על השתיקה

נדחקים במלמול של ''הכרח'' ו''נקם'', / לתחומם של פושעי מלחמה. נתן אלתרמן, בטורו השביעי ''על זאת'', דבר 19.11.1948

מסע השיסוי המתנהל נגד ''שוברים שתיקה'', ביוזמת ובניצוח התנועה הפאשיסטית ''אם תירצו'', שתחילתה קבוצה קיקיונית הזויה, מעין פשיסטון קטן ומכוער, שהתפתחה לנחש ארסי רב השפעה המפיצה רעל ממית דמוקרטיה בכל אשר תפנה, עד כדי אימוץ שיטות תעמולה נאצית בנוסח גבלס, ''תוקעים סכין בגב האומה'', כפי שמציין בצדק ההיסטוריון פרופסור דניאל בלטמן, (''הארץ''). אין הוכחה טובה מזו עד כמה השתיקה מילאה תפקיד חשוב בעצימת עיניים אל מול פשעי הכיבוש. חמישים שנות כיבוש לא היו יכולות לצאת אל הפועל, אילו החברה הישראלית הייתה ערה לזכויות אדם ובעיקר להפקת לקחים מסבלו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה בכלל, והשואה בפרט.

בחברה הישראלית מתקיים העיקרון של הקורבן המחקה את שיטות הדיכוי שהוא סבל מהן, בבחינת הורה מכה שהיה ילד מוכה. השתיקה אינה חד ממדית, לעיתים השתיקה היא ביטוי לאומץ לב, כפי שקראנו בספרו של הנס פאלאדה (''לבד בברלין''), כאשר אזרח גרמני ששכנו האזין ל''בי בי סי'' והוא ידע מזה, לא הלשין לשלטונות, שהרי האזנה כזאת במשטר הנאצי הייתה עבירה חמורה. בישראל טרם הגענו למצב כה חמור אולם אנו במסלול המוביל לשם. אחד התנאים לקיומם של משטרי דיכוי קולוניאליים, הינו לפחות הסכמה שבשתיקה של העם המדכא. אם נוסיף לכך התקרנפות של חלק נכבד מהאליטה האינטלקטואלית, ואדישותה המעשית של הקהילה הבינלאומית, כפי שקרה בגרמניה (שיתוף פעולה של האקדמיה עם האידיאולוגיה הנאצית, אולימפיאדת ברלין 1936) ומתרחש לנגד עינינו בישראל (אליפות אירופה בשחייה 2015, המשך הסיוע הכספי – כלכלי וצבאי, השלמת האקדמיה הישראלית עם שדרוג מכללת האפרטהייד, אריאל, שבשטחים הכבושים, לאוניברסיטה מן המניין על פי החלטת המושל הצבאי), אזי יש לנו הסבר להיחלשות כיסי ההתנגדות הדמוקרטית.

ישנם מי שמזדהים עם נורמות הכיבוש ויש מי שמתאימים עצמם למסרים של שלטון דיכוי - שתי תופעות המתקיימות כאמור בישראל – נובעים מסיבות מגוונות. ישנם מתקרנפים קרי מזג כמו עורכי דין שמוכנים לכהן כשופטים צבאיים בשטחים הכבושים במסגרת מילואים, יש שופטים במערכת האזרחית שמרימים אצבע בבחינת לאן הרוח נושבת, ופוסקים בהתאם. דוגמה בולטת הוא אהרן ברק!!! ברק הפרופסור למשפטם הוא אביר זכויות האדם, ברק שופט בית המשפט העליון ונשיאו הוא משת''פ נקלה עם הכיבוש: יש רופאים המשתפים פעולה עם מפעל העינויים של השב''כ והמשטרה; יש לא מעטים החשים אי נוחות בינם לבין עצמם אבל שומרים על שתיקה ולא נותנים ביטוי לאי הנחת שמקנן בהם, בין מחשש שיסומן כ''לא נאמנים'' ויפוטרו מעבודתם. ויש המון עדרי שבגרמנית קרוי ''מיטלויפר'' שקליט במיוחד לרוחות גזענות ושנאת הזר הנושבות מהשלטון, יעד נוח להוצאת הזעם והתסכול. בישראל לא יוכלו לטעון ''לא ידענו''. התקשורת הישראלית פרסמה ומפרסמת לא מעט מידע על זוועות הכיבוש, במידה רבה הודות לארגוני זכויות אדם שלא משתפים פעולה עם מדיניות הממשלה של ''שקט יורים''. לכן פועלת ממשלת נתניהו בנט במרץ לסתימת צינורות המידע על מנת שתזמורת הכיבוש תוכל לנגן ללא קולות צורמים ברקע של ''שתולים''. כך פועלת ממשלת שיתוק והשתקה.

ההתייחסות ל''שוברים שתיקה'' הינה מדד אמין למערכת הערכים שהשתלטה על החברה הישראלית, שבה הצבא הפך להיות תשתית האומה, ישות על, מאין תחליף חילוני למשתטחים על קברות צדיקים, שאופיינית למשטרים טוטליטריים. כל זאת לא קרה ביום אחד, חמישים שנה מציבות די והותר צמתים המסמנים תהליך של הידרדרות עד שהגענו למצב הנוכחי של דמוקרטיה מתפוררת. לאחד הצמתים נחשפתי שעה שהייתי עובד משרד החינוך והתרבות. עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה נמניתי עם חבורת מקימי ''יש גבול'' שתחילתה בסרבנות לקחת חלק במלחמת לבנון על פשעיה - מלחמת ברירה, והמשכה בסרוב לשרת בשטחים הכבושים.
פרסמתי מאמרים בגנות המלחמה, ובעקבות זאת הוחלט להעמיד אותי לדין על סעיף בחוק שמעולם לא עשו בו שימוש, האוסר על עובד מדינה לבקר פומבית את מדיניות הממשלה. בית הדין, שהיה מורכב משלושה שופטים, בהם גם נציג העובדים, החליט פה אחד להרשיע אותי בעבירה על החוק. גזר הדין היה פיטורים ושלילת גימלה, ובכך, בגלל דעותיי, נענשו גם ילדיי הקטנים ובת זוגי. (הגימלה הושבה בעקבות ערעור לעליון – עש''מ 5/86). המסר היה ברור: הממשלה רוצה פקידות וצבא צייתנים ושותקים. בסופו של המסלול זה ניצב הדגל השחור של השואה. הכיסוי התקשורתי של משפט תקדימי זה היה נרחב והמסר נקלט היטב: עובדים חששו לצאת להגנתי, גם לא הסתדרות עובדי המדינה שתפקידה להגן על העובדים.

רוב אזרחי ישראל נולדו לתוך הכיבוש, ומרבית צעיריה שירתו בצבא כחלק מחיל הכיבוש, ושנים אלו עשו שמות בקוד האתי, המוסרי והמצפוני של ישראל. הגזענות גברה, הכוחנות התעצמה, היחס אל הפלסטינים כאל אספסוף חסר זכויות, הם תוצאה מתבקשת ממשטר האפרטהייד שישראל הקימה בשטחים הכבושים. הלאומנות החילונית/דתית היכתה גם באותם חלקי אוכלוסיה שנחשבו שנים רבות כשאור שבעיסה של החברה הישראלית, כמו בני הקיבוצים והמושבים. כבוגר החינוך הקיבוצי אני חייב לציין בצער, שהסולידריות האנושית, שהייתה אמורה להיות מדריך להתנהגות מוסרית, לא עמדה במבחן. התנועה הקיבוצית הפכה להיות חוד החנית של מה שקרוי יחידות העלית של צה''ל, ונורמות הכיבוש היו בבחינת סופת טורנדו שהשמידה את מה שהיה קרוי סוציאליזם קיבוצי. אווירת העליהום על השמאל ועל פעילי זכויות אדם, קיבלה כתף אוהדת בגופים ומפלגות תנועת העבודה, שהתגלו כעובדי עבודה זרה ככל שמדובר בצבא.

ככל שמדובר ב''שוברים שתיקה'', מנהיג מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, מפסיק לכהן כראש האופוזיציה והופך לכבשה ההולכת עם העדר הלאומני-ימני. יותר משהוא אופוזיציה, הוא בנו של חונן הרוצחים, הנשיא חיים הרצוג, שהחליט על חנינה לרוצחים שהורשעו ברצח שלושה תלמידי מכללת חברון. במקום לרצות מאסר עולם, הם שוחררו אחריי פחות משבע שנים. וגם את אלה ריצו בתנאי מאסר שפלסטיני שהורשע ברצח יכול רק לחלום עליהם. הנשיא הגנרל חיים הרצוג, הוא דוגמא מצוינת של איש תנועת העבודה, המהווה חלק מהממסד השלטוני-צבאי-גזעני. כאשר כיהן כשגריר באו''ם, קרע את הנייר עליו הופיעה החלטת האו''ם כי הציונות היא גזענות, אבל הוא גילם בדרכו הפוליטית את נכונות ההחלטה. אם אתה מתנחל שרוצח ערבים יש לך את הגנת הקב''ה, שלא שווה הרבה בלי תמיכה מסיבית של שלטון בשר ודם. ב-‏1990 הגשתי עתירה לבג''ץ נגד שחרור הרוצחים, אשר נדחתה על הסף על ידי שופטים שנבחרו בתקופת שלטון מפא''י אבל לא התקשו להתאים עצמם לשלטון הליכוד, ללמדך שכשמדובר בכיבוש ופשעיו האופוזיציה היא לא אופוזיציה, אלא משתפת פעולה עם שלטון הדיכוי. אז כמו היום, לא הייתה מחאה המונית נגד הסטנדרט הכפול של השלטון - מחמיר עם פלסטינים שהורשעו ברצח יהודים ומקל עם יהודים שהורשעו ברצח ערבים ואין קול או צווחה, להוציא כמה ''משוגעים'' שמחו ומוחים וגם נענשים בסעיפים כמו העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט. השקט ניצח!
התקרנפות מערכת המשפט אפיינה את המערכת כולה, מהשלום ועד לעליון, שעם השנים הלכה והשתעבדה לנורמות הכיבוש, ונתנה לו את אישורה.

מסע ההסתה השאיר עקבות גם אצל מי שנמנו בעבר עם ממסד זכויות האדם. למשל, העיתונאי ארי שביט שהיה פעם יו''ר האגודה לזכויות האזרח. לפני כמה עשרות שנים היה ''מלשין'' ע''פ נורמות ''אם תרצו'', כאשר פרסם כתבה ב''הארץ'' על העינויים וההשפלה שעברו פלסטינים בתקופת היותו במילואים ברצועות עזה. אבל שביט, שהפך בינתיים לעיתונאי בכיר ב''הארץ'', מבין שבאווירה הקיימת הוא חייב להתנקות מתווית המלשין, שהרי הכתבה תורגמה ופורסמה במקומות שונים בעולם. במאמרו ''שבירת השתיקות'' (''הארץ'' 17.12.2015) , הוא מתאמץ להלבין את עברו כ''מלשין'' ומנסה למתוח קו הפרדה, מלאכותי לטעמי, בינו לבין ''שוברים שתיקה'', תוך כדי השמצת הארגון. תופעה זאת של ליברלים שהתקרנפו ואיבדו את הבושה מוכרת בארצות שעברו תקופות של משטרים אפלים ואיננה מוסיפה כבוד לבעליה במבט ארוך טווח.

לשפל המדרגה הגיע ח''כ יאיר לפיד שהתגלה כארכי פאשיסט בניצול ציני של העוינות כלפי ''שוברים שתיקה'', כאשר הוסיף שמן למדורת השנאה בהופעה משותפת עם תומכי ''אם תרצו''. כך גם התנועה לאיכות השלטון בראשות עו''ד אליעד שרגא שבטקס השנתי של חלוקת תארים מטעם תנועתו לאנשי שנה בנושאים שונים לשנת 2015, זכה שר הביטחון משה יעלון בתואר איש מופת ושומר חוק. כאשר אדם שנושא באחריות לפשעי מלחמה, שמקומו על ספסל הנאשמים בבית הדין הבינלאומי בהאג, מוצג כאיש מופת, יש לנו עניין עם שיבוש מוחלט של מושגי יסוד של חברה דמוקרטית.

תלונות ממשלת ישראל וארגוני הימין על כך ש''שוברים שתיקה'' מקבל תרומות מממשלות זרות, דבר שמהווה התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל, נשמעות חלולות, שהרי אין עוד מדינה כישראל הנתמכת בצורה כה מסיבית על ידי ממשלות זרות, שאילולא הן, הייתה ישראל זה מכבר נופחת את נשמתה. כאן מסייע בעדי ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין שאמר כי אנטישמיות אינה עניין פנימי של אף מדינה, ושלא במתכוון הגדיר את הרציונל של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים כמו אמנסטי, לאמור, גזענות והפרת זכויות אדם, שהם תשתית הכיבוש, אינם עניינה הפנימי של ישראל אלא עניינה של הקהילה הבינלאומית והפעילות בקרבה היא חלק בלתי נפרד מהמאבק. מי שמכפיש את חיילי הצבא הישראלי היא ממשלת ישראל שהפכה את הצבא מצבא הגנה למשטרת כיבוש המשליטה מדיניות אפרטהייד.

עם כתיבת שורות אלו פורסם שחמישה חברי כנסת מסיעות הימין תבעו להוציא את ''שוברים שתיקה'' מחוץ לחוק. הם לא מבינים ש''שוברים שתיקה'' אינו רק שם של ארגון אלא עקרון שהוא מנשמת אפם של ארגוני זכויות אדם, בישראל כמו בעולם. תוציאו ארגון אחד מחוץ לחוק יבואו עשרה אחרים שימלאו את מקומו. הדרך היחידה לשבור את ''שוברים שתיקה'' היא לשבור את הכיבוש.

---

שתול ללא תקנה

הודאה: הריני מתכבד להודיע כי אני סוכן שתול של כל ארגוני זכויות האדם בישראל. בנוסף אני גם שתול של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים כמו אמנסטי אינטרנשיונל. אם להיות שתול פירושו להיות בוגד בעיני ''אם תרצו'' ''הבית היהודי'' וחבריהם, אזי מדובר בתואר מכובד החוסה בצילם של בוגדים כמו וילי ברנדט הקנצלר הגרמני שלחם נגד מדינתו במדי המחתרת הנורבגית, דולורס איברורי (לה פסיונרייה – פרח התשוקה) שנלחמה נגד הפשיזם הספרדי אותו הנהיג הרודן פרנקו, מרדכי ואנונו שהתריע על הסכנה הנשקפת מהנשק הגרעיני ישראלי ורוזה לוכסמבורג שהתנגדה למלחמת העולם הראשונה ונרצחה ב-‏1919 על ידי ארגון ימני של חיילים משוחררים. ''אם תרצו'' הוא וריאציה מקומית של הארגון הימני הגרמני. ארבע דוגמאות מתוך רבות אחרות.

---

נניח

עם דב ירמיה, דצמבר 2000נניח ששלושת חברי הכנסת מסיעת בל''ד שביקרו את המשפחות הפלסטיניות שבניהן נהרגו מירי הכובש הקולוניאלי הישראלי, עמדו דקת דומייה לזכר חללי המאבק נגד הטרור הישראלי. נו, אז מה? המחנה הציוני, החל מאילן גילאון איש מרצ, עבור ליצחק הרצוג ראש ''האופוזיציה'' המשך בנתניהו ראש הממשלה והדיקטטור לפיד מסיעת אין עתיד וכלה בשר החינוך נפתלי בנט ממפלגת הבית היהודי, לא הפנימו את הרעיון שבל''ד אינה במלחמה עם בני עמם, והם תומכים בזכותו של עמם להשתחרר מהכיבוש, על כן זה אך טבעי שינהגו כבני תרבות ויכבדו את המשפחות בכאבן. כחברי כנסת שנבחרו על ידי מצביעיהם הם מילאו את תפקידם. הם לא הישראלים הראשונים שמבקרים משפחות פלסטיניות שכולות. זמן רב לפני שבל''ד נוסדה ביקרנו, יהודים וערבים מתנגדי הכיבוש, משפחות פלסטיניות ששכלו בן או בת משפחה מהטרור הישראלי והבענו תנחומים וסולידריות עם כאבם. אנחנו פשוט הקדמנו את השלום הישראלי פלסטיני. היוזמה של נתניהו לחוקק חוק המאפשר את סילוקם של אנשי בל''ד מהכנסת היא גזענות בוטה שמדרדרת את ישראל לעוד שלב בדרך למשטר אוטוריטארי.

---

דב ירמיה

בגיל101 הלך לעולמו דב ירמיה, זקן לוחמי השלום בישראל. איש מקסים, רב כישורים וכישרונות שהייתה לי הזכות להימנות עם ידידי ומוקיריו. דב, שהיה שנים איש צבא וביטחון, הבין כי חיים על החרב לא יבטיחו את קיומה של ישראל ואין תחליף ארוך טווח לשלום. אם ישראל לא תחסל את הכיבוש, הזהיר, הכיבוש יחסל את ישראל. הוא התגייס בכל מאודו לקידום השלום והרעות בין יהודים לערבים. דב מימש בחייו את חזון ישעיהו והמיר את חניתו למזמרה. אני מפנה את הקוראים לכתבה מקיפה לזכרו שהופיעה בעיתון הארץ מיום שישי 5 בפברואר 2016. אני נושא את זכרו באהבה והערצה.

---

מכתב ששלחתי ליועץ המשפטי החדש אביחי מנדלבליט

פברואר 2016

לכבוד
אלוף (מיל.) ד''ר אביחי מנדלבליט
היועץ המשפטי לממשלה
משרד המשפטים, ירושלים

בטקס כניסתך לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה דיברת על החשיבות של מאבק בשחיתות. תהיתי מה היה אומר ג'ורג' אורוול על מינוי אדם מושחת ללוחם בשחיתות. בתפקידך כפרקליט צבאי ראשי העלית את השחיתות לשיאים חדשים. היש ביצת שחיתות גדולה יותר ממערכת המשפט הצבאית שהיית מופקד עליה? כקיסר המשפטי של צבא הכיבוש עברת לסדר היום על הריגת ילדים, אישרת חטיפת ילדים ממיטותיהם באישון לילה, גיבית עוולות משפטיות של בתי משפט צבאיים בשטחים הכבושים שסימלו את משטר האפרטהייד. ניצחת על מקהלת הדיכוי והפרת זכויות האדם. במשפטי נירנברג כמו גם במשפט אייכמן נקבע כי פשעי שולחן כתיבה אינם עילה להקלה וכי קצין בכיר אינו רק מקבל הוראות אלא הוא שותף לקביעת מדיניות. לכן מופיע שמך ברשימת המבוקשים של אינטרפול זכויות האדם כמי שחייב לתת את הדין.

גדעון ספירו

---