טרור, פשעים נגד האנושות ואיוולת

טרוריזם או פשע נגד האנושות

בסוף המאה ה- 19 הגיעו מדינות להסכמה באמנות בינלאומיות על כללי מלחמה. בבסיס ההסכמים הללו היה איסור פגיעה באוכלוסייה אזרחית ובשבויי מלחמה.

הוסכם שחייל חייב להיות נושא סימני זיהוי ברורים המשייכים אותו לצבא בו הוא משרת. לעומתו, המבצע פעולות מלחמתיות שלא במסגרת הצבא או ללא סימני זיהוי של חייל, הוגדר כטרוריסט ואז כללי המלחמה אינם חלים עליו. הגדרות אלה נוצרו על מנת להבדיל בין האוכלוסייה האזרחית לבין החיילים. אפשרות מדיניות של רצח המוני כלל לא עלתה על הדעת.
במילים אחרות, בהתאם להסכמים בינלאומיים בעת פעולה מלחמתית, אדם יוגדר כטרוריסט לא לפי המטרות אותן הוא תוקף, אלא לפי אי השתייכותו לצבא האויב או בהעדר סימני זיהוי ברורים וחד משמעים המעידים על השתייכות זו.

כ''פושע נגד האנושות'' מוגדר מישהו לפי המטרות שהוא פגע או סייע בפגיעה בהן, ולא לפי השתייכותו וסימני זיהוי שעליו. הסיכום הראשון על פשע נגד האנושות היה במפגש בין סטלין, רוזבלט וצ'רציל ביאלטה ב- 1944. זאת הסיבה שארגון ''אמנסטי'' הגדיר את פעולות האויב הערבי-פלשתינאי כפעולות של פשע נגד האנושות.
לא כל מקרה של מוות הוא מקרה רצח. קיימים מקרי מוות כתוצאה של רשלנות, הגנה עצמית, תאונה ועוד.
רצח מתוכנן ומכוון של האוכלוסייה האזרחית או השבויים הוא פשע נגד האנושות, שהוא סיווג בחומרה גבוהה מ''סתם'' רצח.
במלחמה גם קיימים מקרי מוות שחומרתם נמוכה ביותר ואלה המקרים של מוות בקרב.

לפי כך:
איש בטחון שמבצע פגיעה מתוכננת ומכוונת נגד אזרחים או שבוים הוא פושע נגד האנושות, אם כי לא טרוריסט.
איש ללא השתייכות לכוחות הביטחון או ללא סימני זיהוי ברורים, שמבצע פגיעה נגד אנשי הביטחון הוא טרוריסט, אם כי לא פושע נגד האנושות.
איש ללא השתייכות לכוחות הביטחון או ללא סימני זיהוי ברורים שמבצע פגיעה המתוכננת ומכוונת נגד אזרחים או שבויים הוא טרוריסט וגם פושע נגד האנושות.

הגדרות הטרוריזם נוצרו עוד במאה ה- 19, לעומתם הגדרות פשעים נגד האנושות וג'נוסייד נולדו בעקבות הקמת תעשיית הרצח ע''י הגרמנים במלחמת העולם השניה.

התחשבות באויב

האויב הערבי ובני בריתו מבלבלים בכוונה בין המושגים הללו תוך אינדוקטרינציה מרבית, בגלל השפעתם הרבה בעיתונות בעולם כולו, וזאת על מנת להצניע, להחביא ולטשטש את העובדה שזמן קצר לאחר השואה העם היהודי מצא את עצמו עומד פעם נוספת מול אידיאולוגיית הג'נוסייד. אידיאולוגיה הנאצית על כל סימניה הקלאסיים כמו שטיפת מוחם של ילדים בשנאה ותיעוב כלפי העם יהודי, קריאה להשמדת היהודים, עלילות שונות, התייחסות לעם היהודי כמו לעם נחות וזדוני, תעמולה אנטישמית חריפה שכוללת השוואת היהודים לעכברושים או לחזירים ועוד, ועוד הם הסימנים המאפיינים את האידיאולוגיה הערבית האנטי-ישראלית.

פגיעות נגד האזרחים בישראל מדווחות בתקשורת הישראלית כפעולות טרור. נכון, לפי סימנים של התוקפים, אכן פעולות אילו הנן פעולות טרור. אבל, האם הטרור הוא המאפיין העיקרי של הפעולות הללו?
האם לא חשובה יותר העובדה, שמדובר בפעולות פשע נגד האנושות?

דוגמה נוספת של יחס מזלזל של העיתונות (והציבור הישראלי בכלל) לדם היהודי שנשפך הוא התייחסות לפושעים נגד האנושות שנמצאים בכלא בישראל. מפעם לפעם ניתן לשמוע על דרישת הערבים לשחרור ''אסירים פלשתינאים''.
האם מדובר באסירי מצפון או אסירים פוליטיים? איך מכנים את קציני הצבא הגרמני שהורשעו בפשעים נגד האנושות ויושבים על כך בכלא? האם מכנים אותם ''אסירים'', או אולי מכנים אותם ''חיילי ורמכט לשעבר'', או שמכנים אותם ''פושעי מלחמה''? אז מדוע את הפושעים נגד האנושות הערביים מכנים ''אסירים''.
אם היו מדברים על שחרור פושעי מלחמה או שחרור פושעים נגד האנושות, איך הייתה נשמעת אז הדרישה של הערבים לשחררם?

מה מותר כדי לשרוד

כל מדינה בעולם שואפת לשרוד. וכאשר מדינה כלשהי נמצאת במצב מלחמה, החוק הבינלאומי מאפשר לה לבצע שורה של פעולות צבאיות ללא שום איום של סנקציות כנגדה.
למדינה במלחמה מותר לתקוף לא רק מטרות צבאיות אלה גם שורה של מטרות שניתן לסווגם כאזרחיות.
על מנת להרוס את היכולת של הצד הנגדי לנהל מלחמה, מותר לתקוף מטרות כלכליות בשטח שנמצא בשליטת האויב (לאו דווקא קשורות באופן ישיר לצבא האויב) כגון מפעלי תעשיה, אמצעי שינוע, תחנות כוח, מחסנים ועוד מטרות כלכליות שונות. מותר לתקוף מטרות שלטוניות כגון אנשי השלטון ומוסדות השלטון, מותר לתקוף מטרות פוליטיות שתומכות בהמשך המלחמה כגון פוליטיקאים ומוסדות פוליטיים.

במשפטים לפושעי מלחמה שנערכו לאחר מלחמת העולם השניה לא היה אף טייס, אף טנקיסט ואף תותחן גרמני, למרות שהמוני בני אדם חפים מפשע נהרגו בהפצצות, בירי של התותחים/הטנקים או נדרסו מתחת שרשראות הטנקים ולמרות שגם החיילים הללו היו מהצד המובס במלחמה. כל זה, לא רק משום שהיה קושי להוכיח את אשמתו של מישהו מהחיילים האלה, אלא בעיקר משום שהצד מנצח ידע, שהאזרחים שנהרגו לא היו מטרות להתקפות שלהם, גם אם החיילים ידעו מראש שיהרגו אזרחים בעת פעולתם. הצד המנצח ידע כל זאת מניסיונו שלו.

של מי האחריות?

כאשר לוחמים (חיילים או טרוריסטים) פותחים באש על האויב, מותר לחיילי האויב להשיב אש על מקורות הירי. הרי לא יתכן שחיילים יצטרכו לקבל אישור מגבוהה על כל מקרה כזה. עד שיגיע האישור החיילים יכולים להיהרג! אם חיילים, שהשיבו באש על מקורות הירי, פגעו באזרחים שהיו בסמוך למקור הירי, האחריות על מותם של אותם האזרחים היא על הלוחמים שפתחו באש מתוך עמדה שבקרבה לאוכלוסייה האזרחית. המצב דומה למצב בו X דוחף את Y תחת גלגלי מכונית שנוסעת על הכביש. ברור לכולם ש:X הוא הרוצח ולא הנהג. במשל זה, X הוא הצד שהעמיד את האזרחים תחת האש שמנגד, Y הם האזרחים שנהרגו בגלל X והנהג הוא הצד שעשה את מה שהיה צריך לעשות במצב שנוצר.
כאשר כוחות הביטחון של מדינה, הנמצאת במלחמה, פוגעים במטרות המותרות לפגיעה (המוזכרות לעיל) וכתוצאה מהפגיעות האלה נהרגים אזרחים, האחריות על מותם (בשני הצדדים של המדינות הלוחמות) מוטלת על ראשי המדינה שפתחה במלחמה בין הצדדים. כי אילמלא פתחה במלחמה כל ההרג היה נמנע.

סדר העקרונות

האם המפקד בצבא כלשהו (גם בישראל) ישלח חייליו למשימות, תוך כדי ההבטחה שהם לא יהרגו או לא יפגעו בפעולה? התשובה היא ברורה - לא. כלומר העיקרון של ביצוע המשימה הוא העיקרון הראשון שצריך לעמוד בראשו של כל חייל או מפקד. כאשר בוחנים פעילות צבאית מבחן הביצוע של המשימה חייב להיות המבחן הראשון.
המבחן השני הוא מבחן האבדות של אותם האנשים (אזרחים או חיילים) שעל הגנתם החייל מופקד או היחידה הצבאית מופקדת.
המבחן השלישי הוא מבחן האבדות של היחידה עצמה שפועלת על מנת לבצע את המשימה שעומדת לפניה.
המבחן הרביעי הוא מבחן הנזק לאוכלוסיית האויב. כלומר אם היחידה הצבאית ביצעה את המשימה בהצלחה, ותוך הגנה מרבית על אלו שעל הגנתם הייתה מופקדת, ועמדה בהצלחה גם במבחן השלישי, כלומר ביצעה את משימתה במינימום האפשרי של אבדות לה עצמה, רק אז באה השאלה האם כל זה נעשה תוך גרימת נזק מינימלי לאוכלוסיית האויב.
המבחן החמישי הוא מבחן האבדות ללוחמי האויב (חיילים או טרוריסטים). עדיף אויב שבוי על אויב מת; עדיף אויב מת על אויב חופשי. העיקרון כאן מבוסס על העובדות הפשוטות שאויב שבוי יכול להיות מקור מידע חשוב ביותר ושאויב מת או ושבוי יגרום פחות אבדות מאויב חופשי.

סדר העדיפויות של יחידות הצבא שלנו בפעולתם כפי שהוצג בעיתונות הנו מוטעה לחלוטין. במלחמת הערבים נגדנו (זה היה בולט מאוד באינתיפאדה הראשונה) לאחר כל פעולה בה נגרמו נזקים ברכוש או בנפש לאויב או שנגרם מוות בטעות לאחדים מאוכלוסיית האויב, העיתונות בישראל (כתובה ואלקטרונית) מתרכזת בשאלה - ''האם נשקפה סכנה לחיילינו?''
שאלות כגון:

מה היא המשימה שחיילנו היו אמורים לבצע?
האם חיילינו ביצעו את המשימה בהצלחה או לא?
האם הם הצליחו להגן על האוכלוסייה בישראל?
האם הביצוע היה במינימום אבדות מצד היחידה המבצעת?

לא עניינו את העיתונאים כלל.

נזק לישראל מהאיוולת של צה''ל

פעם באוניברסיטת תל-אביב שמעתי הרצאתו של מוטה גור ז''ל, כשעוד היה רמטכ''ל. ההרצאה התקיימה בתקופה שבה היו מהומות בשטחים וצעירה ערביה נהרגה בשכם יום לפני ההרצאה. טבעי הדבר שמוטה גור נשאל על המקרה ע''י הסטודנטים שישבו באולם. תשובתו הייתה שהצעירה נהרגה מהירי באוויר, משום שעמדה על הגג. מוטה גור לא הסתפק בתשובה הקצרה והתחיל להסביר איפה עמדה הנערה, איזה נשק היה ברשותו של החייל ועוד פרטים רבים לא רלבנטיים. תוך כדי הסבריו צעק לעברו אחד מהצעירים הערבים (ישראלים) שישבו באולם: אז למה אתה מצטדק, למה? מוטה גור השיב, שהוא לא מצטדק, אלה שיש להצטער על אובדן כל נפש ולכן הוא מרגיש צורך להסביר את כל הפרטים והנסיבות בהם נהרגה הצעירה. מוטה גור לא הבין ובצה''ל לא מבינים עד היום, שברגע שצה''ל מתחיל לתאר ולהסביר, בעיני כל העולם הוא אוטומטית אשם, וכל הטענות שאנו לא אשמים הן טענות לא רלבנטיות. הנזק הוא גדול במיוחד, משום שהעיסוק בפרטים הרבים שצה''ל מספק, הופכת כל אירוע בודד לנושא שעל סדר היום העולמי. אם, במצב שנוצר, עיתונאי התקשורת העולמית היו מאשימים את הערבים בנושא בו מתעסקים היה הדבר חיובי, אך, בגלל הצטדקויות צה''ל, העיתונאים מאשימים דווקא אותנו.

אין כאן תרופות פלא. צה''ל צריך להתייחס ברצינות לדוברות ולמנות לתפקיד אנשי מקצוע בתחום יחסי ציבור ודעת קהל. אנשי מקצוע אלו בנוסף לדוברות צריכים לתת הדרכה לחיילי צה''ל בנושאים אלו (כולל רמטכ''ל) , אבל בדרך כלל דובר צה''ל הוא מישהו שקיבל את התפקיד בלא שיהיו לו הכשרה וניסיון מתאימים.

מעשה אווילי נוסף, כמעט קבוע בצה''ל, הוא למהר ולהודות בטעות וגם כשהעובדות טרם התבררו במלואן ולא ידועות לעיתונאים. מעשה זה גורם לנזק עצום.

אם בירי ארטילרי פגז נופל כ- 50 מטר מנקודת המטרה, פגיעה זו נחשבת כפגיעת ''בול''. סטייה עד 200 מטר מנקודת המטרה נחשבת לפגיעה טובה. מחבלי חיזבאללה מיקמו את המרגמות שלהם כ- 200 מטר ממחנה האו''ם בו שהו תושבים של דרום לבנון כפליטים. היה ברור להם, שהירי על יחידות צה''ל יביא לירי נגדי ולנפגעים אזרחיים (פליטים) ששהו בקרבת עמדות הירי. ברור שבמקרה זה, האחריות הישירה על הרג האזרחים נופלת על אלו שמיקמו את עמדות הירי בקרבת האזרחים, במילים אחרות, האחריות הישירה על הרג פליטי כפר 'קמה' בדרום לבנון, נופלת על חיילי ארגון חיזבאללה. האחריות העקיפה נופלת על חיילי האו''ם, כי לפי המנדט שהם קיבלו בדרום לבנון, הם היו חייבים להרחיק את אנשים חמושים מלהימצא בקרבת האזרחים. חיילי האו''ם לא עשו כך. והנה צה''ל מיהר ''להציל'' את חיזבאללה ואת האו''ם ע''י הודאתו בטעותו. לקיחת האחריות ע''י צה''ל וראש הממשלה דאז שמעון פרס היוו את אחד הגורמים להפסדו של פרס בבחירות שלאחר מכן. מאוד לא בטוח ששמעון פרס למד את הלקח.

הטעות המטומטמת, בין הגדולות ביותר של צה''ל, הייתה בפרשת מותו המדומה של מוחמד א-דורה בצומת נצרים. כל האירוע הזה לא היה ולא נברא. כל מה שצולם, בוים ע''י הרשת השניה של הטלוויזיה הצרפתית ובהזמנת הרש''פ. הילד שבתמונה איננו מוחמד א-דורה. מוחמד א-דורה האמיתי הוא ב- 3 שנים מבוגר ממנו וכלל לא השתתף בבימוי האירוע. אביו של מוחמד א-דורה נסע לירדן לאשפוז מתוכנן מראש, על מנת לטפל בפציעה ישנה. (כל המידע הזה נאסף ע''י נחום שחף, פיזיקאי, עמית משרד המדע ומי שהיה יועץ מדעי למשטרה). הכרזת צה''ל, שמותו (המדומה) של מוחמד א-דורה נגרם עקב טעות של צה''ל משמשת כמעט שנתיים ככלי נגוח של שונאי יהודים בעולם, ואף בין-לאדן הזכיר את מותו כאחת מהסיבות להתקפה ב- 11 בספטמבר.

דם יהודי מותר

המחבל והפושע נגד האנושות, סלאח שחאדה, היה מטרת חיסול לגיטימית לחלוטין. יתכן מאוד שהאמצעים ששימשו לחיסולו היו מעבר לכל פרופורציה. עם זאת, מה המשמעות של הודעת צה''ל, שאם הם היו יודעים שבקרבתו נמצאים ילדים ואזרחים, צה''ל לא היה פוגע בפושע הזה? המשמעות היא שישראל נותנת מרשם למחבלים/פושעים איך הם יכולים להינצל מפגיעה אפשרית, להכין בניחותא אמצעים ואנשים כדי לפוצץ את אזרחינו בכלל ואת ילדינו בפרט. הם פשוט צריכים לבצע את ההכנות שלהם, כשהם מקיפים את עצמם בילדים ונשים ולהודיע על כך מראש לצה''ל ולכל העולם.

ילדיהם יהיו מוגנים, נשותיהם תהיינה מוגנות וגם הם יהיו מוגנים. מבחינתם ומבחינת צה''ל (כך זה יוצא) דמם של ילדנו, נשותינו ואזרחים אחרים יכול להיות מרוח על הכבישים והמדרכות.

שלושה ריקודי חתונה בהלוויות אזרחינו

היחס כלפי פושעים נגד האנשות שנתפסו על ידי כוחותינו הוא נושא אחר שקשור למלחמתנו בבאים להשמידנו. ניתן לומר שהפושעים הללו רוקדים בשלוש חתונות בו זמנית, אלא שחתונות אלו הן למעשה הלוויות אצלנו. מצד אחד פושעים אלו טוענים שהם עשו מה שעשו בגלל הכיבוש, כלומר: הם רואים את עצמם כגרילה לגיטימית של הנכבש נגד הכובש. מצד השני הם רוצים להישפט בבית משפט אזרחי, להיות מיוצגים ע''י עורך דין ולהיפגש עם בני משפחתם, כלומר הם רוצים את התנאים של הפושע הפלילי. מצד שלישי בעת משא ומתן ובהמשך בעקבות הסכמים שונים בין ישראל לערבים, במסגרת הסכמים הללו, הם רוצים ומשתחררים כאילו היו שבויי מלחמה.

בהתחלה הם טובחים בנו, לאחר שנתפסים הם מוצגים ע''י חוגים בוגדניים בישראל ושונאי היהודים בעולם כלוחמי חופש, דבר המעודד ערבים אחרים ללכת בעקבותיהם. בכלא הם לומדים את מקצוע הרצח ביתר שאת, יוצרים קשרים עם פושעים אחרים, מקבלים ספרות ומקבלים מיתר הפושעים שטיפת מוח של שנאה לעם היהודי. דרך ביקורי עו''ד וקרובי משפחה הם מעבירים הוראות רצח וטרור לחברי חוליות שעדיין לא נתפסו. על סמך ניסיונם וניסיון פושעים אחרים, היושבים ביחד, הם משפרים את היכולת של אחרים איך לא להיתפס. הם משתחררים כמו שבויי מלחמה. לאחר השחרור הם מהווים מודל לחיקוי והערצה לדור החדש, כלוחמי חופש. הם מעבירים ומפיצים את השנאה לדור ההמשך. בנוסף לכך, ניתנת לפושעים אלו אפשרות מעולה להתחלק בניסיונם ובניסיון של האחרים, שישבו אתם בכלא, בהכנת אמצעי הרצח עם הדור החדש של הרוצחים בפוטנציה על מנת לגרום לנו לנפגעים רבים יותר.

בקיצור, הפושעים נגד האנושות הללו, גם לאחר שנתפסו, מנצלים את הטמטום ישראלי עד תום ואנחנו משלמים על כך בדם רב. האם כל זה אינו מצביע על האיוולת הרבה בנושא זה של כל הממשלות בישראל מיום היווסדה?

נראה שלא קיימת ולא הייתה קיימת מדינה שבנחישות שכזו מסייעת למשמידי עמה.

---