מדענים שצמחו בישראל זכו בפרס נובל. כל הכבוד! אלא שהם מדגם מייצג של בכירי האקדמיה שנטשו את ישראל ואינם מתמודדים עם אתגרי העתיד שלנו ותורמים לנו.
הכול משתבחים בפרופ'
אריה ורשל ובפרופ'
מייקל לויט אשר זכו השנה בפרס נובל בכימיה, מציינים בגאווה את קיבוץ שדה-נחום שם נולד וצמח אריה ורשל הצעיר ואת מכון וייצמן שברחובות, אליו קשור עדיין פרופ' לויט, הדרום אפריקאי במקור.
אלא שלצד הגאווה המוצדקת אי אפשר להתעלם מן הצד השני של התופעה – שני פרופסורים אלה נמנים עם מספר גדל והולך של אקדמאים ומדענים אשר יצאו ויוצאים מישראל ל''רעות בשדות זרים''. הישגנו לא רק פרסי נובל. מדענים ישראלים השיגו הישג נוסף – יש להם מקום ראשון במערכת האקדמית האמריקאית כאנשי סגל יוצאי ארצות זרות. לפי הנתונים לשנת 2008 תופסים הישראלים 28.8% במערכת האקדמית האמריקאית, כאשר במקום השני נמצאת קנדה, עם 11.5% מאנשי הסגל הזר.
אינני מאשים את ראש הממשלה ואת שר האוצר הנוכחיים במציאות קשה זו. מציאות זו היא תולדה של שנים שקדמו להם. יחד עם זאת אני מלין על שר האוצר,
יאיר לפיד, שאיננו מבין את הבעיה ואת השלכותיה. אין דבר קל מלהקים מפלגה חדשה ולתת לה שם יומרני ''יש עתיד'', אלא שבמצב הקיים מחובתו להציב בעיה זו בראש סולם העדיפויות של המדינה, שאם לא כן – אין לנו עתיד! אך כל מה שעשה, הלך בדרכו של יצחק רבין, מלפני כמעט 40 שנה, משביטל וגינה את תופעת היורדים.
העובדות קשות – מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל שוקעת ובוגריה, ודווקא הטובים שבהם, נוטשים ומחפשים לעצמם אכסניה חדשה בחו''ל. זו איננה ''נפולת של נמושות'' אלא אובדן ה''שאור שבעיסה''. המוסדות האקדמיים בחו''ל חפצים וקולטים, בצדק מבחינתם, את הטובים ביותר שלנו.
דו''ח של מרכז טאוב אשר ראה אור בימים אלה, פורס בפנינו את הנתונים הקשים ואת השינויים שחלו בתחום זה מאז 2004. אלה הם התוצאות של ארבעים השנים האבודות עבור מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו, שנים של הזנחה פושעת.
שמחתנו בחתני פרס הנובל מטעה אותנו. כולנו גאים, כמובן, בכל חתן יוצא-ישראל שנבחר וזוכה בפרס, אלא שההשלכות עבורנו הן מדאיגות ומעשיות. פרס הנובל הוא העיטור, ועלינו לשאוף למעשה.
מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו מהווה גורם בעל חשיבות עליונה בעיצוב פני המשק הישראלי ובהשפעה על כיווני צמיחתו והתפתחותו. אנו מדברים בתחומי פעילות משקית בהם המרכיב האנושי הוא הדומיננטי.
לא פחות חשובה התרומה של מדעני העתיד לביטחון. פיתוחה של ''כיפת ברזל'' היא דוגמא אחרונה ואקטואלית, דוגמא שזכתה לפרסום פומבי – מתן תשובה לאתגר טכנולוגי שישראל היא הראשונה והיחידה שהצליחה לתת לו מענה.
איננו יודעים מה יהיו האתגרים שיעמדו בפנינו בעשור הקרוב או בעוד עשרים ושלושים שנים. את התשובות לאותם אתגרים עלומים יתנו – כולנו מקווים – המוסדות האקדמיים שלנו המצויים עימנו כאן על אנשי הסגל האקדמי שבהם, ולא אלה שיבקשו לעצמם מקלט באירופה ובארה''ב. ציבור הסטודנטים שילמדו כאן ויישארו בארץ עם סיום לימודיהם הוא העתיד.
את זה לא משיגים בדברי תוכחה וכיבושין. את זה משיגים בשינוי סדרי העדיפות הלאומיים. רק כך, אדוני שר האוצר, יהיה לנו עתיד.
יש עתיד?
