תחת הכותרת ''פיקציות שאומצו ע''י ישראל במלחמה'', Fictions Embraced by an Israel at War, העיתון ניו יורק טיימס מה-1 לאוקטובר מפרסם במדור ''דעות'' מאמר מאת הסופר דויד גרוסמן, מהדמויות המרכזיות בקרב ציבור ה''אוסלואידים'' בישראל.
אליבא דגרוסמן, הציבור הישראלי עבר שטיפת מוח באמצעות גירסת הטעיה מסוכנת שהושתלה אל תוך סיפור הסכסוך עם הערבים שהחברה הישראלית מספרת לעצמה.
A dangerous and deceptive plot line has become superimposed on the story that Israeli society tells itself about its conflict with the Palestinians.
רובו של הציבור הישראלי, לדברי גרוסמן, מאמין שהאשמה למצב הנוכחי מונחת על כתפי הערבים. על זה גרוסמן מתקומם כי, כפי שהוא מציג זאת, ''איך אפשר להתעלם מ 33 שנות דיכוי, כיבוש והשפלה אותם ישראל הטילה על הערבים''?
33 years of repression, occupation and humiliation imposed by Israel.
נשמע כמעט כמו ספירו, לא?
בגדלות רוחו, ה''אוסלואיד'' מוכן להכיר בכך ש''גם לערבים חלק במצעד הדמים המטורף''.
the Palestinians contributed their share to the march of blood and folly.
הוא אפילו מוכן ללכת צעד נוסף ולהכיר גם בכך ש''מלחמת ששת הימים לא הייתה מלחמה שישראל חפצה בה''.
the six day war was not a war that Israel wanted.
אבל לא זה מה שקובע. באמצעות ''ערפל תיחמוני שנוצר ע''י ראש הממשלה והקבינט שלו''.
manipulative fog created by the prime minister and his cabinet,
נמחקת היסטוריה של ''33 שנות מחסומים בדרכים, אלפי מעצרים, הגליות והריגת חפים מפשע''.
33 years of road blocks, thousands of prisoners, deportations and killing of innocent people.
בעיני ה''אוסלואיד'', הצעות ברק מקמפ דייויד 2000 (במאמר הוא מגדיר אותן כ''הצעות שהוצגו כאולטימטום'') ''שהיו נדיבות ביחס לעמדות ישראל בעבר, היו רחוקות מלענות על ציפיות הערבים''.
proposals that, while they were generous compared with Israeli positions in the past, were entirely insufficient in the Palestinian eyes
ולכן היוו ''סיבה מספקת להתקוממות עממית של עם מודבר ונואש''.
a sufficient reason for a popular uprising by a subjugated and despairing people.
כך הוא רואה את מתקפת הטרור המתנהלת נגד ישראל בשנתיים האחרונות. האפשרות שהסכמי אוסלו היו הגפרור שהצית את הלהבה איננה כלל עולה על דעתו של ה''אוסלואיד''. לחשוב כך, לדבריו, ''זה פשוט מסוכן כי זה לא מציאותי'' (שימו לב שהוא אינו אומר שזה לא נכון, זה רק ''לא מציאותי'' . . .)
this view is fraught with danger because it is simply not realistic
ולכן יש ''לשתול מחדש את מלחמת אוסלו אל תוך הקונטקסט ההיסטורי''.
replant the recent Intifada in its historical context
אני מודה ומתוודה שלא תמיד עלה בידי לרדת לסוף דעתו של הכותב. במיוחד היה לי קושי להבין מה זה בדיוק ''לשתול את המלחמה אל תוך הקונטקסט ההיסטורי'', אלא אם כן הכוונה היא לכך ש''יש להבין'' את המחבלים המתאבדים.
המסקנה העיקרית היא שהאשמה היא כולה של ישראל. וזה לא בא מפיהם של תועמלנים זרים או אינטלקטואלים יפי נפש החיים במגדלי השן שלהם באירופה או בארה''ב. זו סחורה תוצרת כחול לבן מאה אחוז. קשה לבוא בטענות לגופים זרים כשזה מה שיש בבית.
קישורים:המאמר של דוד גרוסמן ב ניו יורק טיימס (אנגלית)[*] הערת המערכת: קישור למאמר של דוד גרוסמן כפי שהופיע ב'הארץ' ב-2.10.2002
רשות הדיבור ל''אוסלואידים''
