מרדכי ואנונו

מרדכי ואנונו שוחרר מכלאו באפריל 2004 לאחר 18 שנות מאסר, מהן קרוב ל-‏12 בבידוד מוחלט, ענישה שהוגדרה על ארגון זכויות האדם ''אמנסטי אינטרנשיונל'' כאכזרית, בלתי אנושית ומשפילה.
מרדכי ואנונו, בעברו עובד בכור הגרעיני בדימונה, עשה שירות גדול לדמוקרטיה, למאבק נגד הנשק הגרעיני ולזכויות האדם כאשר מסר לעיתון ''לונדון סנדיי טיימס'' את המידע על ייצור נשק גרעיני בישראל. תוך כדי עבודתו בכור הבין כי הוא בורג במכונה שטנית המייצרת פצצות אטום, שעלולות להביא כליה על ישראל והמזרח התיכון, וכי הדבר נעשה ללא פיקוח ציבורי ומבלי שהנושא נדון בהליכים דמוקרטיים. באמצעות העיתונות החופשית הוא מימש עקרון דמוקרטי בסיסי – זכות הציבור לדעת.

ממשלת ישראל, במקום להתמודד באורח דמוקרטי עם המידע החשוב שהתגלה, נהגה כארגון טרור, חטפה את ואנונו והעמידה אותו למשפט שהתנהל בדלתיים סגורות, כמקובל במשטרי עריצות. במשפטים כאלה אין לנאשם סיכוי, והרשעה היא אוטומטית.

על אף תנאי המאסר הקשים, ואנונו לא נשבר ויצא מהכלא לאחר 18 שנה, נאמן לרעיון שבגינו נכנס: התנגדות לנשק השמדה המונית.
מאז שחרורו, לפני חמש שנים, הוטלו על ואנונו הגבלות שעיקרן, איסור יציאה מישראל ושיחות עם עיתונאים מחו''ל, בתואנה שהוא מהווה ''סיכון ביטחוני''. הגבלות אלו מתחדשות מדי שנה. בימים האחרונים חידש שר הפנים, אלי ישי מש''ס, את ההגבלות.

מאז שחרורו של ואנונו מהכלא, כיהנו שרי פנים ממפלגות שונות, שינוי (שהתפרקה בינתיים), העבודה, קדימה, ליכוד ועתה ש''ס, וראה זה פלא, כולם, על אף מחלוקות בנושאים שונים, נהגו בנושא זה כחבורה ממושמעת של השב''כ, ''ושוכנעו'', כל אחד בכהונתו, להאריך את ההגבלות על ואנונו. גם שופטי בית המשפט העליון הצטרפו למסדר הממושמע ודחו עד כה את כל עתירותיו.

הנימוק של ''סכנה ביטחונית'' מופרך וכוזב על פניו. ואנונו נמצא מחוץ לכור בדימונה כבר 25 שנים. כל מה שידע לפני רבע מאה, מסר לעיתון האנגלי, ולכן כל בעל שכל ישר מבין כי הוא אינו מחזיק במידע סודי כלשהו.
אין לי ספק, כי ההגבלות שמוטלות על ואנונו, הן נקמה על כך, שלא הביע חרטה, והוא עומד מאחורי מעשיו, וממשיך להיות מחויב לרעיון שבגינו נכנס לכלא.
בעוד שבישראל ואנונו הוא מושא לשנאה, תוצאה של שטיפת מוח מרוכזת רבת שנים, בעולם הוא מוערך כדמות מופת שתרמה רבות למאבק העולמי לחיסול הנשק הגרעיני. על כך גם קיבל לא מעט פרסי שלום יוקרתיים.
בעוד ימים ספורים שוב יתקיים דיון בבית המשפט העליון בעתירתו של ואנונו לבטל את ההגבלות ולאפשר לו לצאת את ישראל ולחיות את חייו כאדם חופשי בארץ בה יבחר. כל עוד ההגבלות בתוקפן, ואנונו ממשיך להיות אסיר בישראל.
אני מקווה שהפעם, אולי, יגלו השופטים שיקול דעת עצמאי ויבטלו את ההגבלות.

---

מדינת פיראטים

ידיעה שפורסמה בימים האחרונים בעיתוני ישראל בישרה לקוראים ''שחיילי שייטת 13 של חיל הים השתלטו על ספינת פעילי השלום''.

הבו גודל וכבוד לגיבורי החיל הישראלים שכבשו בחסות תותחי אניות חיל הים את הספינה ''רוח האנושיות'' (spirit of humanity) שעל סיפונה 21 פעילי שלום ממדינות שונות, ביניהם מייריד מגווייר, כלת פרס נובל לשלום מצפון אירלנד וסינתיה מקיני, לשעבר חברת בית הנבחרים האמריקאי. הספינה הובילה ציוד רפואי לתושביה הנצורים של עזה.

חיילי חיל הים הישראלים נהגו כפיראטים לכל דבר, כאשר עצרו את הספינה בלב ים, במים בינלאומיים, וחטפו אותה לנמל אשדוד. 21 האנשים הובלו בעל כרחם לישראל, ונתונים בשעת כתיבת שורות אלו באחד האגפים של קומפלקס הכליאה ברמלה.

שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, הינו חתן פרס נובל לשלום. אילו הייתה לו מחויבות כלשהי לשלום, או לפחות מידה מינימלית של סולידריות עם חברתו לפרס, היה מרים קול זעקה ומתייצב אישית בכלא ולא זז משם עד שמיירייד מגוויר, סינתיה מקיני החטופות, וכל חבריהם החטופים ישוחררו מיד מהכלא. פרס לא עשה ולא יעשה כזאת, כי לפני שהוא איש שלום הוא איש מלחמות והתנחלויות. הענקת פרס נובל לשלום לשמעון פרס הייתה אחת הטעויות הקשות בהיסטוריה של ועדת הפרס.

אז מה ההבדל בין הפיראטים הסומלים לבין הפיראטים הישראלים? שהסומלים לא מצוידים בחימוש המודרני של הצבא הישראלי, והם לא נהנים מחופש פעולה והסכמה בינלאומית, מהם נהנים לפי שעה הפיראטים הישראלים.

ובינתיים? לא אתפלא אם מפקד חיל הים יעניק אות הצטיינות ללוחמי שייטת 13 שבעזרת עוז רוחם הצליחו להתגבר על מייריד מגווייר, סינתיה מקיני וחבריהם, החמושים בתרופות להצלת חולים בעזה. שמעון פרס יהיה קרוב לוודאי נוכח בטקס הצבאי המלא הוד והדר.

---

יש גבול

השבוע זומנו שלושה חברים מתנועת ''יש גבול'' לחקירה במשטרה באשמה שהתנועה ''מסיתה להשתמטות מהצבא''. זהו פחות או יותר שידור חוזר לחקירה דומה שהתקיימה לפני 20 שנים, שגם אז הוטחה אשמה דומה. כפי שאז לא היה לכך כל שחר, כך גם כיום. כמי שנמנה עם החבורה המייסדת של ''יש גבול'' בשנת 1982, לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, (שהוגדרה על ידי ראש הממשלה דאז בגין, כ''מלחמת ברירה''), אני יודע מידיעה אישית, כי עמדת התנועה הייתה שאין להשתמש בצבא למטרות שאין להן דבר עם הגנה על המדינה. התנועה תמכה ותומכת בכל אדם שמצפונית לא היה ואינו מוכן לקחת חלק בהפרות זכויות אדם ובפשעי מלחמה. באחת, אינו מוכן להיות חלק מצבא כיבוש.

הזמנת החברים לחקירה משטרתית, היא חלק מניסיון להלך אימים על פעילי שלום וזכויות אדם, ומשתלבת היטב באווירת העליהום שהימין יוצר נגד כל מי שלא מוכן לצעוד בתלם הלאומנות והגזענות. הם לא הצליחו אז, וייכשלו גם היום. אם המגמה הזו תימשך, בתי הסוהר לא יספיקו לאכלס את שוחרי השלום, שגם אם הם מיעט כיום, הם עדיין מונים אלפים ורבבות.

---

תועבה

הכנסת העבירה בקריאה ראשונה חוק לפיו, פליטים שייכנסו לישראל לבקש מקלט יוגדרו כ''מסתננים'' ויישלחו לכלא לתקופות שבין 7 ל-‏20 שנות מאסר. מי שיסייע לפליטים אלה, יישלח אף הוא ל-‏20 שנות מאסר. אילו החוק הזה היה בתוקפו היום, אזי המגיש כוס מים לפליט מדרפור, שנכנס לישראל מסיני, מסתכן ב-‏20 שנות מאסר.

אני מניח כי חוק כזה או דומה לו, היה בתוקף בפולין הכבושה בידי גרמניה, כאשר מי שסייע ליהודי בגיטו, נענש בחומרה. כמה עצוב שמדינת ישראל, מדינה שקלטה פליטים יהודים ששערי מדינות אחרות היו נעולים בפניהם, מאמצת עתה חוקי תועבה שברוחם הם לא יותר טובים מחוקים גזעניים שכוונו נגד היהודים.

כמי שנאלץ לעזוב את גרמניה הנאצית והגיע כפליט לפלשתינה הבריטית, אני מודיע כי אפר את חוק הפיגולים הזה.

---

סוף סוף

שנים אני מנסה להיכנס לאלבום הפושעים המסוכנים של ישראל, להיות חלק מאצולת הפשע הישראלית, יחד עם כל משפחות הפשע הישראליות, והדבר אינו עולה בידי.
לא עוד.

לפני יומיים זומנתי למשטרה לחקירה בגין שני מכתבים ששלחתי. אחד, לשופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, אותו כיניתי גזען לנוכח פסיקותיו, (סעיף האישום: ''העלבת עובד ציבור''), והשני, לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שם כתבתי שאם לא תיפסק ההתעלמות המבישה מניצולי השואה, תחול עליו קללת עולם (סעיף האישום: ''איום'').
עד כאן אין חדש. נחקרתי כבר עשרות פעמים בגין מכתבים לשופטים ואישי ציבור אחרים שלוקים לדעתי בעיוותי דין ובגזענות. מבצע עליו אני עמל למעלה מ-‏25 שנים. מדרך הטבע במכתבים האישיים אני לא מקפיד על ניסוחים דיפלומטים.

החקירה האחרונה שידרגה אותי למעמד של פושע ממש. נאלצתי לעבור תהליך זיהוי של המחלקה לזיהוי פלילי. עתה אני מופיע באלבום המשטרתי בצילומי פנים ופרופיל, טביעת אצבעות של כל אחת מאצבעות שתי הידיים וגם של שתי כפות הידיים, הן טביעות אלקטרוניות והן כאלה שמורחים את הידיים בדיו שחורה.
תהליך הזיהוי הפלילי כולל פרטים על גוון עורי, צבע עיניים, צלקות, גובה ושיוך עדתי.
נתון חשוב שלצערי לא נכלל, סוג הדם. מחדל של ממש.

עתה אני הולך ברחובות הרבה יותר נינוח. אני מרגיש חלק מקבוצה מאד ייחודית, כאלה שכל אחד אומר לעצמו, איתו לא כדאי להתעסק. אולי זה יחסוך ממני שוד קשישים. ויש עוד יתרון. אם אלך לאיבוד מסיבה כלשהי, למשטרה יש עתה תמונות עדכניות שיקלו על האיתור.
והעיקר, לא לפחד כלל, כמאמר רבנו נח-נחמ-נחמן.

---