגין אינו מגשים את החלק הפלסטיני של ההסכם. אבל מי שהכיר את בגין ידע שאינו מסוגל לנהוג אחרת. (ביליתי כמה שעות טובות בניסיון להסביר לשר-החוץ בפועל, בוטרוס בוטרוס-ראלי, אדם אינטליגנטי מאין כמוהו, מה זה בגין, מהי מפת ארץ-ישראל שלו ומה זו ''אוטונומיה'' במילון הרוויזיוניסטי.)

העניין הפלסטיני היה סלע המחלוקת, שגרם לשלום הישראלי-המצרי להחמיץ.

להחמיץ, אך לא להיעלם. בסך הכול, זהו סיפור של הצלחה עצומה.

די לישראלי לדמיין לעצמו מה היה קורה אלמלא היה סאדאת יוצא למסעו ההיסטורי. כמה מלחמות היו פורצות מאז? כמה חיילים ואזרחים משני הצדדים היו נהרגים ונפצעים? כמה מאות מיליארדים היינו נאלצים להשקיע בהגנה על הגבול הדרומי? לאיזה כיוון הייתה מצריים מובילה את העולם הערבי כולו?

די בדוגמה קטנה: בימים האחרונים ערכו המצרים תמרון ימי, הגדול בתולדותיהם. בעיתוני ישראל הוא זכה בכמה שורות. אלמלא השלום, כל פעמוני-האזעקה היו מצלצלים בישראל. הרי הצי המצרי גדול מהצי שלנו, ובעבר הנחית עלינו מכות מכאיבות.

היו שאמרו בשעתו: זהו השלום של סאדאת. הוא ייעלם עם סאדאת. החזרנו את כל סיני, ומחר יקום פרעה חדש שלא ידע את בגין, ויתקיף אותנו. והנה נרצח סאדאת (ולאו דווקא בגלל השלום עם ישראל), ויורשו שומר על השלום בקפידה.

אך חשוב משינוי המפה הפוליטית היה שינוי המפה הפסיכולוגית. כפי שאמר סאדאת עצמו, הגורם הפסיכולוגי בסכסוך הישראלי-ערבי חשוב מכל שאר הגורמים גם יחד.

נכון, סאדאת לא הצליח להביא את הציבור הישראלי לשינוי עמדתו כלפי העולם הערבי, ובמיוחד כלפי העם הפלסטיני. ההתנגדות הרגשית לכך הייתה חזקה מדי, ועמדתו של בגין עצרה את התנופה ברגע שהגיעה לבעיה הפלסטינית. ההתייחסות הישראלית לגדה המערבית אינה דומה להתייחסות למדבר סיני. החלק הזה של הסכסוך עמוק וארוך יותר אף מהסכסוך המר עם מצריים.

אבל סאדאת הוכיח דבר אחד, שהוא חשוב בעיניי מכל דבר אחר: ניתן לשנות את התחושה של ציבור שלם. ניתן לחתוך את הפלונטר באיבחה נועזת אחת. לשם כך דרושים מנהיגים, אצלם ואצלנו. ומנהיגים כאלה עשויים להופיע לפתע פתאום, במקום הכי לא-צפוי ובזמן הכי לא-צפוי. והופעתו של ברק אובמה, מין סאדאת אמריקאי, תוכיח.

החוויה הרגשית האישית החזקה ביותר שלי אחרי חתימת הסכם-השלום הייתה בקהיר. בגין הזמין אותי להשתתף בסעודה החגיגית שנערכה על-ידי סאדאת בארמונו. במהלך הסעודה הציג אותי מח''ט גבעתי לשעבר, שמעון אבידן, לפני גנרל מצרי, שפיקד ב-‏1948 על העמדה שממנה ירו ופצעו אותי.

לחצנו ידיים.

---