זמן הכרעת הדין במשפטו של חבר הכנסת
צחי הנגבי, מצייר במכחול של אמן תמונת מראה עגומה לגבי אמות המידה שמציבים לעצמם נבחרי הציבור במחוזותינו. כבוד הח''כ נמצא אשם במתן עדות שקר בפני ועדת הבחירות המרכזית בשנת 2002, וכעת מנסה להתחמק מהטלת קלון על עבירתו. בפועל מנסה הנאשם לסלול דרכו חזרה ליהנות ממנעמי השלטון אליהם התרגל תוך התעלמות מחומרת העבירה המיוחסת לו. לאורך המשפט התנהל הנגבי, מי ששימש כשר המשפטים בממשלת נתניהו הראשונה, באופן שנתפס על ידי התקשורת וחבריו הקרובים כממלכתי, ושאינו מנסה להשפיע על הנושאים בכס המשפט. לא עוד צחי האלים שהורשע בשנת 1982 בעוון תגרה במקום ציבורי, זהו איננו הנגבי שנשא דברי הסתה בכל הפגנת ימין מסואבת טרם הירצחו של יצחק רבין, זהו שחר של צחי חדש. היינו כחולמים, האם הפך הנמר חברבורותיו, כך שיקבל את קביעת השופטים בראש מורכן ובאמונה שלמה בהכרעת הדין?
אך לפתע התעורר האריה מרבצו. כמי שמגיע ממשפחה מרושתת משמעותית בחיי הפרלמנטריזם בישראל, וחלש בעצמו על מספר משרדי ממשלה כשר, יש באפשרותו למשוך בחוטים, וכך עשה, לכאורה. לפתע מתקבלות פניות נרגשות מהאנשים החזקים ביותר במדינה, המבקשים שלא להטיל את הקלון משום שמדובר בשליח ציבור מסור. לפיכך קריאתם היא לוותר על הצדק, למען טובת המדינה. תיאטרון האבסורד במיטבו, ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון וראש המוסד עטו את מדי המילואים של האליטה השלטונית והתגייסו למען הצלת יקירם, מי שבמעשיו חתר תחת קיומו של המוסרי מוסד שליחות הציבור. חיש קל התאדו להם שאריות הממלכתיות של הנאשם הנגבי השולח את זרועותיו התמנוניות והמכתימות במוסדות שממילא נתונים לביקורת ציבורית נוקבת כמשרדי ראש הממשלה ושר הביטחון, אך הם כמחוה שרים בגרון ניחר: ''צחי הוא שלנו, ולא ניתן אותו''.
מוזרה במיוחד היא הירתמותו של מי שכונה בעיתונים ערביים ''סופרמן'', מאיר דגן, ראש המוסד. בניגוד לנתניהו וברק,
מאיר דגן נחשב לאדם שקול ואיש מקצוע מיומן, ואולי עדות האופי המהימנה בדמות מכתב לטובת האשם, עוד תציל את דרכו הפוליטית של בנה ההפכפך של
גאולה כהן. בזמן שגם הארגון בניהולו, המוסד, מהווה מטרה לחצי ביקורת נוקבים עקב חיסול שביצע (ע''פ פרסומים זרים), דגן אינו לוקח בחשבון שזהו האקדח המעשן שעלול לאושש סופית את הקביעה לפיה הושלם תהליך הפוליטיזציה של ארגון הביון. לעומתו, בנוגע לאמות המידה המוסריות של
בנימין נתניהו כנראה שאין עוררין, הוא עוד עלול להתברר כעד עוין. מה עוד ניתן לצפות מאדם הנחשד כדובר שקר עוד לפני שאמר מילה, ולא רק בציבור הישראלי אלא גם בממשל בוושינגטון. שליח ציבור שמעיד בדיוני ועדה הבוחנת את התנהלותו בנושא שהסתיים באסון, כועדת טירקל, בליווי עורך דין צמרת שהואשם בהריגת אם וילדה בזמן נהיגה בגילופין, הוא עדות לטעם רע ותו לו. על
אהוד ברק כבר נכתב ונאמר הכול, שהוא בורח מאחריות, מטיל דופי בפקודיו, שואב את הקופה הציבורית המדלדלת לצורכי הפקת הנאה מסוויטות מפוארות ועוד. גם אם הנגבי אינו אדם דתי, מוטב שיתרגל לפחות שלוש תפילות ביום, למען כך שהשופטים אינם קוראים עיתונים או מאזינים לכלי התקשורת. דרכם התמונה המצטיירת לברק היא של אדם ערמומי ותחבולן שדבריו אינם שווים את נייר המכתבים שעליהם נכתב.
במידה ולא יוטל הקלון, איך יתקבלו דיווחיו של הנגבי כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת? הרי מדובר באחד התפקידים החשובים במערכת הביטחון, ועדה האחראית על שירותיה החשאים של המדינה. כל זאת ועוד, בתקופה רגישה בנוגע לאיום שנשקף מאיראן ומחזיתות מתוחות אחרות המאיימות להתפקע. כיצד יבחין ראש הממשלה באם יחליט הנגבי לספק עדות או דיווח שקר כפי שעשה בשנת 2002? האם יוכל לחזור הנגבי לתפקידים שמילא בעבר כדוגמת המשרד לאיכות הסביבה בזמן המתאפיין בהחמרה בינלאומית בפיקוח על מפעלים מזהמים? האם יבדיל כבוד השר בין מחויבותו למשפחת האליטה ולבעלי ההון התעשיינים, שאולי יצילו אותו מהדין כעת, ובין הציבור ששלח אותו לבצע תפקידו נאמנה?
התערבות השלושה אינה ראויה, ומבקשת לחתור תחת קיומו של הליך משפטי הוגן. במעשה זה הם מסבים נזק ממשי לאמון הציבור במוסדות המדינה ובנושאי התפקידים בה. זאת מלבד הרושם התדמיתי השלילי שמייצרת השלישייה, בעת שהיא קושרת גורלה בזה של מי שהוכרז כאשם בכך שכופף נורמות ציבוריות ארוכות שנים למען גחמותיו. רצונם של שועי הארץ להוות מחסה להתנהגות בלתי הולמת מעלה שאלות נוספות ביחס ליכולתם להמשיך ולנהל את ענייניה של המדינה. הקשרים המתגלים כהון, ביטחון, שלטון וקלון אינם מוסיפים דבר לאמון המועט ממילא אותו רחש הציבור להתנהלויות מחשידות מסוג זו. מי שכיהן כשר משפטים אמור להוות חוד החנית של טוהר הכפיים והמידות במוסד ציבורי המתוקצב על ידי העם. במידה וכשל בכך באופן שנדמה כשיטתי כמקרהו של חבר הכנסת הנגבי, עליו לשאת באחריות ובתוצאות, לטובת הציבור.
מוסר זה שם של דג
