בימים אלה התקיים ב
קליפורניה טקס ייחודי. המושל
ארנולד שוורצנגר החזיר ליורשים של משפחת
אופנהיימר מ
ברלין שתי תמונות שמן מהמאה ה-16 שהתגלגלו למוזיאון בקליפורניה.
מדובר ב
ג'ייקוב אופנהיימר, שהיה בעל גלריה בברלין, עיר הולדתי, שנאלץ ''למכור'' את אוסף האמנות שלו תמורת נזיד עדשים, כדי שיוכל לברוח מגרמניה הנאצית. הוא מצא מקלט במדינה אירופית אחרת ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נתפש על ידי הנאצים ונרצח.
היום מקובל על כולם, שהמכירה לא נבעה מרצונו החופשי של המוכר, כפי שמקובל במשטר דמוקרטי, אלא נכפתה בנסיבות שהפכו את המכירה לביזה, ועל כן זכאים היורשים, נכדיו של אופנהיימר, לקבל את התמונות בחזרה. זהו צדק שמומש לאחר 74 שנים, מעט מאוחר, ולכך התכוונה האמרה שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
עסקות בעלות אופי דומה מתרחשות בשטחים הכבושים בתחום רכישת קרקעות על ידי חברות ופרטים ישראלים בני העם הכובש, מידי פלסטינים הנאנקים תחת עול הכיבוש. גם עסקות אלו הן בבחינת ביזה, ובבוא היום, הן תבוטלנה. האדמה תוחזר לבעליה הפלסטינים. גם כאן יהיה מדובר בצדק מאוחר.
החזרת התמונות ליורשים לאחר 74 שנים, מעלה באופן טבעי את השאלה, מדוע לא יוחזר הרכוש אותו איבדו פלסטינים ב-1948, שעה שגורשו על ידי הצבא הישראלי? כפי שמשפחתי קיבלה בחזרה בית שהיה שייך לאמי בברלין, יש להחזיר את הרכוש שהותירו מאחוריהם הפלסטינים, לפני 60 שנים. מדוע לא יקבלו חזרה את רכושם, מי שהיו בעלי הבתים ב
טלביה,
קטמון,
יפו ועוד? למטרה זו אין צורך לקבל הכרעות מדיניות מרחיקות לכת כמו הקמת מדינה פלסטינית.
שלטונות מדינת ישראל, באישור בית המשפט, מגרשים בשעת כתיבת שורות אלו משפחות פלסטיניות משכונת שייח ג'ראח ב
ירושלים המזרחית, בטענה שהבתים היו שייכים בעבר ליהודים. בינתיים מתברר כי הבעלות היהודית מבוססת על מסמכים שאמיתותם מוטלת בספק.
משפחת
אל קורד, נמנית עם המשפחות שגורשו מביתן, והיא מתגוררת באוהל במגרש סמוך. כך כופה ישראל על המשפחה פליטות בפעם השנייה, לאחר שב-1948 נאלצה לעזוב את ביתה בטלביה. מדוע שדינה של משפחת אל קורד לא יהיה זהה לזה של יהודים שמחזירים לעצמם בעלות על בתים וקרקעות בשטחי הכיבוש, גם אם נרכשו לפני מאה שנים ויותר, ואילו משפחת אל קורד לא יכולה לחזור לביתה בטלביה לאחר 60 שנים?
גזילת רכושם של הפלסטינים בידי ממשלות ישראל לא הייתה רק מנת חלקם של אלה שגורשו או ברחו מאזורי הקרבות במלחמת 1948, אלא גם של הפלסטינים שנשארו בתחומי ישראל וקיבלו אזרחות ישראלית. הפיכתם לאזרחים ישראלים לא הצילה אותם מגורל אחיהם מעבר הגבול שחיים במחנות פליטים. ממשלות ישראל הפקיעה כמויות אדירות של אדמות פלסטינים ישראלים להקמת ישובים ועיירות עבור יהודים.
בימים אלה מציינים שוחרי זכויות האדם שנה שלישית למאבקו העיקש והראוי להערצה של
נורי אל-עוקבי, יו''ר האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל, שמקיים שביתת שבת באדמות שבט אל עוקבי ב
אל ערקיב שבנגב.
שבט אל-עוקבי פונה בנובמבר 1951 מאדמתו על ידי הממשל הצבאי, תוך הבטחה שמדובר בפינוי זמני ותוך 6 חודשים הוא יחזור לאדמתו. מאז עברו קרוב ל-60 שנים, וההבטחה לא קוימה. במקום זאת הפקיעה המדינה את האדמות, הקימה עליהן ישובים ליהודים בלבד. שבט אל עוקבי אינו מקרה בודד. כך נהגה המדינה גם עם אדמות שבטים אחרים. לאחר שהמדינה השלימה את מעשה השוד והגזילה, היא חילקה וממשיכה לחלק את האדמות למשפחות יהודיות במסגרת מפעל שקרוי ''חוות בודדים'', לפיו מקבלת כל משפחה אלפי דונמים, במטרה למנוע התיישבות בדואית באדמה שנשדדה בכוח שררת השלטון הנוגש.
נורי יושב עתה יומם וליל על אדמות שבטו ודורש כי המדינה תבטל את הגזילה, תקיים את ההבטחה שניתנה לפני 60 שנים ותחזיר את הרכוש לבעליו. המדינה בחוצפתה, שולחת למקום שבתו של נורי חדשות לבקרים את המשטרה וזו מפנה אותו, מחרימה את האוהל שלו, תובעת אותו על ''פלישה לאדמות מינהל'' אבל הוא חוזר למקום עם אוהל חדש וכך זה נמשך כבר שלוש שנים.
מדוע נוהגת המדינה כשודדת?
התשובה ברורה: מדינת הכיבוש והאפרטהייד הישראלית, אימצה לעצמה, תחת המעטה של האידיאולוגיה הציונית, אי אלו עקרונות של הגזענות הגרמנית משנות ה- 30. שם גירמנו רכוש יהודי וכאן מייהדים רכוש ערבי.
ההבדל אינו בעקרון אלא בשלב זה בברוטליות. אבל ישראל כבר הוכיחה כי היא יודעת לסגור פערים.
אסור לשיר ללא שירות צבאיח''כ
ישראל חסון, חבר סיעת קדימה שאיבדה זה עתה את שלטונה, הגיש הצעת חוק לכנסת לפיה אמנים שלא שירתו בצבא לא יוכלו להופיע באירועים המתוקצבים מכסף ציבורי. זהו עוד שלב בפשיזציה של מדינת ישראל לפיה נקבעות זכויות אזרח על פי השירות הצבאי.
הצבא כבר נוהג כאילו החוק התקבל, ובאירועים צבאיים בהם מופיעים גם אמנים, נפסלים אמנים שלא שירתו בצבא, גם אם מדובר באמנים שהפופולריות שלהם אצל חיילים גבוהה מאד.
יש גם היבט חיובי בפרשה. ישנה ירידה במוטיבציה אצל צעירים להתגייס לצבא בכלל וליחידות קרביות בפרט. הצעת החוק מבטאת פאניקה אצל ראשי הממשל והצבא בישראל, לנוכח התופעה.
ראשי הצבא, כולל הרמטכ''ל, מופיעים מדי שבוע בבתי ספר בכיתות של תלמידים העומדים לפני גיוס במטרה להמריץ אותם להתגייס. ראש מינהל הגיוס מקבל ממשרד החינוך רשימה של בתי ספר שיש אצל בוגריהם מידה גדולה יחסית של סירוב להתגייס, והצבא ממקד שם את מאמציו.
במסגרת המאמץ הממשלתי להגביר את המוטיבציה להתגייס, יש להזכיר גם את הסיורים השנתיים שעורכים בתי ספר בישראל בעידוד משרד החינוך, במחנות ההשמדה בפולין. מחקר שנעשה באוניברסיטת תל-אביב גילה שסיורים אלה מגבירים את המוטיבציה אצל חלק מהמשתתפים להתגייס ליחידות קרבות. כך, בציניות מעוררת קבס, מגייסת ישראל את השואה, למען מדיניות הכיבוש, הגזענות והאפרטהייד בשטחים הכבושים.
ישראל אוהבת לייצא את הסיסמה כי היא ''הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון''. מספר הקונים של תעמולה זו נמצא אמנם בירידה, אבל יש לה עדיין קהל צרכנים.
תגובת איגוד אמני ישראל להצעת החוק של ח''כ חסון, או מוטב לומר, חוסר התגובה, מהווה נדבך נוסף בסימני השאלה באשר ליומרה להציג את ישראל כדמוקרטיה.
האיגוד לא יצא במסע נחרץ נגד הצעת החוק הפשיסטית. מרבית אמני ישראל שתקו אף הם, כנראה מפחד שמא מחאה תקיפה תוביל לביטול הופעות בצבא.
גם האמנים שלא שירתו בצבא, נפגעי החוק המוצע, נזהרו מאד, להוציא אחד או שניים, לא לצאת בביקורת נוקבת נגד החוק, ומרביתם הסתפקו בתגובות של הרכנת ראש בציינם כי הם תמיד מוכנים להופיע בחינם בפני חיילים, בעיקר בעיתות מלחמה.
אם מגמה זו תימשך, לא ירחק היום שגם זכויות אזרח אחרות תותנינה בשירות הצבאי. קשישים שלא שירתו בצבא לא יקבלו קצבת זיקנה, אזרחים שלא התגייסו לצבא לא יצביעו בבחירות, ואני משוכנע שכושר ההמצאה של מחוקקים ''פטריוטים'', ימטיר עלינו הצעות חוק דומות ואחרות, לתפארת מדינת ישראל.
שוד מדינה בחסות חוק גזעני
