|
|
|
פיל סגול/טור אישי
מיכאל מ. שרון
עקרון האחריות ושאר ירקות - פרקינסון, גילברט וסאליבן, המיקאדו ובננה'לה.
ניקח אחד מחוקי פרקינסון - עקרון הבלתי תאימות
(incompetence) הכרוך בקידום: אדם המתפקד היטב ובאופן פורה בתפקיד ספציפי זוכה לקידום, דהיינו מוקפץ למעלה, לתפקיד נושא הוקרה, אך אבוי, כזה הנמצא בתחום אי האפקטיביות שלו, דהיינו בו תרומתו הופכת דלילה להפליא.
אבל, יאמר הספקן, למי זה משנה? אדרבה ואדרבה. אם אינו תורם במעשה ידיו, באופן אינהרנטי, הרי שיתרום בעצם ''הימצאותו שם'', במרחב המסויים ההוא, אם לא מבחינה אינטרינסית ומהותית, אזי מבחינה אקסטרינסית, הכרוכה בעצם הנוכחות במיקום מסויים.
כיצד? נו טוב, הוא יכול להיות דמות יצוגית, דהיינו כזו המושכת זרקורים, ובנסיבות מסויימות, הלאה מן המקום אותו דווקא היה ראוי להאיר.
א) יצוגיות. אמור מעתה: יש גם ''תועלת'' (אבל תמיד יש להקשות: באיזה תחום? מה העניין? ולמי? למה?) בהצבתה של דמות יצוגית.
בנוסף, הוא יישא בעול האחריות, כלומר ניתן להשיא כלפיו נושאים שונים אותם הוא מגבה. אבל, הרי אנו מכירים כבר את השיטה לפיה אדם או קבוצה העושים מעשים בלתי קבילים, לעיתים על חשבון אדם או קבוצה אחרת, מקפיצים את הנושא כלפי המגבה, ''הופס, קדימה ולמעלה'' ובעצם שיתופו הוא נרתם לעניין בעייתי ומוקשה, לעיתים, מעשה נבלה הלועג וקורא תגר REVOKES כלפי התחושות האנושיות הבסיסיות ביותר.
- שישא לו באחריות. אבל באמת ובתמים (באמת ובתמים? - נרצה, נסיר ממנו, לא נרצה, לא נסיר. גם הרווחנו הרחבת מרחב פעולה עבורנו, וגם צימצמנו את מרחבו של אחר, אולי אדם פורה ויוצר, ותקענו אותו על חודן של דילמות בלתי פוסקות).
גיבוי הינו עניין דו-כיווני, ומשמעו, אחר ככלות הכל, גם למקד - או לנקז - מכוונים שונים אחריות כלפי אינדיוידואל מסויים.
ב) גיבוי מחד ואחריות מאידך. אמור מעתה: יש גם ''תועלת'' (אבל למי? ובאיזה עניין?) בהצבתה של דמות נושאת בעול.
האם בדברים הללו בולט יסוד השרירותיות מבחינת ''הכל הולך'' ללא סובסטנס מוצק להשען עליו, ציניות גורפת כתחליף למסד אתי בר-קיימא? נזילות ממוקדת פגע, כתחליף למים חיים? צחיחות וחול נודד הלום שרב מדברי, כתחליף לארכיטקטורה איתנה המגלמת יופי משיב-נפש בצד יסוד מוצק, מפרה ומרחיב ממשות?
דומני שהיו לי גם מספר הערות והארות בנושא זכויות יוצרים וקניין אינטלקטואלי. הפורמליות היבשה של החוק מגינה על עניין שהוא בנפשה של הממשות האנושית - ממש כמו נטילת אחריות - שכן מדובר בפונקציה אנושית בסיסית ביותר המפלסת נתיבים, בכל מעשה קטן; היכולה להיות הן טיפות טל על שתיל הכמש משמש זועמת, והן מפלי מים הפורצים בעזוז מול האדמה החרבה, מרצדים בשלל צבעים ופורסים זיקוקי אור יקרות וארכיטקטורה מבורכת. ומתווים מגוון אפשרויות של יצירה אמיתית פוריה ומפרה, תבונה איתנה מול זעקת-הביבים של האין - וחסד.
בהקשר זה נקטתי בביטוי ''תאווה פלגיאריסטית'' או ''תאוות הפורעים'', להצביע על היסוד המנוגד בעליל לרצוי ולנכון. זאת בהקשר הכולל של הכורח בשימור האקט היוצר, שלעולם אין ללקחו כמובן מאליו, כמשאב טבע זמין, כאשר הפריעה היא היסוד המועד הקם עלינו, שתמיד מוצא לו עילות ועלילות.
שכן התפתחות התרבות והיסוד האנושי הבונה ועל כן גם הנכון והצודק אינהרנטית - מעבר לשרירות קומבינציות ושילוב כוחות כאלו או אחרים - לעולם אינה מובנת מאליה.
על כן חובה מובנת מאליה לעגן את הפעולה היוצרת בעקרונות מוצקים ומובנים מאליהם. זאת, בראש וראשונה, כזיקת יסוד כלפי כל מה שאנו מוקירים בקיום האנושי הסביר והנכון - זה שאינו חשוף ללעגנות-ביבים מחוצפת הקוראת תגר על עצם הפעולה הממושכת, הבונה, הסבלנית, המורכבת, המעוגנת בעצם מהות החיים.
- אותם חיים עילאיים - על הארכיטקטורה הנפלאה, המורכבת להפליא, והיוצרת שביסודם.
על כן חובה - ביחס לכל שאנו מוקירים - לסוכך ולעגן על אותו שתיל יקר של נביטת הקיום האנושי, כפי שהיה עליו להיות וכפי הראוי.
זאת - למען החיים הראויים, למניעת דילול ומצוקת הנפש והגוף; על כן חובה לעגן את הפעילות היוצרת וזכויות הקניין האינטלקטואלי בעקרונות מוצקים ומובנים מעליהם, כפי שהדבר אכן נעשה בחברות חפשיות.
גם האקט היוצר וגם הפעולה הנושאת באחריות דומים. באיזה מובן? הפעולה הנושאת באחריות - דהיינו הגיבוי, הסיכוך, היזימה, ההנעה, ההחלטה, תוך שינועם של אחרים - הינה, ממש כמו האקט היוצר, גורם סיבתי לשינויים במציאות. אך בעוד בפעילות היוצרת השקעת המשאבים והמחיר נתבעים בעיקר *בתהליך הביצוע*, והינם ברובם פנימיים - משאבים אינטלקטואלים ורגשיים - הרי שבפעולה עטירת האחריות המשאבים הניתבעים הינם בעיקר חיצוניים - משאבי כוח, משאבי כפייה ומרות או משאבים פיננסיים. לעיתים האחרונים הינם כוח הכפייה של המדינה או הקבוצה. כאן מחיר השינוי - מחיר ההינע והשינוע, והסיכוך והגיבוי לאלה - עשוי להיות משולם *בדיעבד* - רק לאחר התקבלות *תוצאות* ההחלטה או ההינע המגובה.
כך, בעוד האקט היוצר פונה לשיתוף פעולה מרצון (וולונטרי) מצד הזולת או הרבים, הרי שהאקט הנושא באחריות כרוך תכופות בתיפעול של אמצעי מרות או כפייה מאלצת coersive כלפי הזולת והרבים. הנעת הזולת, הקבוצה או החברה באמצעות מרות, אמצעי כוח או משאבי השאה או פיננסים חייבת, אם כן, להיות החזרית reflexive בתוצאותיה.
דהיינו מניע השינוי, הגורם בר האחריות, חייב לשאת בתוצאות פעולתו לטוב ולרע. עיקרון הרפלקסיביות (החזריות) של האחריות חיוני, שכן היעדר נשיאה כזאת באחריות והשתמטות ממנה עשויים לעודד פעולה ניזקית *מתמשכת* (למשל פעולות בנוסח חבורת סטלין שחיסלה 20 מיליון מבני עמי בריה''מ וחיבלה אנושות במשאביהם) המואצלת כדרך פעולה לרבים במעין אפקט דומינו. שכן ניתן לקצור באופן פעולה שאינו מחוייב לאחריות יתרונות פרטיקולריים/מקומיים ומעשירי פרט על חשבון המשאבים הכלליים העומדים לרשות הרבים. כלומר שעיקרון האנטי אחריות עשוי בסבירות גבוהה לחבל במשאבי הכלל וליצור סאוב כללי, תוך הינע למלחמת ג'ונגל של הכל בכל - ויצירת מציאות *אמורפית* (חסרת מבנה יציב) ונזילה של הווצרות קואליציות והתפרקותן במסגרת מאבקי סך 0 בהם כל דאלים גבר. אמורפיות זאת פועלת אף לצמצם את הנטייה ליזמות הקיימת ברגע נתון, ולהגביר החבלה לא רק במשאבים קיימים, אלא גם במשאבים פוטנציאליים, תוך הצטמקות משאבים הולכת וגוברת בתהליך דומינו של סאוב המחזק עצמו.
לעומת הפעולה ברת האחריות, הרי שהנעת שינוי במעגלים צרים או רחבים באמצעות האקט היוצר מותנית בשיתוף פעולה רצוני (וולונטרי) מצד הבריות. תנופת הנעה כזאת גם מתבצעת בהקשר סביבתי של ביקורת אינטלקטואלית, לעיתים קרובות מחמירה. מכאן שעצם יעילות וצלחות הפעולה היוצרת עבר מבחנים קשים, מעין *בקרת איכות*, בניגוד לפעולה ברת האחריות, שמבחנה העיקרי הוא רטרוספקטיבי (בדיעבד) - שכן ביקורת מבטאת תכופות ניסיון אנושי והיסטורי מצטבר. וכן שולם עבורה מחיר, תכופות מחיר נרחב, וזאת במשאבים שהושקעו בעצם התהליך היוצר עד שלב המוצר המוגמר.
כך, האדם או הגורם בר האחריות הגיע תכופות לכוח האוכף ולעטירות המשאבים המאפשרים את השינוי (הנאכף באמצעות משאבים אלה), באמצעות אקט מאמץ כוחני חד פעמי. מאמץ השגת כוח זה דומה לפעילות לוחמה בתקופת חיים מסויימת, שבעטיה הוענקה לאביר בימי הביניים או ללוחם הרומי אחוזה ואחר יכול היה להנות מפרי ההישג החד פעמי ומכוח הכפייה שהישיג עד סוף ימיו - כפי שמצביע על כך הפילוסוף הגל ב''דיאלקטיקת האדון והעבד''.
ואילו היוצר מאולץ כל פעם מחדש למאמצים נרחבים בבחינת ''בריאת עולמו כל פעם מחדש'', ונקודת מוצאו הינה בכל מאמץ חדש כזה זאת של המרושש באופן קיומי ממשאבים - אותם הוא יוצר מחדש, על מנת לשוב ולאבדם במאמץ היוצר הבא.
אבל בואו נדבר על המיקאדו, שכן גילברט וסאליבן חביבים עלי, ובמחזותיהם המוסיקליים הם מרבים לדבר גם על עקרונות של קידום באירגון, ובחביבות הראויה - אירוניה בונה אם תרצו - גם על פירטים, נכון, וגם על אנשי ים, וברצינות הפעם, וגם וגם, ותמיד - או לפחות בזמן הנכון, החשוב - דברם קולע, שלא לאמר נהדר.
טלו את מודל האחריות היפאני.
ראש וראשונה המיקאדו, שטופל וסוכך כעולל בן יומו, מקור הסמכות העליון, השמימי. כאן ההאצלה הינה חד כוונית, כשמש זו הנותנת את אורה, ממנה תינוק ובה לא תיגע ואף לא תתקרב.
מכאן ועד לנושאי הסמכות הארציים קיימת ירידת מדרגה, ברם הם יונקים ממקור סמכות טרנצנדנטאלי, גבוה, אך יחד עם זאת, מוחש, נוכח ואף ניתן לשיח עם נושאי התפקידים הרמים, שכן שמש היא שמש והמיקאדו בכל זאת על פני האדמה.
אם כך, על אחריות לא מתפשרים. מידת האחריות המתנקזת אליך נשארת קבועה. מה שאתה מגבה הוא גם מה שמוחזר אליך. לכן גם, להיות מודע, אין פרושו לגבות.
לדעת זה לדעת; ולפעול, להפעיל ולשאת באחריות הינם שני דברים נפרדים. או, לעיתים, לדעת פרושו גם לרסן, לשקול בהקשר הרחב, ולא להחפז בחיוך דק לדעת חבר מרעים, עם קורטוב של ''נדע את האיש''. שכן האחריות כאן היא חד משמעית ולא נזילות אמורפית. אם כך, לדעת פרושו גם להטות לכוון החיוב, ולמנוע מיטות סדום בנוסח 'כאלה הם החיים'.
אין פה מה שאורוול קרא דו-חושב, פעם ניתן לראות את הדברים כך, ואם ארצה - לראות אחרת.
גם הנטייה לפרשנות והדגשת נזילותה או חוסר ממשותה של המציאות, כאשר מדובר בפרגמטיקה של ניהול, מצטמצמת להפליא.
כזו היא התפיסה היפנית אודות אחריות בזיקה למציאות ופרושיה: בסרט ''רשומון'' של אקירו קוראסאווה מדובר, אם איני טועה, על שבע פרשנויות שונות לאותו ארוע, משבע נקודות ראות, פרי הוויתם הקיומית ונקודת תצפיתם של שבעה אנשים.
הדבר מפורש לעיתים, או כטענה שהכל תלוי פרשנות, או כראיית המציאות כחלום חסר ממשות. יתכן.
אך שימו גם לב לכך שריבוי פרשנויות מעלה את הצורך במשהו מחייב כלשהו, בסובסטנס לא אמורפי, דהיינו במחויבות לנשיאה באחריות. שכן אין כאן דו-חושב ואפילו לא תלת-חושב אלא שבע-חושב, שהינו על גבול יכולת המובחנות האנושית, דהיינו על גבול האמורפי והאנרכייה המסתמנת מעבר ל- 7 האנשים הללו, ככל שמספר נקודות הראות עולה.
נעבור ביעף על עוד מדינות באסיה: קאמצ'טקה, אוזבקיסטאן, מארציפן, טורקמאניסטן, פאקיסטן, פאקידיסטן, ומדינת ברה'לה.
אבל את ברה'לה לא רואים, ברה'לה החילזון השובב אינו עונה.
לכן נביט אחורה בזעם: פאקידיסטן, פאקיסטן, והלאה מזה.
נו טוב, אם ברה'לה אינו עונה ופאקיסטן הינה מעצמה גרעינית שלא כיפן כלפיה הבטנו בגעגוע לבלתי מושג, נעסוק במדינה היפוטתית:
בננה'לה, פשוט משום שזה מתחרז עם ברה'לה ורציתי רק להמשיך את הסידרה ולהגיע הביתה בשלום, שכן יש דברים חשובים באמת לעשות.
בהיפותזות כמו בהיפותזות: אם הכדור הוא עגול, והנקודה ממנה אתה יוצא היא הנקודה אליה תחזור, בבננה'לה לעולם אין לדעת. המבנה הגיאומטרי מכתיב גם את מרחב התודעה: לעיתים תאמר, אני מסתובב במעגלים, ולעיתים, הנה היגעתי לקצה המושחז של בננה'לה, אך איני יכול להתישב לי בנחת ולהשקיף על מדינת ברה'לה; ועד שאני תוהה, אני מחליק לי לאחור, ניבט למעלה ואומר, היקום המכוכב, כה נפלא, אך כעבור שבריר שנייה, שוב חוזר הסיבוב ההקפי.
ואני שואל, אנשים טובים אימרו, האם בננה'לה היא נדנדה? יש שגם כך רואים את הדברים.
ויש חכמי בננה'לה, זקנים בעלי שפם לבן דמוי בננה'לה המתאחד עם זקן של בננה'לה מימין ובננה'לה-זקן היורדת משמאל, הנאנחים ואומרים תוך תנועה מתמדת:
''בבננה'לה כמו בבננה'לה, דברים רבים אין להבין, וגם האחריות היא לפעמים נדנדה בצד געגועים: כשם שברה'לה שאנן, כך חכם בננה'לה לוליין''.
בבננה'לה נותר רק לפרש: צמודים לפני השטח המשתנים, חביב, לכל היותר נוכל לשנות נקודות ראות או להשקיף על בננה'לה להרף עין מהקצה החד, אבל גם אז לא נוכל לאחד את הדברים למבנה לכיד.
למתיישב - יכאב הטוסיק. ומה נותר בבחירה בין החלקה לדקירה? החליק או הפליק.
אנו מגבים, אך גם מתחלקים, אך תמיד נותר לו על ראש החוד איזה טר''ש.
זקוף וכואב, הופס, התיישב לו.
אז שהאחריות תתנקז לה לנקודת ארכימדס של מדינת בננה'לה.
ולמחליקים הידד: נקודות הראות משתנות בלי הרף, המרחב נפרס למתבונן המתחלק לפרוסות פרוסות.
וכך גם האחריות: התנקזה לה אלינו, זו המרושעת, מכל נקודות בננה'לה, אז נחלקה ונאחדה לסרוגין:
כשמגבים ובאים בדרישות, אנו רואים מעלינו את היקום המכוכב, והדרישה היא אחת, מאוחדת, וכוללנית, בשמה של בננה'לה.
כשהאחריות חוזרת אלינו, הרי שאנו מתפצלים לנקודות ראות. וגם לזאת ניתן לקרוא פלג-יאריזם. אם הכדור הוא עגול, בננה'לה היא נדנדה, אך גם זאת אין לדעת בוודאות, שכן מה עניין כדור לבננה'לה?
|
|
|
פיל סגול/טור אישי
מר שרון כך אני הבנתי ....
