לפני 32 שנים חתמו ישראל ומצריים על הסכם שלום בין שתי המדינות. הייתה לנו ביקורת רבה על אופיו ה''קר'' של השלום, אולם ההסכם החזיק מעמד ושרד משברים לא פשוטים – עברנו את הפצצת הכור העיראקי בבגדאד ב-1981, שנה לאחר מכן – שרד את מלחמת לבנון הראשונה, ידענו את האינתיפדה הראשונה והשנייה, ידענו את מלחמת לבנון השנייה ואת מבצע ''עופרת יצוקה''.
היו משברים, ידענו אף את החזרת השגריר המצרי לקהיר, ואף על פי כן, היה אינטרס אסטרטגי של מצרים לשמור ולקיים את ההסכם.
את ההחלטה על השלום קיבל
אנוור סדאת משהחליט על שינוי סדר הקדימות הלאומי ולמקד את המאמץ על ייצוב ופיתוח הכלכלה המצרית.
חוסני מובארכ, ירש את סדאת ב-1981 והמשיך באותו קו. שניהם ידעו כי שלטונם חזק ויציב וכי יוכלו להמשיך ולקיים מדיניות זו גם כאשר הרחוב ודעת הקהל היו סבורים אחרת.
לא עוד. לפני מספר חודשים הדיחו ההמונים שבכיכר תחריר את חוסני מובארכ. בשלב זה, ודומה כי גם בעתיד הנראה לעין, לא נראה במצרים שלטון חזק ויציב. חולשה זו מתבטאת בכל אתר ואתר. ההפגנות הפרועות של ההמון המתלהם בכיכר משפיעות, על ראשי השלטון הצבאי החדש שנדרשים לקבל ההחלטות.
אני מאמין כי האינטרס האסטרטגי של מצרים לא השתנה. דווקא במצבה הנוכחי, במצב של אי יציבות שלטונית, חברתית וכלכלית אין למצרים עניין לבטל את הסכם השלום ולהיקלע לעימות צבאי עם ישראל. ואכן, השליטים החדשים הודיעו כי בכוונתם לקיים את ההסכם ואף עמדו עד כה בעניין זה מול לחץ ההמון שבכיכר. אלא שאיננו יכולים לסמוך על כך. מיחד, אין היום במצרים מנהיגות חזקה המסוגלת לעמוד בפני לחץ ההמונים, ומאידך – הצלחת המפגינים בכיכר התחריר מקנה לרחוב תחושה שהוא כל יכול.
גם בתקופת השלטון הקודם לא קיימה קהיר שליטה מוחלטת בחצי האי סיני, ואף ידענו מספר פיגועים קשים. במצב החדש שנוצר התרופפה שליטה זו באופן משמעותי וראינו זאת בחבלות החוזרות ונשנות בצינור המוליך את הגז לישראל ולירדן, ולאחרונה, במתקפת המחבלים על התנועה הישראלית בכביש לאילת.
אנו תובעים מקהיר להראות יד קשה ולמנוע מן הבדואים שבסיני לשתף פעולה עם גורמים פלסטיניים ולמנוע מהם לפעול כנגד ישראל. התשובה המצרית לדרישה הישראלית, וללא ספק גם במידה רבה של צדק, גורסת כי בהסכם השלום התחייבה מצרים לשמור על פירוזו של חצי האי סיני ולא להעביר כוחות מעבר לתעלה, וללא כוח צבא שיהיה פרוס בשטח לא תוכל קהיר לשלוט ולמנוע את פעולות החבלה.
הסעיף בהסכם השלום שעסק בפירוז סיני נדרש ע''י ישראל ונועד למנוע מתקפה צבאית מצרית בהיקף דומה למתקפה שחווינו באוקטובר 1973, משחצו חמש דיביזיות את התעלה. ישראל ביקשה למנוע מתקפה צבאית שתחל בגבול החדש, ללא החיץ בן 250 הקילומטרים של חצי האי. האיום היום הוא שונה – יש לישראל אינטרס למנוע פעילות חבלנית, יש אינטרס הדדי למנוע אסלמה בלתי מבוקרת.
אל מול מציאות חדשה זו נעתרה ישראל ואישרה למצרים להכניס כוחות צבא לסיני, בניגוד לדרישות הפרוז שבחוזה. ישראל נוטלת ללא ספק סיכון בנקודה זו, אולם זהו סיכון מחושב, וללא ספק סיכון מוצדק בנסיבות המצב החדש שנוצר.
גם האינטרס האסטרטגי של ישראל הוא לשמר את הסכם השלום עם מצריים (ואגב, גם עם ירדן, כמובן). אנו נדרשים, בכל תקרית ובכל אירוע בסיני וברצועת עזה, לבחור בין תגובה צבאית קשה וכואבת לבין איפוק אשר נועד שלא לסכן את מכלול היחסים העדין שאנו מקיימים היום עם מצרים.
זו השעה בה נדרשת בישראל מנהיגות אחראית וחזקה. אין זה פשוט שלא להגיב במלוא העצמה בעת שנוחתות רקטות בבאר-שבע ובאשדוד. אין ביטחון שרקטה כזו לא תפגע ביעד רגיש ותסב לנו אבדות קשות וכואבות. הרחוב המתלהם יתבע נקם, והאופוזיציה תדרוש 'לשקם את ההרתעה' הישראלית. אלה שתי דרישות ראויות ומובנות בנסיבות נורמאליות, אלא שמנהיגות אחראית אסור לה שתפעל מן הבטן, אסור לה להתעלם מן השיקול האסטרטגי העליון וארוך הטווח.
שני הצדדים מהלכים על חבל דק, היעד של קהיר וירושלים דומה – לא לתת להסכם השלום לקרוס. קריסה מן החבל עלולה להוביל למלחמה ששתי המדינות אינן חפצות בה. אין זה פשוט להלך על החבל – אלא שזו הדרך העדיפה לאין ערוך מן האלטרנטיבה.
ההליכה על החבל הדק
