פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
דת הצבא
אורי מילשטיין (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 21:59)


דת הצבא


ד''ר אורי מילשטיין





(מאמר זה הינו פרק מתוך המהדורה השנייה של ספרו של המחבר ''תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות'' שהתפרסם בשנת 1999)

  1. יומרה ללא בסיס
  2. היסטוריה של מלחמות
  3. השמדה כנס כלכלי
  4. כוח משיכה דומיננטי
  5. סוציאליזם צבאי
  6. אנטי-אינטלקטואליזם מדעי
  7. דת הצבא
  8. הערות


יומרה ללא בסיס




אין נושא חשוב יותר ומשפיע יותר על שֹרידוּת האדם - יחידים, משפחות, עסקים, חברות, ארגונים, אומות, מדינות, וכל תושבי החממה הגלובלית שלנו - מאשר מערכות הביטחון.


הביטחון הוא אבן היסוד האוֹנְטולוגית של היש באשר הוא


אין גם נושא שבו מרובות הדעות הקדומות, הסטיגמות, והמיתוסים ושבו העובדות הפשוטות אינן ידועות ומה שידוע אינו מובן כהלכה, כמו בנושא הביטחון. זה אך טבעי אף שלא מלבב.

אין גם נושא שעליו אנשים מדברים כה הרבה, מביעים את דעתם, מציעים הצעות, ממליצים על אסטרטגיות וטקטיקות, כמו נושא הביטחון. קביעה זאת היא גם נגזרת משתי ההנחות לעיל וגם ממצא אמפירי.

יומרה ללא בסיס, לדעת ולהבין את בעיות הביטחון, את תִפקוּד הצבא, את האיומים על הקיום האישי והלאומי, את השפעת מערכות הביטחון על כל תחומי החיים - יחסים בין-לאומיים ובעיות פוליטיות, חברה, אמנות, משק, הגות ומדע - מאחדת את רוב באי עולם: מדינאים, מצביאים, פרופסורים, סופרים, עיתונאים, מורים, אנשי עסקים, חברי מפלגה, חקלאים, עקרות בית, פקידים, ומי לא? יומרה בלתי-מבוססת זאת היא מאפיין מרכזי בתרבות האדם. ההבחנה ביומרה זאת היא הטיעון הוודאי היחיד בתחום הביטחון. בכך אנו הולכים בעקבות הידיעה ש'אינך יודע' של סוקרטס והספק המתודי של דקרט.

השאלה שנשארה פתוחה, לעניין זה, היא: ניסוחיו של מי אפיינו טוב יותר את הפרדוקס הקוגניטיבי של אי-הבנה גדולה ביותר של התחום הרלוונטי ביותר של אדם:

  • ניסוחיו של ירמיהו הנביא שאמר: ''שמעו נא זאת עם סָכָל ואין לב, עיניים להם ולא יִרְאו, אוזניים להם ולא ישמעו'' (ה', כ''א)?
  • ניסוחיו של יחזקאל הנביא שאמר: ''בן-אדם, בתוך בּית-הַמֶרי אתה יושב, אשר עיניים להם לראות ולא ראו, אוזניים להם לשמוע ולא שמעו, כי בית-מרי הם'' (י''ב, ב')?
  • או ניסוחיו של אפלטון שאפיין (בדיאלוג ''המדינה'') את בני-האדם כשוכני-מערות העוסקים במדע הצללים, בטוחים שהם יודעים את האמת ומתנכלים למי שניסה להאיר את עיניהם



היסטוריה של מלחמות


צבאות ומלחמות השפיעו, מאז ומעולם, על בני-אדם, יחידים וקבוצות, יותר מכל תופעה אחרת. כוח המשיכה שלהם לא רק מאפיל אלא גם מעצב את כל המערכות החברתיות האחרות. מקורה העיקרי של השפעה זאת הוא
הסתירה הבסיסית בין המבנה הביו-חברתי של מין האדם (הומו-ספיינס) בציוויליזציה הנוכחית בת עשרת אלפים השנה, לבין תוצרי כישוריו האינטלקטואליים.

סתירה בסיסית זאת יצרה אבולוציה תרבותית הפועלת בצד האבולוציה הביולוגית ופעמים רבות בניגוד לה. התוצאה:
האנושות, הפועלת בתנאים תרבותיים בלתי-טבעיים שיצר האדם, הייתה תלויה בקיומן של מדינות. אחד התנאים ההכרחיים לשֹרידוּתן של מדינות הוא זרוען האלימה: צבאות ומערכות-ביטחון.

המלחמות המיטו מוות על אנשים רבים והֵרעו את מצבם של אנשים אחרים, יותר מכל גורם; מערכות הביטחון בלמו את המחשבה החופשית, הזיקו לתרבות הדמוקרטית ועיכבו את התפתחות האינטליגנציה האנושית. הפילוסוף היווני הרקליטוס, שהניח את היסוד לפילוסופיה של הדינמיקה, כתב (במאה החמישית לפני הספירה, בספרו ''על הטבע''):
''המלחמה היא אבי הכול, היא המולכת בכול, היא בוראת אלים, היא בוראת אנשים, היא משעבדת, היא משחררת''.


הרי נתונים אחדים:

בשלושת אלפים וארבע מאות השנים האחרונות היו רק מאתיים שלושים וארבע שנים ללא מלחמות (הרכבי, ''מלחמה ואסטרטגיה'', 1991).

בכנס מנהיגי מדינות לשעבר, במאי 1992 במקסיקו, שהוקדש להצלת העולם, אמר הקנצלר לשעבר של גרמניה המערבית, הלמוט שמידט, שבתחילת שנות התשעים של המאה הנוכחית עלה הסכום הכולל של תקציבי הביטחון במדינות העולם על טריליון (אלף מיליארד) דולר, וכינה זאת ''איוולת''. שמידט, וחבריו בכנס, הנם שותפים מלאים באחריות לאיוולת הזאת. כשעמדו בראש המערכות הפוליטיות של מדינותיהם, לא פעלו נגד התופעה הזאת, ולא סייעו להבין את מקורותיה וללמוד מהם את אבני הבניין שלה. גרמניה המערבית ביססה מאוד את עוצמתה הכלכלית, בין היתר, על יצוא אמצעי לחימה. חברות תעשייתיות גרמניות היו הספקיות העיקריות של טכנולוגיות צבאיות מתקדמות למשטרו של צדאם חוסיין בעיראק עד מלחמת המפרץ ב-‏1991

בסוף שנות השבעים של המאה הנוכחית הוציאו מדינות העולם כארבע מאות מיליארד דולר בשנה לרכישת נשק (סך-כל הוצאות הביטחון של ארצות המזרח התיכון היו כעשירית מסכום זה), סכום שהיה שווה באותה תקופה להכנסה הלאומית השנתית של כל החציון התחתון של אוכלוסיית העולם. באותה תקופה שירתו בצבאות הסדירים עשרים ושניים מיליון חיילים, מהם כארבעה מיליון בברית-המועצות, שהתמוטטה לאחר-מכן, בין השאר, גם בשל הצורך לקיים את חייליה, שלא לקחו חלק פעיל, כמובן, בפעילות העסקית אלא כצרכנים. מספר זה, עשרים ושניים מיליון, הוא כמספר עובדי ההוראה בעולם.

בין מדינות אפריקה שמדרום לסהרה פרצו בארבעים השנים, שבין 1952 ל-‏1992, שלושים ושלושה סכסוכים צבאיים, ובהם נהרגו יותר משבעה מיליון בני-אדם - נאמר במסמך של הוועידה הכל-אפריקנית לדמוקרטיה, שהתכנסה במאי 1992 בדקאר, בירת סנגל. במסמך נאמר שבשנות השמונים, הוציאו מדינות אלה חמישה אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי שלהן למטרות ביטחון, ובין השנים 1985 ל-‏1989 הן ייבאו נשק בחמישה-עשר מיליארד דולר, סכום השווה לתוצר הלאומי הגולמי של צ'אד, אתיופיה, מדגסקר, מלאווי, מוזמביק, סומליה וטנזניה, כולן גם יחד.

התוצאה: במסמך שחובר על-ידי איגוד הבריאות העולמי ואיגוד המזון והחקלאות העולמי, ופורסם במאי 1992, נאמר שכמעט שלושה-עשר מיליון ילדים מתחת לגיל חמש מתו בכל שנה, כתוצאה ישירה או בלתי-ישירה של תת-תזונה, ולפחות תשע מאות מיליון בני-אדם ברחבי העולם סבלו מתת-תזונה: מהם חמש מאות מיליון שסבלו ממנה באופן כרוני, וכל אלה במדינות שהחזיקו צבאות גדולים ורכשו אמצעי לחימה חדישים בשפע. על-פי הערכות הבנק העולמי משנת 1992, 115 מיליון בני-אדם באפריקה סבלו רעב ממש. בעשור הקודם נעצר הגידול הכלכלי של המדינות המתפתחות והרעבות, ועומס החובות שלהן גדל. מדינות שבהן הייתה הכנסה נמוכה לא יכלו לקנות מזון בשוק העולמי, בשל מלאי מדולדל של מטבע חוץ, שנגרם, בין היתר, על-ידי הוצאות הביטחון הגדולות.

על-פי נתונים סטטיסטיים של האו''ם, שפורסמו ב-‏1990, יותר ממאתיים אלף ילדים, שגילם פחות מחמש-עשרה שנה, היו פעילים בקרבות של ארגוני מחתרת באפריקה, בדרום-מזרח אסיה ובמזרח התיכון. רובם של ילדים אלה היו ''עבדי-ביטחון'' וכך הם השיגו פת לחם. כשיגדלו, יהוו ילדים אלה את הגרעין הקשה של חבורות רצח וטרור בארצותיהם וישַמרו בהן את הקזות הדם הפנימיות באמצעות מלחמות.

באמצע שנות התשעים שרר רעב כבד בסומליה, ומאות אלפי בני-אדם מתו כתוצאה מכך. באותה עת התנהלו שם מלחמות בין שבטים שונים על השליטה במדינה. המלחמות היו אחת הסיבות לרעב הכבד והן הקשו מאוד על הסיוע שזרם מן החוץ, לרעבים ולגוססים. חבורות הלוחמים תקפו את אנשי הסיוע, שדדו את המזון ושאר המצרכים כדי למכור אותם בשוק השחור ולרכוש נשק ואף הרגו באנשי הרצון הטוב.

בדרום סודן, שרבים מתושביו נוצרים, מתנהלת ברציפות מלחמת אזרחים אכזרית, מאז המחצית הראשונה של שנות השמונים נגד השלטון המוסלמי. בעת כתיבת שורות אלה (1998), לאחר חמש-עשרה שנות המלחמה, שורר בדרום סודן רעב כבד ואנשים רבים מתים בעטיו. ארגוני סיוע בין-לאומיים מתקשים להעביר סיוע לנזקקים משום שמלחמת האזרחים הרסה את תשתית הדרכים. המוסלמים לא רק פוגעים בנוצרים והורגים בהם אלא חוטפים רבים מהם ומשעבדים אותם לעבדים בצפון.

מאידך, עונה ייצור המזון בעולם, בסוף המאה העשרים, על כל הצרכים, ומדי שנה מושמדים עודפי מזון רבים, במגמה לשמור על רמת המחירים, כך שלחקלאים במדינות השפע, שבהן החקלאות היא מודרנית ויעילה, תהיה הכנסה גבוהה. במחסני המזון של מדינות הקהילה האירופית, המוציאות רק כשלושה אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי שלהן על ביטחון, ושמאז 1945 לא התחוללו בהן מלחמות, היו כמויות אדירות של מלאי מזון בשנת 1992. עלות האחסנה של האוצר הזה - עשרים מיליון טון דגנים, 850 אלף טון בשר בקר, חצי מיליון טון חמאה וחצי מיליון טון אבקת חלב - הייתה כתשעה מיליארדי דולר בשנה.

השמדה כנס כלכלי


גרמניה הנאצית, תחת שלטונו של היטלר, הפכה השמדת-עם לתעשייה והכנות למלחמה - אמצעי להתאוששות כלכלית. היתה בגרמניה בעשור שבין מחצית שנות השלושים למחצית שנות הארבעים של המאה העשרים מזיגה קיצונית של תרבות וברבריות(1), של ייצור, שוד והשמדת אנשים ונכסים. זה מה שמייחד אותה מִמשמידים אחרים לפניה ואחריה: המונגולים במאה השלוש-עשרה, החמר רוז' בקמבודיה והמוסלמים הקנאים בימינו. בכל חברה של בני תרבות יש מידה מסוימת של ברבריות מובנית ובכל חברה ברברית יש מידה מסוימת של תרבות. את הברבריות הפנימית שלהם מתאמצים בני התרבות לתעל למערכות הביטחון שלהם שמרסנות ברברים שלא תועלו, ואת כישוריהם התרבותיים מעמידים הברברים לרשות ארגוניהם הצבאיים והטרוריסטיים. גם באנגלו-אמריקאים, המנהיגים היום את בני התרבות, חבויות נטיות להשמיד, וגם הקנאים המוסלמים באלג'יריה הטובחים בבני עמם הושפעו מערכי התרבות ומשתמשים בטכנולוגיות שפיתחו בני התרבות.

סגנונם המקפיא-דם של הברברים-בני-התרבות הגרמנים בהשמדת יהודים במשֹרפות, וממדי ההשמדה, עוררו ביקורת חריפה, הסתייגות נמרצת ושאט-נפש מצד בני התרבות בעולם כולו. אנשים ממדינות ברבריות הסתייגו פחות ולפעמים אף גילו הבנה ושיבחו את ההיטלריזם. מנהיג הפלסטינים באותם ימים, המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני, עשה אז בגרמניה ותמך במעשיה. בקרב אינטלקטואלים ערבים קיימת היום נטייה להכחיש את השואה.(2) התפתחות הניאו-נאציזם באירופה המערבית (התרבותית היום), לרבות בגרמניה, כפי שהוכיח למשל טרור גלוּחי-הראש הגרמניים במשחקי המונדיאל בצרפת בקיץ 1998, מלמדת שההיטלריזם לא הוכחד ולדעתנו גם לא ניתן להכחידו כי הוא יסוד מובנה בהומו-ספיינס. סגנון ההשמדה הנאצי הנו קשה לעיכול, ואילו התוכן מתאים לאחת הנורמות היסודיות של הציוויליזציה הנוכחית:


פרנסה מהשמדה.



המניע העיקרי לפיתוח הטכנולוגי בעשרת אלפים השנים האחרונות של הציוויליזציה הנוכחית, לאחר המהפכה החקלאית, היה פיתוח אמצעי לחימה, ואמצעֵי לחימה נגדיים. הנאצים שגזלו את הרכוש הרב של היהודים בארצם השתמשו בו, בין היתר, על-מנת לבסס את כלכלתם ועל-מנת לממן את ההכנות למלחמה ואת ניהולה של מלחמת-העולם השנייה. תעשיית החלל האמריקאית היא אחד התוצרים של המלחמה הקרה בין ארצות-הברית לברית-המועצות ומירוץ החימוש ביניהן; תעשיית ההיי-טק הישראלית המפותחת והיות ישראל מעצמה עולמית בתחום התוכנות, הן מתוצרי תעשייתה הביטחונית המפותחת.

נורמת הפרנסה מהשמדה מקובלת על כל מדינות העולם, אפילו על שווייץ הנייטרלית, שסייעה למכונת המלחמה של היטלר ברוכשה זהב שנגזל מיהודים. מדינות רבות עוסקות בסחר באמצעי השמדה. העושר המצטבר מן הסחר הזה מקיים את היכלי התרבות, את המוזיאונים לאמנות, את התיאטרונים ואת אנשי הרוח. שום תושב של החממה הגלובלית אינו יכול להתחמק מברכת המצורעים הזאת(3).

אחרי מלחמת המפרץ ב-‏1991 התברר כי חברות תעשייתיות מרוב מדינות בני-התרבות סיפקו למשטרו של צדאם חוסיין טכנולוגיות לפיתוח נשק השמדה המונית: נשק גרעיני, נשק כימי ונשק ביולוגי.

הסחר הבין-לאומי בנשק במדינות העולם, שרובו הנו מייצור מקומי של קונצרנים בארצות-הברית ושל ממשלת ברית-המועצות (עד שקרסה), הוא בעל היקף כספי גדול והוא רווחי ביותר. בשנת 1987 הגיע היקפו לכארבעים מיליארד דולר, ב-‏1990 וב-‏1991 ''רק'' לכעשרים ושניים מיליארד דולר. הצמצום הגדול הזה נבע מירידת המתח הבין-גושי, בעקבות סיום המלחמה הקרה בין הגוש המערבי לגוש המזרחי, ועקב התמוטטותה והיעלמותה של ברית-המועצות מן הזירה. היצואניות הגדולות של הנשק, ארצות-הברית וברית-המועצות (עד התפרקותה), נטלו ב-‏1990 כשני-שלישים מהסחר העולמי: ארצות-הברית שלושים ושבעה אחוזים, ברית-המועצות עשרים ותשעה. ב-‏1991 שמרה ארצות-הברית על מעמדה, וייצאה נשק בסכום של 11.2 מיליארד דולר. (בשנת 1997 ייצאה ארה''ב אמצעי לחימה בסכום של 15.2 מיליארד דולר). יצואן של המדינות שהרכיבו את ברית-המועצות ירד מ-‏9.7 מיליארד דולר בשנת 1990 ל-‏3.9 מיליארד דולר בשנת 1991; גרמניה הייתה ליצואנית הנשק השלישית בעולם וייצאה בשנת 1991 בסכום של שני מיליארד דולר. צרפת ירדה מ-‏1.9 מיליארד דולר ל-‏804 מיליון, ובריטניה ירדה מ-‏1.58 מיליארד דולר ל-‏999 מיליון.

יבואנית הנשק הגדולה ביותר ב-‏1991 הייתה הודו. היבוא שלה הגיע לשני מיליארד דולר. ב-‏1998 פוצצה הודו מתקנים גרעיניים והצטרפה למועדון המדינות בעלות נשק גרעיני. אחריה בתור היא ישראל, שייבאה ב-‏1991 נשק ב-‏1.67 מיליארד דולר, לאחר-מכן באות תורכיה, אפגניסטן, ערב הסעודית ויפן. ב-‏1991 מכרו ארצות-הברית, ברית-המועצות לשעבר, סין, בריטניה וצרפת, נשק למדינות המזרח התיכון בסכום העולה על 12 מיליארד דולר, שהם למעלה ממחצית סחר הנשק העולמי.

הכסף הגדול הזה השפיע על מדיניות הביטחון של רוב המדינות, ובייחוד על זו של מעצמות-העל, היצרניות והיצואניות הגדולות, ושל יצרני הנשק שבאותן מדינות. לקונצרנים לייצור אמצעי לחימה בארצות-הברית ולראשיהם היה עניין שֹרידוּתי שמלחמת וייטנאם למשל תתמשך זמן רב ככל האפשר, שתיפתחנה מלחמות נוספות ושארצות-הברית תתכונן באופן קבוע ואינטנסיבי למלחמת-עולם שלישית נגד הגוש המזרחי. ארצות-הברית וברית-המועצות היו זקוקות לכסף שקיבלו ממכירת אמצעי לחימה למדינות אחרות, כדי לשרוד, ויצרני הנשק - על אחת כמה וכמה. היה לשתי מעצמות-העל אינטרס שֹרידוּתי שמדינות רבות יזדקקו לנשק רב, משוכלל ויקר, ושיקיימו לשם כך צבאות גדולים שיילחמו מדי פעם, ושוב ירכשו אמצעי לחימה במקום אלה שאזלו, ואמצעי לחימה משוכללים יותר לקראת המלחמה הבאה. מרוץ החימוש והמלחמות במזרח התיכון, הצובר תנופה בהתמדה, לאורך כל המחצית השנייה של המאה העשרים, מאז תום מלחמת-העולם השנייה ומאז הקמתה של מדינת ישראל ב-‏1948, הזרים עשרות מיליארדי דולרים לכל יצרניות הנשק בעולם ובייחוד לאלה שבארצות-הברית ובברית-המועצות וכן לסוכנים המקומיים של היצואניות המרכיבים את האליטות החברתיות של המדינות ומעוותים את דמותן.

זאת אחת הסיבות להעמקת הסכסוך בין יהודים לערבים ולסכסוכים צבאיים אחרים באזור. אפילו בעת כתיבת שורות אלה, באוקטובר 1998, כשבין ישראל למדיניות ערב ולפלשתינאים מתקיים תהליך מדיני במגמה להגיע לשלום, ממשיך מרוץ החימוש ואולי אף מתעצם. מצרים מפתחת את צבאה בהתמדה ורכשה במחצית השנייה של שנות התשעים כ-‏200 מטוסי F-16 אמריקאים, מרביתם משוכללים לא פחות מאלה שבידי ישראל. סוריה חידשה את רכישות הנשק הגדולות שלה מרוסיה, ישראל רוכשת מטוסים חדישים ויקרים מארצות-הברית וממשיכה להשקיע מאות מיליוני דולרים בפיתוח טיל נגד טילים - ''חץ'', בייצור ובשכלול הטנק ''מרכבה'' וברכש מערכות מתוחכמות - של לוחמה אלקטרונית, קשר ומודיעין, שיאפשרו למטוסי חיל האוויר הישראלי יכולת טובה יותר להתמודד עם מטרות רחוקות, באירן למשל.

גם ישראל עוסקת, כאמור, בסחר אמצעי לחימה: חברות ישראליות מוכרות אמצעי לחימה חדשים ומשביחות אמצעי לחימה ישנים לרבות מטוסים וטנקים. ישראל למשל מכרה, לפי פרסומים זרים, אמצעי לחימה לאירן החומייניסטית למרות שמראשיתה הייתה מדינה זאת האויבת מספר אחד של ישראל וכיום מפתחת אירן טילים ארוכי טווח ונשק גרעיני, במוצהר נגד ישראל. בעת כתיבת שורות אלה מפעילה אירן את החיזבאללה נגד ישראל בדרום לבנון. מלחמה זאת היא הבעיה הביטחונית המיידית, העיקרית, של ישראל מאז הסכם אוסלו (1993).

לפי פרסומים זרים, החברות הישראליות אלביט מערכות, נימדע ותע''ש השביחו ומשביחות טנקי פטון אמריקאים לתורכיה, וטנקי טי-‏55 וטי-‏72 רוסיים לסלובניה, לרומניה ולצ'כיה.

מאידך, מעצמות-העל העבירו לבנות-חסותן כמויות נשק אדירות, ללא תמורה כספית כלל, או בהלוואות לטווחים ארוכים מאוד בתנאים בלתי-כלכליים. חלק ניכר מן ההלוואות האלה לא הוחזרו ואין סיכוי שיוחזרו. על מקצתן ויתרה ארצות-הברית באופן רשמי. כך למשל היא מחקה חוב גדול של מצרים, כאות תודה על שיתוף הפעולה בזמן מלחמת המפרץ בתחילת 1991. אסטרטגיית החימוש של מעצמות-העל הייתה בין הגורמים לקריסתה של ברית-המועצות.

מלחמת וייטנאם עלתה למשלמי המסים האמריקנים שלוש מאות מיליארדי דולר, שחלק ניכר מהם נכנס לכיסם של יצרני נשק ושל ציוד אחר החיוני ללחימה ולהחזקת צבאות. במלחמה ההיא פוצצו חיילי ארצות-הברית שלושה-עשר מיליון טונות חומר-נפץ מרסק (יותר מפי שישה ממשקל הפצצות שהטילו במהלך כל מלחמת-העולם השנייה),(4) שילחו תשעים אלף טונות גז רעיל וקוטלי צמחים, והשמידו יערות על פני עשרים אלף קילומטרים רבועים. בכמות האנרגיה שהפעילו האמריקנים בווייטנאם אפשר להעתיק ממקומם שלושה מיליארד מטרים מעוקבים של עפר, פי עשרה מכמות העפר שנחפרה בתעלות סואץ ופנמה. את מספר ההרוגים במלחמת וייטנאם אומדים במיליון עד שני מיליון.

ארצות-הברית לא השיגה אף לא מטרה אחת במלחמה הזאת. המוניטין של המנהיגות הפוליטית והצמרת הצבאית בארצות-הברית נפגעו מאוד. היה זה מהלך אמריקני אנטי-שֹרידוּתי, שנעשה משום שמקבלי ההחלטות והאסטרטגים של מעצמת-העל הזאת לא הבינו דבר וחצי דבר בהוויית הצבא והמלחמה. אקורד אירוני לאותה מלחמה נשמע עשרים שנה אחרי סיומה: אזרחי ארצות-הברית בחרו לנשיאם את ביל קלינטון, אף שבמערכת הבחירות האשים אותו מתחרהו, הנשיא ג'ורג' בוש, בהתחמקות מלחימה בווייטנאם. בחירתו של סרבן מלחמה לנשיא מלמדת מה דעתם של רוב האמריקאים על אותה מלחמה, על המנהיגות האמריקאית שהסתבכה בה ועל המפקדים האמריקאים הבכירים שפיקדו עליה. בחירתו של ביל קלינטון לנשיא מעצמת-העל היחידה בעת כתיבת שורות אלה, היא אחד האותות המבשרים את קיצה של הציוויליזציה הנוכחית. גם הטיפול הפוליטי והתקשורתי בפרשת לוינסקי, ובפרשיות אחרות של קלינטון, הוא אות מבשר לכך.

הממשל האמריקני העריך שתוכנית ''מלחמת הכוכבים'' (מערכת הגנתית המבוססת על לייזר כימי) תעלה כחמש מאות מיליארדי דולר (במחירי 1981), במשך עשרים השנים שבין 1983 ל-‏2003, וקשה יותר וגרוע מכול: מומחים העריכו שמלחמה גרעינית תמיט מוות מיידי על מיליארד אנשים, ועוד מיליארד יהיו זקוקים לטיפול רפואי, שייבצר מהם לקבלו. צפון כדור-הארץ, ברובו, יהיה חשוך וקר, חודשים אחדים אחרי מלחמה כזאת, וסכנת הכחדה תישקף ל''הומו-ספיינס''

במחצית 1991 פורסמו בארצות-הברית תוצאות המכרז לייצור מטוס קרב חדש. שתי קבוצות של יצרנים התחרו: ''לוקהיד'', ''בואינג'', ו''ג'נרל דיינמיקס'', מזה, ''נורתרופ'' ו''מקדונלד-דאגלס'', מזה. הוצאות פיתוח המודל, שהוגש למכרז, היו כמיליארד דולר לכל קבוצה. ''לוקהיד'' ושותפותיה, שזכו בתחרות, אמורות היו לייצר 648 מטוסים תמורת 93 מיליארד דולר.

באוגוסט 1998 התפרסם כי חיל האוויר הישראלי מתכוון לרכוש מארצות-הברית חמישה מטוסי ביון חדישים בסכום של חצי מיליארד דולר. התפרסם גם כי נכונותה של ארה''ב לספק טכנולוגיות חדישות הנמצאות במטוסים אלה תלויה בנכונותה של ישראל לקבל את מדיניותה ביחס לתהליך השלום, בייחוד עם סוריה.

באוגוסט 1998 התפוצץ טיל צבאי אמריקאי, ''טיטאן 4'', שנשא לוויין ריגול מתוחכם, 40 שניות לאחר שיגורו מבסיס האוויר בקייפ קנווראל שבפלורידה. עלותו של ''טיטאן 4'' היתה כמיליארד דולר.

במחצית 1991 חיזרו מנהיגי ברית-המועצות על פתחי בירות המערב וביקשו 'נדבות' בעשרות מיליארדי דולרים, כדי למנוע התמוטטות כלכלית וחברתית במדינתם וכדי להציל את תהליכי הליברליזציה והדמוקרטיזציה במעצמת-העל (לשעבר) הזאת. אף-על-פי-כן, למרות ששום מדינה לא איימה עליה ולא התכוננה לתוקפה, מנה צבאה של ברית-המועצות, באותו זמן, כארבעה מיליון מגויסים, ותקציב הביטחון שלה ב-‏1990 היה 114 מיליארד דולר. לו הושקע סכום זה בכלכלה ובחינוך ולא בצבא, היה לברית-המועצות סיכוי סביר להמשיך להתקיים. במהדורת 1989 של פרסום הפנטגון, ''העוצמה הצבאית של ברית-המועצות'', נאמר כי בשנת 1988 ייצרו מדינות ברית ורשה 4,200 טנקים - בהשוואה ל-‏925 טנקים שייצרו מדינות ברית נאט''ו. חלקה של ברית-המועצות במספר הטנקים הנ''ל היה 3,500, לעומת 775 שייצרה ארצות-ברית. המרשל סרגיי אחרומייב, מי שהיה הרמטכ''ל הסובייטי, הודה בכך שארצו ייצרה ב-‏1988 ''רק'' 1700 טנקים, כמעט פי שניים ממה שייצרה ברית נאט''ו, העשירה מברית-המועצות עשרות מונים. באותו זמן לא היו בברית-המועצות די טרקטורים כדי לעבד את שדותיה, ולא היה בה די קומביינים כדי לקצור את התבואה.

הקשר בין נתונים אלה להתמוטטותה של ברית-המועצות ברור לא רק לאנשים שמחוץ לברית-המועצות, אלא גם לתושביה ולאנשי צבאה הממורמרים. ב-‏1990 פרסם העיתון הרוסי ''אוגניוק'' מכתב מאת לויטננט-קולונל ו. סרגייב: ''מדוע נשמרים בסוד גם השמות של אלה אשר אחראים לבזבוז כספי העם, שהלכו לייצר עשרת אלפים טנקים, שמונת אלפים וחמש מאות מערכות ארטילריה ושמונה מאות ועשרים מטוסים שאנו משמידים היום, משום שאין בהם צורך?'' מפקדים בכירים רבים בצבא ברית-המועצות ניסו למנוע את ייעול צבאם וצמצומו, ואת השמדת ''הפילים הלבנים'' (אמצעי הלחימה המיותרים), כדי למנוע הלכי-רוח ביקורתיים כמו זה של סרגייב, וכדי להבטיח את שֹרידוּתם האישית.


כוח משיכה דומיננטי


כבשאר תחומים, טמנו האינטלקטואלים הישראלים את ראשם בחול ולא התעניינו בתקציב הביטחון. ''העיסוק האקדמי בישראל בבעיות המפגש בין 'כלכלה' ו'ביטחון' עד מלחמת יום-הכיפורים מדהים במיעוטו, וזאת למרות חשיבותה של הבעיה, שהייתה מרכזית במשך כל שנות קיומה של המדינה'', כתב ד''ר צבי לניר במבוא לספר ''ביטחון וכלכלת ישראל בשנות השמונים'' (משרד הביטחון - המרכז למחקרים אסטרטגיים ע''ש יפה, 1985). ''הסודיות המלווה את חלק מהנתונים היא אחת הסיבות לכך, אך בוודאי לא העיקרית. הטיפול הכלכלי בבעיית הביטחון בישראל הושפע במשך שנים ארוכות ממעצורים תפיסתיים וערכיים''. על מעצורים תפיסתיים וערכיים אלה ידון ספר זה בהרחבה.

ב-‏1998 כתב היועץ הכלכלי למערכת הביטחון, אמרי טוב, בספרו ''מחיר הכוח'': ''אף כי הביטחון הוא נדבך מרכזי בכלכלה, החומר הכתוב בנושא זה בישראל די מצומצם. ספר זה אמור להיות ניסיון ראשון, (5) מבוא, לדיון המעמיק, המתחייב, על החיבור בין הביטחון לבין הכלכלה. חיבור ששזורים בו דיני נפשות בענייני ממונות - ומכאן ההשפעה המכרעת על היחיד והציבור. מכנה משותף ומסגרת מושגית הם תנאי הכרחי לקיומו של דיון מקצועי ציבורי ופוליטי מועיל ויעיל. ללא אלה ההתכנסות לפתרונות הופכת להיות תהליך אקראי מרובה אילתורים מרמות שונות, שרובן ככולן מכוונות להשיג שקט ולמנוע רעש ביורוקרטי. קיומו של מכנה משותף מושגי אינו מקצין את הרעש שבוויכוח אולם מכניס אל תוכו אמת מידה נוספת המנחה את הפתרון אל עבר עקרון הדיון הציבורי רווי בצרכים, אינטרסים ופתרונות מבתי אולפנא שונים ורבים. רובם של הפתרונות העוסקים בשילוב שבין ביטחון וכלכלה חסרים את המסגרת העקרונית שנותנת לאינטואיציה ולדיסציפלינות הנפרדות מהות אחידה''(6).

אם היועץ הכלכלי למערכת הביטחון של ישראל טוען ב-‏1998, שספרו הוא ''ניסיון ראשון'' בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה לעסוק בקשר בין ביטחון לכלכלה, ושהדיונים על ההיבטים הכלכליים של מערכת הביטחון היו ''תהליך אקראי מרובה אילתורים'', הרי זה בלבד מבסס את הטיעון שמאז הקמת המדינה לא היתה בישראל חשיבה ביטחונית שיטתית. מכאן שלדוד בן-גוריון, ללוי אשכול, למשה דיין, לשמעון פרס, ליצחק רבין, לעזר וייצמן, לאריאל שרון, למשה ארנס, וליצחק מרדכי לא היו כלים לפעול כהלכה ב''דיני נפשות בענייני ממונות'' שבהם הם פעלו ועדיין פועלים.

בספרו ''עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות,'' כתב פול קנדי: ''בדרך כלל יש צורך בעושר כדי להשעין עליו עוצמה צבאית ובדרך כלל יש צורך בעוצמה צבאית כדי לרכוש עושר ולהגן עליו. אולם, אם חלק יחסי גדול מדי של משאבי המדינה מוסט מיצירת עושר למטרות צבאיות, כי אז יביא הדבר, קרוב לוודאי, להחלשת העוצמה הלאומית בטווח הארוך יותר''.(7)

הוצאות הביטחון של ישראל היו בין חמישה וחצי לשישה מיליארד דולר בשנת 1989 - 14 אחוזים מהתוצר הגולמי. בשנת 1997 הם עלו לכ-‏8 מיליארד דולר, ושיעורם בתוצר הלאומי ירד ל9.7- אחוזים עקב גידול מהיר של התוצר הלאומי. הנטל הביטחוני, יחסית לתוצר הלאומי הגולמי, בעשור האחרון, גדול בישראל פי שניים וחצי מאשר בארצות-הברית, פי שלושה מאשר בצרפת, פי ארבעה מאשר בגרמניה, פי שישה מאשר בקנדה ופי שבעה מאשר ביפן.

בשנת 1988, 44.4 מכל אלף ישראלים היו אנשי צבא, לעומת ממוצע עולמי של 5.5 אנשים לאלף. בארה''ב היו אז 9.1 אנשי צבא לאלף איש, בצרפת - 10.0 וביפן 2.0. ההוצאה הצבאית לנפש בישראל הייתה אז 1,396 דולר, הממוצע העולמי היה 202 דולר לנפש, בארה''ב - 1,250 דולר לנפש, בצרפת - 644 דולר לנפש וביפן - 235 דולר נפש.(8)

ארצות-הברית סייעה לישראל לשאת בנטל הזה על-ידי מענק שנתי (החל מ-‏1985) של 1.8 מיליארד דולר. מענק זה הקל על ישראל וצמצם את הנטל על התוצר הלאומי, אך הוא הטיל על ישראל תלות מדינית והקטין את חופש התמרון שלה.

על הנטל הביטחוני הישיר של ישראל יש להוסיף את ההוצאות לבניית המקלטים, ואת ההפסדים הנגרמים למשק בגלל שירות המילואים הממושך של האזרחים.

ב-‏1998 היו הוצאות הביטחון של ישראל כמו בשנה שקדמה לה. בדיונים על התקציב של 1998, במחצית השנייה של 1997, דרשו שר הביטחון יצחק מרדכי ובכירי מערכת הביטחון מהקבינט תוספת של כחצי מיליארד דולר. הם הציגו בפני ראש הממשלה והשרים תמונה קודרת על מוּכנות הצבא למלחמה הבאה. הטענה העיקרית הייתה שהתקציב השוטף אינו מספיק להתעצמות הצבא. את דרישותיהם הכספיות הם גיבו בהדגשה על איומים מילוליים מעיראק (שראשיה הכחישו) ובמצב המלאים של צה''ל. לדבריהם, הדרישה לתוספת של חצי מיליארד דולר הייתה מינימלית. הם התריעו, כי בגלל הפגיעה החמורה בכמויות המלאי במחסני החירום, הצטמצמה יכולת הצבא להתבסס בימים הראשונים של מלחמה על ציוד החירום.

בדיונים במחצית 1998 על תקציב 1999 דרשה מערכת הביטחון תוספת של כמיליארד דולר. ביוני כתב שר הביטחון יצחק מרדכי לראש הממשלה בנימין נתניהו ש''המסקנה העיקרית של משרד הביטחון וצה''ל, היא כי תקציב הביטחון בדרך לקריסה... בשנים 97' ו-‏98' הצגנו את הפערים החמורים בתקציב הביטחון ואת המשמעויות החמורות מכך. בכל שנה הובטח לנו כי הקיצוץ הוא חד-שנתי, לצורך חידוש הצמיחה והגדלת תקציב הביטחון בעתיד''.

במסגרת מלחמתו של מרדכי במשרד האוצר ניצל שר הביטחון את שיגור הטיל האיראני, שיהאב 3, כדי להלך אימים על השרים. הוא הביא את הרמטכ''ל ואלופים אחדים לדיוני הממשלה וועדת החוץ והביטחון. מול טיעוני הקצינים הבכירים נמוגו טיעוניהם של כלכלי משרד האוצר. לנאמן ולכלכלניו אמר מרדכי בסוף אוגוסט: ''אל תשחקו אתנו במשחקים. אל תנצלו את העובדה שמטוסי הסקייהוק הישנים, מטוסי האף-‏15 הישנים, והטנקים המיושנים לא יודעים לצעוק. היינו צריכים להחליף אותם מזמן. כל דבר עולה מאות מיליוני שקלים. רק אבטחת יישובי יש''ע עולה מאות מיליונים. אנשי מילואים באים לאימוני ריענון אחת לשלוש שנים, במקום כל שנה. אפשר לקצץ יותר?!''.

מרדכי גייס למאבקי התקציב את בן חסותו, הרמטכ''ל החדש שאול מופז, שהודה עם כניסתו לתפקיד כי בצה''ל קיים בזבוז והצהיר: ''כל מי שהתרגל לנורמה מסוימת של הוצאת כספים, פשוט יירד קומה... יש תחומים שראוי שנהיה בהם צנועים יותר, למשל מסיבות ונסיעות''. יחד עם זאת הוא קבע, ש''בתקופה זו של אי-ודאות, צריך לחזק את צה''ל. למיטב הבנתי, ללא תוספת לא נוכל לתת את רמת הביטחון שישראל זקוקה לה... הבטחת החיים קודמת לאיכות החיים''.

מרדכי השיג את מבוקשו: מתוך תקציב בגובה של 206.3 מיליארד ש''ח לשנת 1999, שאישרה הממשלה בתחילת ספטמבר 1998, תקציב הביטחון יהיה 33.3 מיליארד ש''ח . התוספת שהשיג מרדכי היתה כחצי מיליארד ש''ח.

מאבק תקציבי זה של שר הביטחון וראשי המטה הכללי של צה''ל, קיבל משמעות חמורה מאוד לאור מסקנותיה של ועדת מומחים חיצונית שמינה מנכ''ל משרד הביטחון בראשותו של הכלכלן דוד בועז. על ועדה זאת הוטל לבחון את צורכי מערכת הביטחון עד לשנת 2010 והמשאבים הדרושים לה בהתייחס לתרחישי האיום. הוועדה קבעה כי ''לצה''ל אין תפישת ביטחון כוללת!'' בהמלצות שהגישה לחברי ועדת משנה של ועדת חוץ וביטחון קראה למעשה ''ועדת המשאבים'' להפקיע מידי צה''ל את הסמכות לקבוע את סדרי העדיפויות של הצבא. לדעת חברי הוועדה, בהעדר תפישת ביטחון מוגדרת, אין צה''ל מסוגל להתמודד עם משימה זו, ויש להעבירה לידי הממשלה. לאור נתונים אלה, קבע המומחה הישראלי לאסטרטגיה ד''ר ראובן פדהצור ש''באורח מסורתי צה''ל פועל בלא פיקוח ובקרה יעילים של הדרג המדיני. גיבוש תקציבי הביטחון, ההכרעות על פיתוח ורכש מערכות נשק חדשות, תכנון בניין הכוח - בכל אלה נהנה הצבא מאוטונומיה מלאה. הוועדה המשותפת לוועדת הכספים ולוועדת חוץ וביטחון, שתפקידה לאשר מדי שנה את תקציב הביטחון, אינה מנסה אפילו להציג מראית עין של פיקוח ובקרה על תהליך גיבוש התקציב.(9)

במאמר מאוחר יותר קבע פדהצור ש''אי-אפשר לנתק את תקציב הביטחון מצרכיה של מדינה מודרנית. לא ייתכן שישראל תקצה לביטחון מתוך התוצר הגולמי שלה פי שלושה ויותר מאשר מדינות המערב. את הטיעון של מערכת הביטחון - שלפיו האיומים על ישראל מסוכנים בהרבה - ראוי לבדוק בצורה מקצועית ואובייקטיווית. אז היה מתברר, כי האיומים הצפויים אינם מצדיקים הקצאה של יותר משמונה אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי לביטחון''.(10)

נטל כלכלי עקיף ומעיק לא פחות הוא עיוות המשק הישראלי, מעורבות גדולה מאוד של הביורוקרטיה הממשלתית בהחלטות הנוגעות לשימוש במקורות הכלכליים שעומדים לרשותה של ישראל, ומחסור בכוח אדם מעולה, (שהוא תמיד נדיר) במגזרים האזרחיים בישראל, בגלל כוח האדם המשרת בצבא הקבע והתנאים המשופרים יחסית שהוא מקבל על-מנת למושכו ולהחזיקו שם. משקל השכר בהוצאות הביטחון עלה מ-‏39.5 אחוזים בשנת 1980 ל-‏55.5 ב-‏1997-, והוא השיעור הגבוה בין צבאות המערב בתחום זה.

בחמש-עשרה השנים שבין 1984 ל-‏1998 גדל מספר הקצינים בצבא ב-‏60 אחוזים. מספר התת-אלופים גדל ב-‏40 אחוזים ומספר אלופי המשנה ב-‏35 אחוזים. שכרו של אלוף הוא כ-‏37 אלף ש''ח לחודש, ושכרו של תת-אלוף הוא 29 אלף ש''ח לחודש. העורך הכלכלי של ''הארץ'', נחמיה שטרסלר, מצא כי יחד עם חישובי הפנסיה, שכרו האמיתי של אלוף הוא 65 אלף ש''ח לחודש ושכרו האמיתי של תת-אלוף הוא 50 אלף ש''ח לחודש.(11) עם מספר הקצינים עלה מספר המפקדות שסביבם. לניפוח הזה לא היה צידוק מבצעי. בממוצע מקבל כל אדם המשרת בצבא הקבע 34 שנות גִמלה על 23 שנות עבודה. בסוף העשור הראשון של המאה ה-‏21 יהיה מספר הגמלאים כמספר אנשי הקבע, ומאותה שנה יהיו תמיד יותר גמלאים מאנשי קבע. כך המדינה מממנת בעצם שני צבאות, שרק אחד מהם תורם ישירות לביטחון הלאומי. בעשור הבא יוקצו מדי שנה רק לגמלאות שלושה מיליארדי דולר בשנה.

במחצית שנות השמונים קבע המומחה הישראלי לאסטרטגיה ולקביעת מדיניות, פרופ' יחזקאל דרור, ש''בהקשר של תקצוב ביטחון וקביעת מדיניות ביטחון בכללותו, הממדים הרציונליים-יצירתיים של היכולת למשול לוקים מאוד במערב-אירופה כבישראל... הסיבות לחולשות... מוּבְנוֹת במוסדות ובמרכיבים בסיסיים של קביעת מדיניות. לכן, למרות אמצעי שיפור נמרצים, חולשות כאלה נוטות להתמיד''.(12)

בסוף שנות התשעים חזר על אותה הערכה מנהל התעשייה הצבאית יעקב ליפשיץ, שהיה בעבר מנכ''ל משרד האוצר ויועץ כלכלי למערכת הביטחון: ''ללא תוספת משאבים עלולה להתרחש שחיקה של ממש ביכולת של צה''ל לספק ביטחון. מן הסתם, יהיו שישלימו עם רמה נמוכה יותר של ביטחון, שהרי יכולות להיות השקפות שונות לגבי הרמה הרצויה של ביטחון ועוצמה צבאית, ובהתאמה - לגבי הוצאות הביטחון. אלא שעל כך יש להחליט בדיון מעמיק, לאחר ליבון ממצה של חלופות, תוך הצגה מפורשת, וביושר, של משמעויות. דיון כזה לא מתנהל. המערכת הפוליטית נרתעת מהדיון: מדובר במשחק סכום אפס, שבו אחד בא על חשבון השני, ופוליטיקאים אוהבים פתרונות שבהם נותנים לכולם יותר. גם אילו היתה נכונות להתמודדות אמיתית, אין לכך כלים מתאימים. הממשל הישראלי לא השכיל לבנות מערכת קבלת החלטות על הקצאת משאבים מתוך ראייה כוללת ומאוזנת. מכאן גם כפל האחריות המוטל על קברניטי מערכת הביטחון''.(13)

מערכת הביטחון משפיעה לא רק על התקציב הממשלתי בישראל אלא גם על המשק באופן ישיר: הרכש הביטחוני של צה''ל ממפעלים בישראל (רובם חברות ממשלתיות) עלה ב-‏1989 על שני מיליארד דולר.

בסקר שנערך מדי שנה על-ידי השבועון האמריקאי לענייני צבא ''דיפנס ניוז'', דורגו חמש חברות ישראליות, בשנת 1997, ברשימת 100 החברות הגדולות בעולם בהיקף ההכנסות מייצור טכנולוגיות ומערכות נשק. בסקר הקודם דורגו ברשימה זו שלוש חברות ישראליות. מבין החברות הישראליות מובילה התעשייה האווירית (תע''א) הממשלתית עם היקף הכנסות של כ1.1- מיליארד דולר, והיא מדורגת במקום ה-‏30. במקום ה-‏51 מדורגת הרשות הישראלית לפיתוח אמצעי לחימה (רפא''ל), שגם היא חברה ממשלתית, עם היקף הכנסות של 503 מיליון דולר. תדיראן במקום ה-‏59, עם היקף הכנסות של 401 מיליון דולר. אלביט מערכות במקום ה-‏67, עם היקף הכנסות של כ-‏530 מיליון דולר. אלאופ במקום ה-‏89, עם הכנסות בסך 240 מיליון דולר. יצרנית המטוסים והטילים האמריקאית לוקהיד מרטין הייתה במקום הראשון עם היקף מכירות של 18.5 מיליארד דולר - 4 מיליארד דולר יותר ביחס ל-‏1996.

על העסקים הטובים של הלוחמה האווירית ניתן ללמוד מן העובדה שבמחצית 1998 אישר שר הביטחון יצחק מרדכי את תוכנית ההתרחבות וההשקעות של התעשייה האווירית של ישראל. מרדכי וראשי התעשייה האווירית מקווים שבהשלמת התוכנית, בשנת 2010, היא תהיה אחת מחמש החברות המובילות בעולם. החלטה זאת התקבלה על טהרת אנשי צבא: שר הביטחון הוא אלוף במיל', מנכ''ל משרדו, אילן בירן, הוא אלוף במיל', ויו''ר מועצת המנהלים של התעשייה האווירית אביגדור בן-גל הוא אלוף במיל'. שיקוליהם התבססו על התועלת הכלכלית שיצמיח הפחד העולמי מטילים בין-יבשתיים ועל הצורך להכין אמצעי הגנה ואמצעי השמדה נגד איום זה. הם זכו במשרותיהם לא הודות לכישוריהם הכלכליים והבנתם העסקית.

נתונים אלה מלמדים על מרכזיותה ובוֹלטוּתה של מערכת הביטחון בכל תחום ישראל ורק מעטים יעזו לצאת נגדה בגלוי ולבקרה, ומי שהעז שילם מחיר כבד. למערכת הביטחון יש כל המגרעות של מונופול ולעתים קרובות אין היא חלק מן המדינה, אלא המדינה היא חלק ממנה. זה היה המאפיין הידוע של פרוסיה לפני איחוד גרמניה והוא מתאים לנעשה בישראל וברוב המדינות האחרות.

מצב הביטחון בישראל ובעולם משפיע מאוד על המשק הישראלי המגיב על כל תנודה קלה במצב הביטחוני. בגלל היותה המערכת הגדולה ביותר בישראל היא מפעילה ''כוח משיכה'' דומיננטי על שאר המערכות, מעוותת את כל המערכות האחרות במשק הישראלי ומקרינה עליו את חוסר היעילות האופייני לחברות ממשלתיות, שקיומן אינו תלוי בתוצאות פעילותן העסקית. בולטוּת מערכת הביטחון הישראלית מודגמת בתערוכת היובל של ישראל לציון חמישים שנותיה, שנפתחה באוגוסט 1998 בתל-אביב. ארבעים אחוזים מן התערוכה הזאת מוקדשים למערכת הביטחון.


סוציאליזם צבאי


בסימפוזיון על ביטחון ודמוקרטיה שהתקיים באוניברסיטת תל אביב, בחודש מארס 1990, טען ד''ר יורם פרי, שערך אז את העיתון הסוציאליסטי ''דבר'', שהמצב הביטחוני משפיע יותר מכל גורם אחר על אופייה של החברה הישראלית ועל המשק הישראלי, ולכן יש בישראל ''סוציאליזם של מלחמה''. דבר זה הנו נכון בעיקר לגבי מפלגתו של יורם פרי, מפלגת ''העבודה'', שעיתון ''דבר'' היה ביטאונה. אלא שלא בסוציאליזם של מלחמה מדובר, אלא בסוציאליזם צבאי (מיליטריסטי), שאמנם הושפע מפֶּרְמננטיוּת המלחמה בישראל אך לא היה תוצאה הכרחית ממנה.

מפלגת העבודה בחרה ב-‏1992 ברב-אלוף בדימוס יצחק רבין למנהיגה. השיקול העיקרי לבחירתו של רבין היה שהוא נחשב לנכס אלקטורלי בגלל היותו מפקד חטיבת ''הראל'' שלחמה בירושלים במלחמת העצמאות, רמטכ''ל מלחמת ששת הימים ומשום שנחשב למאחד ירושלים ב-‏1967. ''הסוציאליסטים'' של מפלגת העבודה האמינו שתחת מנהיגותו של מצביא מהולל, תוכל המפלגה לתפוס את השלטון. ואכן, תחת מנהיגותו של איש צבא בכיר לשעבר זה, שדבקו בו הכינויים ''מר ביטחון'' ו''מצביא מהולל'', היא ניצחה בבחירות הכלליות ב-‏1992. יצחק רבין נרצח בנובמבר 1995 כתוצאה מכשל מערכתי של השב''כ שאמור היה לגונן עליו, במיוחד לאור ידיעות על הכוונה לרוצחו ולאור קרבתו של סוכן השב''כ אבישי רביב לרוצח. ראש הממשלה היה הממונה הישיר על השב''כ שכשל. מפלגת העבודה בחרה בשמעון פרס לרשת את רבין.

גם היורש הגיע לצמרתה של ''העבודה'' דרך מערכת הביטחון: הוא היה סמנכ''ל ומנכ''ל משרד הביטחון כשבן גוריון היה ראש ממשלה ושר הביטחון בימי ממשלתו הראשונה של רבין בשנות השבעים. אחרי שירש את רבין, ביקש פרס לשוות לעצמו הילה ביטחונית, לא הסתפק בתפקיד ראש הממשלה ונטל לעצמו גם את תיק הביטחון. כדי שהציבור לא יטעה בכישוריו הביטחוניים, בימי הבחירות, יזם פרס את מבצע ''ענבי זעם'' בדרום לבנון ואת חיסולו של רב המחבלים, איש החמאס, ''המהנדס'' יחיא עיאש. כישלון המבצע בדרום לבנון ופיגועי-הנקם אחרי חיסול ''המהנדס'' גרמו לכישלונו של פרס בבחירות.

אחרי שמנהיג ''הליכוד'', בנימין נתניהו, גבר על פרס בבחירות לראשות הממשלה ב-‏1996, בחרה מפלגת העבודה למנהיגה ולמועמדה לראשות הממשלה את הרמטכ''ל לשעבר, רב-אלוף (מיל') אהוד ברק. ברק הוא ראש האופוזיציה בישראל בעת כתיבת שורות אלה. חוסר הנחת במפלגתו מתפקודו גרם לרבים שם לייחל להצטרפותו של הרמטכ''ל לשעבר, רב-אלוף (מיל') אמנון ליפקין-שחק, למפלגה על-מנת שיחליף את ברק. לפי הפרסומים, הציע ברק לשחק להיות מספר שניים במפלגת העבודה.

בממשלת הליכוד בראשותו של נתניהו מכהנים כשרים רמטכ''ל לשעבר אחד, שר החקלאות ואיכות הסביבה רב-אלוף בדימוס רפאל איתן, שני אלופים בדימוס, שר הביטחון יצחק מרדכי ושר התשתיות הלאומיות אריאל שרון, ותת-אלוף בדימוס השר לביטחון פנים אביגדור קהלני. מערכת פוליטית זו מאפיינת תרבות ישראלית מיליטריסטית. אם הדבר היה מחזק את מערכת הביטחון ואת שֹרידוּתה של ישראל, ניתן היה להצדיק מצב זה, אבל כפי שיובהר להלן -

מערכת פוליטית מיליטריסטית מחלישה את ישראל, מנוונת את מערכת הביטחון ומסכנת את קיומה של ישראל.


כל העם שומע את הקולות ואינו רואה את הכתובת על הקיר, בגלל גורם יסודי שאותו בא ספר זה להבהיר. ביטוי אמנותי, שעשוי היה להלום את ענייננו, נתן פרנץ קפקא בספרו ''הטירה'': ''יראת-כבוד בפני הרשות נטועה בכם כאן מלידה, ואחר-כך עוד מחדירים אותה בכם כל ימיכם בכל הדרכים ומכל הצדדים, ואתם עצמכם מסייעים בכך כמיטב יכולתכם''.(14)

פרופסור דניאל פרידמן כתב שעקב השירות הצבאי הממושך של גברים רבים, ירדו רמת ההשכלה הגבוהה ורמת המחקר המדעי בישראל, ושהזמן שמקדיש הישראלי בעל הכשרונות לצבא (ארבע עד שש שנים של שירות) הוא הזמן החשוב והנחוץ ביותר להתפתחותו כמדען. רבים מן הגברים הישראלים משרתים בצבא שבע עד תשע שנים. שירות המילואים הממושך מעודד הגירה לחו''ל ובריחת מוחות מישראל, ומונע עלייה של יהודים לא מעטים מארצות הרווחה.(15)

אחרי מלחמת המפרץ כתב הסוציולוג הפוליטי הישראלי, פרופסור ברוך קימרלינג: ''כל מלחמה היא בראש ובראשונה חוויה דורית, בדומה למהפכות גדולות או לגלי הגירה המוניים. זאת חוויה של דור סוציולוגי, ולאו דווקא כרונולוגי, כלומר, היא משפיעה (אם כי לא באורח זהה) על כל הקבוצות הגיליות, המעמדיות, האתניות, המיניות והלאומיות שהיו 'שותפות לחוויה'. לא פלא שההיסטוריה העולמית היא בראש ובראשונה 'תולדות המלחמות', ושחלק מן ההיסטוריונים, הסוציולוגים וחוקרי התרבות הישראלית, בדומה לחוקרי חברות אחרות, נוטים לעשות חלוקה לתקופות של חברה זו, על פי מלחמותיה... מלחמות היו מאז ומתמיד גורם לתהליכים חברתיים וזרז שלהם''(16).

בחמישים שנות קיומה הראשונות של ישראל נפלו במלחמותיה הסדירות והזעירות, ובהכנות ובאימונים למלחמות אלה כשמונה-עשר אלף איש מאזרחיה, רובם יהודים, מיעוטם דרוזים, בדווים, צ'רקסים ואחרים. מספר גדול זה, יחסית לאוכלוסייה, המיט שכול על שמונה-עשר אלף משפחות, ולמשפחות רבות נוספות הקרובות להן וקשורות אליהן. הוא הביא להוצאות כספיות עצומות וקבועות, שמערכת הביטחון משלמת בצורות שונות למשפחות השכולות. זה נטל קבוע, גדל הולך, על מדינת ישראל. רבים מהנופלים נמנים עם אוכלוסיית העילית של ישראל, והם חסרים בצמרת קבלת ההחלטות שבמערכת הפוליטית, במשק, בחינוך, במדע ובתרבות.

מותם בשדות הקרב של צעירים מוכשרים, בעלי פוטנציאל גבוה מאוד, דלדל את האליטות הוותיקות ומיקם בהן אנשים בעלי כישורים נמוכים ונורמות פגומות, וחיזק את הדומיננטיות של הקשישים בחברה הישראלית. הללו, הנמצאים ברובם בהידרדרות מנטלית, מחליטים על המלחמות (ועל נושאים מכריעים אחרים), נשארים בעורף בזמן הקרבות, וממשיכים לקבל החלטות, באין להם תחליף. הדוגמאות הבולטות ביותר היו ראשי הממשלות הקשישים, גולדה מאיר בזמן מלחמת יום הכיפורים, מנחם בגין בזמן מלחמת לבנון, יצחק שמיר בזמן פרוץ האינתיפאדה ויצחק רבין במלחמה הזעירה בדרום לבנון, שהחריפה מאוד בזמן כהונתו השנייה כראש ממשלה. זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שהחברה הישראלית, בהשוואה לחברות מערביות אחרות, הנה שמרנית מאוד באופייה, שונאת חידושים ודוחה מקוריות, עד כי ספק אם אנחנו בכלל זכאים להיחשב לחברה מערבית.

דון יצחק אברבנאל כתב בספרו ''נחלת אבות'': ''בהיות מלחמה בארץ אין צדק ואין משפט''; ארסמוס מרוטרדם כתב (בספרו ''בשבח האיוולת''): ''מתוקה המלחמה למי שלא התנסה בה''; הסופר הגדול לב טולסטוי תיאר את היעדר הפיקוד והשליטה של מצביאים בצבאותיהם, ואת חוסר התוחלת שבמלחמה (''מלחמה ושלום''); ברברה טוכמן כתבה את ''מצעד האיוולת'' (1983), ותיארה את האיוולת שבפוליטיקה ובמלחמה. אפשר לומר שהמלחמה והצבא הם אמנם הדם שזרם בעורקי ההיסטוריה והפעיל אותה (''החרב היא ציר העולם'', כמאמר דה-גול), אבל הם גם ''נגיפי האיידס'' שניוונו את מערכת ההגנה העצמית של האנושות, והביאו להכחדת אומות ולהתמוטטות מעצמות, והם הנם המאיץ לקץ החיים.

הצבאות והמלחמות קשורים לגורמי הקיום האנושי, אך הם גם מגורמי התאבדותה של החברה האנושית; הם אחד הביטויים לרצון השֹרידוּת של בני-האדם, והם אחד הגורמים לחיזוק התהליך האֶנְטְרופי בחברות האנושיות.

יכולת האדם לבדות בדיה, לספר מיתוס, לפתח מניפולציות, להמציא תיאוריות - הייתה עמוד האש באבולוציה בת מיליוני שנים, למן תקופת האוסטרלופיתיקון אל עידן ''ההומו-ספיינס'', והיא היא העלולה לחסל לא רק אותו, אלא גם את כל החיים עלי-אדמות. מיתוס הביטחון, אחד המיתוסים העתיקים בכל תרבויות האנושות, חוסם את הנגישות לעובדות. הוא מחפה על ''הדם של ההיסטוריה'', ומונע את ריפוי המין האנושי ממחלתו האנושה. בכל הדורות חששו המנהיגים הפוליטיים והמצביאים מטיהור המים המזוהמים, פן ''יישפך התינוק יחד עם המים''. הפחד - נגזרת של עקרון השֹרידוּת ואחד מאבות הבערות - הוא אויב הגישה האינטלקטואלית.(17) מנהיגים ומצביאים, שראו אויב בכל אדם, כפו על בני-האדם גישה אנטי-אינטלקטואלית לנושא הצבאות והמלחמות, כפו על רוב בני-האדם תרבות אנטי-אינטלקטואלית. הם רתמו את כל סוגי האנרגיה לשירותם וברחו מן האנרגיה החזקה מכולן - האנרגיה האינטלקטואלית.

אחד המורדים הגדולים בתרבות האנטי-אינטלקטואלית היה הפיסיקאי היהודי אלברט איינשטיין, שסיפר: ''עוד בהיותי אדם צעיר, בוגר בטרם עת, עמדתי בבירור על הבלותן של התקוות והשאיפות המניעות את רוב בני-האדם ללא הרף במהלך חייהם. יתר-על-כן, במהרה גיליתי את אכזריותו של המרוץ הזה, שבאותם ימים חיפו עליו בצביעות ובמלים רמות יותר מן הנהוג כיום. כל בעל קיבה נידון, בגלל עצם קיומה, להשתתף במרוץ הזה. יתר על כן, השתתפות כזאת יכולה להשביע את הקיבה, אך לא את האדם, עד כמה שהוא יצור חושב ומרגיש''.


אנטי-אינטלקטואליזם מדעי


לפני כאלפיים ושש מאות שנים הציג תאלס היווני את השאלה הפילוסופית: מהו היסוד האחד שממנו מורכבות התופעות? דהיינו, מהו העיקרון (החוק) הקבוע, המסביר את ההרכב והמבנה של המציאות המשתנה? תאלס סבר שידיעת העיקרון הזה לא רק שתאפשר לבני-האדם לדעת את האמת, אלא גם להבינה, לחזות את העתיד ולהבטיח את שֹרידוּת המין האנושי. הוא חשב שייתכן קשר בין הניבוי, התלוי בכישורים מסתוריים שאי-אפשר לקנות אותם וכמעט שאי-אפשר להבינם, ובין המדע, הפתוח כמעט לכל בני-האדם.

תאלס עצמו היה הראשון בהיסטוריה האנושית שחזה את ליקוי החמה בשנת 585 לפני הספירה. הופעתו של תאלס היא הצעד המתועד הראשון, בדרך שהמין האנושי צעד בה, לעידן המודרני, שבו לא רק אינטלקטואלים נדירים מסוגלים לעשות אינטלקטואליזציה של הנסיבות, אלא גם בני-אדם רגילים מסוגלים לעשות זאת בעזרת השיטה המדעית. השיטה המדעית אינה חלק מאישיותו של האדם ויש לה מציאות אובייקטיבית משלה. ניתן ללמוד אותה ולהשתמש בה, אפילו אם היא נוגדת את נטייתו הטבעית של האדם, וכזהו המצב לגבי רוב האנשים.

השיטה המדעית, הפתוחה לכולם, שימשה מאז גם אינטלקטואלים שקוד ההתנהגות שלהם הוא הביקורתיות וגם את יתר האנשים שקוד ההתנהגות של רובם הוא נאמנות. השיטה המדעית לא שינתה את אישיותם של רוב האנשים. הם השתמשו באחת הדיסציפלינות המדעיות (פיסיקה, ביולוגיה, כלכלה) בדרך-כלל לצרכים מוגדרים, כדי לטפל באופן אינטלקטואלי בנושא מסוים. בשאר הנושאים שבהם לא התמחו הם נשארו בלתי-אינטלקטואלים ולפעמים גם אנטי-אינטלקטואלים. לפיכך, האיצה השיטה המדעית את תהליך קץ החיים, בכך שהיא העמידה לרשותם של אנשים בלתי-אינטלקטואלים ואנטי-אינטלקטואלים כלים אינטלקטואליים הפתוחים לכל נפש, כדי להשיג בעזרתם את מטרותיהם הבלתי-אינטלקטואליות והאנטי-אינטלקטואליות הנובעות מעקרון השֹרידוּת ומנורמת הנאמנות שעל-פיהם הם פועלים. אינטלקטואלים חלקיים או מתחזים אלה הם אויביהם הגדולים ביותר של האינטלקטואלים, כפי שלמדו על בשרם נביאי ישראל, סוקרטס, ג'ורדנו ברונו, אלברט איינשטיין הצעיר, ואחרים.

תאלס, הידוע כפילוסוף הראשון שהטיל ספק בנכונותה של התפיסה החושית, שבר את המיתוס שלפיו חלק מהתופעות הן אלים או מעשי אלים, וערער על התפיסה המיתולוגית-דתית המבוססת על אמונה שאינה ניתנת להוכחה. הוא הקים את הבסיס לתרבות הפילוסופית-מדעית-טכנולוגית, שהיא שילוב בין החתירה לסיפוק הסקרנות האינטלקטואלית (דהיינו, מחשבה לשם מחשבה ותרגול המחשבה לשם שֹרידוּתה) שאינטלקטואלים עוסקים בה, ובין השקעת האנרגיה הרוחנית למען תועלתו ושֹרידוּתו של המין האנושי שבני-אדם מנצלים אותה כדי להשמיד את אויביהם ואת עצמם ביתר יעילות. על-פי התרבות הזאת, הסקרנות האינטלקטואלית וביקורתם של האינטלקטואלים הם תנאים הכרחיים להמשך קיומו של המין האנושי, והרצון לשרוד מסייע לאנושות לנצל את האנרגיה האינטלקטואלית שלה לצורכי החיים שלנו ולשם השמדתם של כל האחרים. על הקשר הזה, בין התיאוריה לפרקסיס, ועל המניע השֹרידוּתי, מיוסדת כל פעילות מדעית.

מאז תאלס פיתחו בני-האדם דיסציפלינות מדעיות רבות וחקרו תחומים רבים, כדי לספק את סקרנותם האינטלקטואלית ולמען תועלתם.(18) במאה השש-עשרה הצביע קופרניקוס (בספרו ''על סיבוב גרמי השמים'') על האפשרות, שאלף וחמש מאות שנות מחקר אסטרונומי לא היו אלא טעות על גבי טעות. כמאתיים שנה לפני קופרניקוס רווחה השערה בשולי המדע הצעיר של תחילת הרנסנס שכדור הארץ מקיף את השמש. חשיבות מפעלו של קופרניקוס הייתה בפריצת ההשערה הזאת אל מרכז החשיבה המדעית והשיח התרבותי. ואף הוא הורה לפרסם את ספרו רק אחרי מותו. קופרניקוס, קפלר, גליליאו, דקרט וניוטון, ש''העליבו'' את אנשי המדע בני דורם, חוללו ''רעידות מדע''.

שלושה דורות אחרי קופרניקוס כבר לא הטילו אנשי המדע ספק באמיתות תורתו ובכך הם עלו עליית מדרגה: הם השכילו לשאת את המתח שבין תפיסת החושים (השמש מקיפה את כדור הארץ) לבין מסקנות התיאוריה. היה זה צעד חשוב לקראת תורתו האנטי-חושית של איינשטיין ולקראת תורת הקוונטים, ששֹכלו של האדם מתקשה לעכל. זאת אחת ההוכחות לטענה שהקביעות המדעיות חשופות להפרכות ושמיתוסים נזרקים, בבוא יומם, לסל האשפה של ההיסטוריה. אפילו הכנסייה הקתולית, הידועה בשמרנותה, הסתגלה למהפכה הקופרניקאית ופרסמה בשעתו הנחיה שמותר להשתמש בקופרניקוס לצורך חישובים, בניווט ימי למשל, כי הם נוחים במיוחד. קופרניקוס ניצח, גם אם בטפטוף איטי, כי הכנסייה דאגה לשֹרידוּתה ולאידיאולוגיה שלה בלי קיבוע אידיאולוגי.

כך, בשנת 1981 ארגן המסדר הישועי כינוס של מדענים בכירים לדיון בקוסמולוגיה. ראשי הכנסייה של ימינו יודעים שקודמיהם שגו, כשניסו להכתיב תפיסות מדעיות, וכשהתעקשו לשמר את הקביעה התנ''כית, שלפיה השמש מקיפה את הארץ.(19) האפיפיור קיבל את המדענים שבאו לכינוס הקוסמולוגי בוותיקן. סטיבן הוקינג העיד:
''הוא אמר לנו שזה בסדר גמור לחקור את התפתחות היקום אחרי המפץ הגדול, אבל אל לנו לשאול שאלות על המפץ הגדול עצמו, משום שזה רגע הבריאה, כלומר, הרגע שבו עשה אלוהים את מלאכתו'' (הוקינג, ''קיצור תולדות הזמן'', 1989).

האפיפיור נהג כך כדי להבטיח את שֹרידוּתו האישית ואת שֹרידוּתה של הנצרות הקתולית אפילו במחיר ויתור על עיקרי אמונה, שהרי אמונה צריכה לשרת את השֹרידוּת ולא להפך.

ובכל-זאת ישנו תחום אחד אשר נשאר מחוץ לחשיבה השיטתית-מדעית: הצבא והמלחמה. הושקע הרבה מאמץ מדעי כדי לספק לצבאות אמצעי לחימה להשמדה יעילה יותר של בני-אדם, אך לא כדי להבין את הוויית הצבא והמלחמה באשר היא. לכאורה, אפשר היה לקוות שמחקרים אמפיריים ואובייקטיביים יסייעו למין האנושי להירפא מהמחלה האקוטית הזאת, או להפחית את סכנותיה.

הפרופסור לפילוסופיה ירמיהו יובל, כתב:
''בישראל מדברים על המלחמה, נואמים עליה, פוחדים ממנה, וכנראה יש גם מי שמשתוקק לה; אבל לא מרבים להגות עליה. גם מי שתפקידו המקצועי לחשוב על המלחמה, עושה זאת במונחים של תכנון אסטרטגי וטאקטי, של יחסי כוחות ופיתוח אמצעי לחימה וגייסות. לעצם מהותה של מלחמה, לאופייה של תופעה זו, החודרת לכל ממדי חיינו, לגורמיה היסודיים ולסיכוי לחיסולה, לכך לא רבים מרבים להקדיש מחשבה. רבים אף יראו זאת כעיון-סרק, כ'פילוסופיה' סתם. בכך איננו יחידים. בני-האדם, בכל הדורות, עסקו במלחמה הרבה יותר משהרהרו עליה. מכל מגוון התחומים שהפילוסופיה טיפלה בהם, המלחמה היא אחד ה'רזים' ביותר. הספרות על תורת המוסר גודשת את המדפים, ואילו בשאלת המלחמה יש רק כרכים מועטים. חלק ניכר מאלה עוסק בשאלות כמו הצדק במלחמה וכללי המוסר שצריכים לנהוג בה, כלומר, שוב עוסקים במלחמה כבעיה בתורת המוסר, ולא מקדישים עיון פילוסופי לתופעה בפני עצמה, למלחמה בתור שכזאת''(20).


אוניברסיטאות ומכוני-מחקר לא השקיעו, כאמור, בלימוד המלחמות והצבאות משאבים דומים לאלה שהשקיעו בחקר נושאים אחרים, שרובם הרבה פחות רלוונטיים לשֹרידוּת המין האנושי. אפשר לראות במחדל זה בגידה של אנשי-הרוח ביומרתם לספק ביטוי אינטלקטואלי לבעיות המעסיקות את בני-האדם. אמנם, מחדל זה רצוי למערכות הפוליטיות והצבאיות, המשתמשות בהישגי המדע והטכנולוגיה לקידום עצמן, אך גם להתאבדות (בלתי-מודעת). הפוליטיקאים והמפקדים משתמשים באנשי האוניברסיטאות כבזרוע או כבמכשיר להשגת מטרותיהם, ואין הם מוכנים להעניק להם מעמד שווה. כך הם בייתו וקרנפו אותם, והפכו אותם לאינטלקטואלים דמֶה הם מרבים להופיע באמצעי התקשורת, מעמידים פנים של מבקרים, מתרחקים מן הנושאים הבעייתיים באמת, ומאפשרים לפוליטיקאים לטעון שבישראל מתקיימת ביקורת חופשית. מי שמסוגל לשרת כך את הממסד הפוליטי אינו אינטלקטואל ובגלל בגידתו האינטלקטואלית תרומתו לקץ החיים מאפילה על תרומת הפוליטיקאים.
בסוף המאה העשרים נראה עצם שֹרידוּתם של הצבאות והמלחמות, שבהם מגולמים תמציתה של האיוולת האנושית, ותפקודם הלקוי, כאחת מתוצאות הציוויליזציה המיתולוגית, ואחת מתוצאות הרצון האנושי להאמין במיתוס, והא בהא תליא.


ניטול לדוגמא את צה''ל: מאז מלחמת ששת הימים ב-‏1967 נכשל צה''ל במבחניו המערכתיים העיקריים: במלחמת ההתשה (1970-1968), שבה התישו המצרים את כושר הלחימה של הישראלים ואת התבונה הצבאית של מנהיגיהם ומצביאיהם; במלחמת יום הכיפורים (1973), שבה קרס צה''ל ועמו קרסה תורת הביטחון של ישראל; במלחמת לבנון (1982) שבה לא תפקד צה''ל כארגון צבאי אלא כאוסף של יחידות; באינתיפאדה (1993-1987) שבה ילדים פלסטינים חמושים באבנים הביסו את מערכת הביטחון של ישראל, ובמלחמה הזעירה המתנהלת היום בדרום לבנון שבה צעירים שיעים ללא הכשרה צבאית פורמלית בתחומים האסטרטגיים, הביסו את מצביאי צה''ל, כפי שהודה בכך אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין, במסיבת סיום תפקידו ביולי 1998.

השאלה אם צה''ל הנו צבא חזק או צבא בקריסה אינה מילולית-פילוסופית: אם מבינים שרבין החליט על ''הסכם אוסלו'' בגלל חולשת צה''ל, אפשר להשתמש בהסכם כתמרון להרוויח זמן על-מנת להבריא את צה''ל. אך אם מתייחסים לצה''ל כאל אחד הצבאות המשובחים בעולם, כפי שמשתמע מדברם של כל הפוליטיקאים הישראלים מימין ומשמאל, לרבות אהוד ברק, שמעון פרס, יוסי שריד, בנימין נתניהו, אריאל שרון ורחבעם זאבי, ואם מצדדי ''הסכם אוסלו'' רואים בו ביטוי לגבורה מוסרית ולניצחון רוח המאה העשרים, הרי לא יהיה מניע לשפר את צה''ל. התוצאה: חולשת צה''ל בעתיד תחייב ויתורים נוספים עד שלא יהיה עוד על מה לוותר.

בחברה המערבית-דמוקרטית היום אין אפשרות לשפר צבא בלי מודעותו של הציבור. מי שרוצה לשפר את הצבא במדינה דמוקרטית חייב ''לצאת אל העם'' ולא ''לעבוד עליו בעיניים'', כפי שנהגו כל המנהיגים והמצביאים בישראל עד היום.


דת הצבא


הדתות המסורתיות מיוסדות על אמונה בישות (בכוח) קדושה; המיתוס הצבאי הוא אמונה בכוח שנוצר בתוך המערכת הפוליטית, כזרוע אלימה שלה, והוא מאפשר את קיומה ואת שֹרידוּתה. זאת אמונה בגולם הקם על יוצרו, משום שמאמינים בו. הכוח הצבאי הוא לא רק אמצעי אלא גם מושא של אמונה. דוגמה: במנשר שפרסמו מיליטריסטים יפנים ב-‏1934, ''תיאוריה בסיסית של ההגנה הלאומית והצעות לחיזוקה'', כתוב: ''המלחמה היא אבי היצירה ואם התרבות.(21)''

על-פי מיתוסים הודיים עתיקים, מלחמה היא שיגעון האלים. האל הראשי ברא את חנית יום הדין: כל מי שמניף אותה הופך את אויבו לאפר. הוא נתן את החנית הזאת למשמרת לאל אחר, והלה ביקש להפוך את האל הראשי לאפר. כדי להינצל ברא האל הראשי אישה יפה שרקדה לפני אויבו. הלה התלהב כל-כך שהניף את ידו עם החנית והפך לאפר. המיתוסים האלה הם אינטואיציה מרחיקת ראות על הכרחיות המלחמה ועל עקרון ההשמדה, אלפי שנים לפני שפותח הנשק הגרעיני. על-פי המיתוסים ההודיים, מלחמות יהיו על כדור הארץ כל זמן שרוחשים בו חיים. בריאה חדשה מתאפשרת באמצעות מלחמה במציאות הקיימת. עם כל סיבוב של הגלגל נהרס עולם ומלואו ונוצר עולם חדש.(22)

לא הפילוסופיה והמדע, אלא הצבא הוא המתחרה העיקרי של הדת המסורתית. האמונה בצבא היא היא המאפיין הפרימיטיבי והנפוץ ביותר של החילוניות. אידיאולוגים חילוניים, כשרת המדע והתרבות של ישראל לשעבר, הגב' שולמית אלוני, ומנהיג מרצ, יוסי שריד, מדברים על ערכים חילוניים נעלים כהומניות ודמוקרטיה. בהתנהגותם בפועל אין לכך ביטוי. הם, כאחרים, מגוננים על דת הצבא ומונעים החלת ביקורתיות אינטלקטואלית עליה. אותם דברים אמורים לגבי דתיים לאומיים וחילוניים לאומיים. אנשים כחנן פורת וכאלוף בדימוס רחבעם זאבי מתחמקים באופן שיטתי מלבקר את מערכת הביטחון, למרות שניוונה הוא הגורם העיקרי להסכם אוסלו ולהעברת השליטה על שטחים ביהודה ושומרון לפלסטינים. מנקודת-מבט זאת, אין הבדל אמיתי בין מיליטריסטים יפנים בשנות השלושים לבין מנהיגת התנועה לזכויות האזרח של ישראל בשנות התשעים, הנאבקת שנים רבות לסיום יחסי האיבה בין ישראל לערבים. מסתבר כי מאבק זה הוא אמצעי להשגת כוח פוליטי, הרי ללא הבנת אבני היסוד של הוויית הצבא והמלחמה אין לה כל סיכוי להשיג גם את מטרתה זאת, שלא לדבר על מטרתה המוצהרת.




הערות
  • על המשמעות המדויקת של תרבות וברבריות כמושגים תיאורטיים בשיטה שפיתחתי, ראה בספרי, ''תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות''.
  • האינטלקטואל הפלסטיני, אדוארד סעיד, במאמר שפרסם בגיליון אוגוסט 1998 של הירחון הצרפתי ''לה מונד דיפלומטיק''. על המאמר ועל התיזות העיקריות בו דוּוח ב''הארץ'' ב-‏13 באוגוסט 1998.
  • מלכים ב', ז', ג-ט מספר על ''ארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער - ויאמרו איש על רעהו:... היום הזה יום-בשֹורה הוא''. בשירה ''יום בשורה'', כתבה המשוררת רחל: ''הטהור יבשר וגאל הטהור,/ ואם ידו לא תמצא לגאול -/ אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור/ אור ליום בשֹורה הגדול''.
  • בשתי המלחמות נודעה לשימוש בחומר-הנפץ השפעה מוגבלת בגלל בחירה לא מוּשֹכלת של מטרות, הנובעת מהעדר הבנה של הוויית הצבא והמלחמה.
  • ההדגשה שלי - א.מ.
  • אמרי טוב, ''מחיר הכוח'', משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1998, עמ' 15.
  • פול קנדי, ''עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות'', משרד הביטחון, ההוצאה לאור ודביר, תל-אביב, 1992, עמ' 16.
  • שמואל (מולי) בן-צבי, הוצאות הביטחון והמשק הלאומי, המרכז לפיתוח על שם פנחס ספיר, אוניברסיטת תל-אביב, 1993, עמ' 9.
  • ראובן פדהצור, ''שני מסרים המחייבים הסבר'', ''הארץ'', 15 ביוני 1998.
  • ראובן פדהצור, ''צבא יקר מדי'', ''הארץ'', 27 באוגוסט 1998.
  • נחמיה שטרסלר, ''הצילו - שיאהב 3'', ''הארץ'', 20 בספטמבר 1998.
  • יחזקאל דרור, ''הפוליטיקה של תקציב הביטחון - השוואה בין מערב-אירופה וישראל'', בספר בעריכתו של צבי לניר, ביטחון וכלכלת ישראל בשנות השמונים, משרד הביטחון והמרכז למחקרים אסטרטגיים ע''ש יפה - אוניברסיטת תל-אביב, 1985, עמ' 225-224.
  • יעקב ליפשיץ, ''פחות כסף, אותו ביטחון'', ''הארץ'', 20 בספטמבר 1998.
  • פרנץ קפקא, הטירה, תרגם שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, 1975, עמ' 176.
  • דניאל פרידמן, ''שרות צבאי ממושך מדי'', ''הארץ'', 14 ביוני 1989.
  • ברוך קימרלינג, ''פוליטיקה'' מס' 37, 1991.
  • מקור המלה הוא לטיני והוראתה - לבחור בין, כלומר, למצוא את הטוב שבין כמה רעיונות. אינטלקטואל הוא מושג המציין את מי שעוסק ברעיונות ובתיאוריות, ואינו מתרכז, כרוב בני-האדם, בדברים מעשיים. המושג הזה נקלט היטב בצרפת ובארצות-הברית והפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר מצא לנכון ''לדבר בזכותם של האינטלקטואלים'', בספר בשם זה.
  • האתולוג (חוקר התנהגות בעלי-חיים) ריצ'רד דוקינס: '''תועלת' מוגדרת כ'סיכוי שרידה', גם אם ההשפעה הממשית על הסיכוי לחיים ולמוות היא כה פעוטה עד שהיא נראית בטלה בשישים. אחת ההשלכות המפתיעות ביותר של הגרסה המודרנית לתורת דרווין היא, שהשפעות זערוריות, בטלות בשישים לכאורה, על הסתברות השרידה, עשויות לשנות במידה ניכרת את מהלך האבולוציה - בגלל משך הזמן העצום שבו יכולות השפעות כאלה להצטבר, עד שהן מטביעות את חותמן.'' (Gene, 1989 The Selfish).
  • המדובר בקריאתו של יהושע ''שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון'', במרדף בית-חורון המפורסם אחרי מלכי האמורי (יהושע, י' י''ב). על אותו מרדף, ראה בספרי ''קריסה ולקחה'', שרידות, 1993, עמ' 294-291.
  • ירמיהו יובל, ''הבדלי המינים כשורש המלחמה'', ''הארץ'', 13 באפריל 1990.
  • Crowiet, ''Japanese Army'', The Journal of Asian Studies, 1958, N. 21
  • Meher Baba, ''On War'', Pooma' Meher Era, 1972 . / 55





  • חזרה לפורום

    הצגת המאמר בלבד
    הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
     
     


    ברוך שובך, חסרת מאד.
    מיכאל מ. שרון (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 22:27) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    ברוך שובך, אורי מילשטיין, חסרת לנו מאוד
    אבנר בן בסט (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 22:27) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    אני מבטיח לקרוא ברצינות את דבריך ולהגיב בהמשך לעניין. אך לא התאפקתי מלברך אותך על הביקור.
    _new_ הוספת תגובה



    מעיון ראשוני: יסודי ועמוק. ללא ספק אחד האנשים
    מיכאל מ. שרון (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 22:46)
    בתשובה לאבנר בן בסט
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    החושבים ומדרבני החשיבה הבודדים בנוף בו הבינוניות המשמימה והצדקתנית אוכלת ומעכלת כל חלקה טובה.
    _new_ הוספת תגובה



    תודה מיכאל!
    אורי מילשטיין (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 23:37)
    בתשובה למיכאל מ. שרון
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    אורי, מקווה שחזרת עם כוחות מחודשים
    בועז אביאני (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 22:47) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    חסרת לנו מאד.

    בברכה,
    בעז
    _new_ הוספת תגובה



    נו, אולי עכשו אפשר קצת לנוח
    מיכאל מ. שרון (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 22:56)
    בתשובה לבועז אביאני
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    תרגום בבקשה
    בועז אביאני (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 23:29)
    בתשובה למיכאל מ. שרון
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    התרגום מתפרסם כל יום בכל אמצעי התקשורת בדיווח
    אורי מילשטיין (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 23:33)
    בתשובה לבועז אביאני
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    על צה''ל, על הגנראלים המנהלים את חיינו מזה 54 שנים, על האינתיפאדה, על אל-קאידה, על החמאס, על ההתקפה המתוכננת על עיראק, על קץ גרעיני. די בזה לשלב הראשון.
    _new_ הוספת תגובה



    אורי, לא לך כיוונתי אלא למ. שרון
    בועז אביאני (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 23:36)
    בתשובה לאורי מילשטיין
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    אחרי שכתבתי, הבנתי. אבל ''הפירוש'' שנתתי יפה
    אורי מילשטיין (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 0:09)
    בתשובה לבועז אביאני
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    לכל מי שמבקש פירוש למאמר.
    _new_ הוספת תגובה



    מאמר מרתק, אורי, המון תודה!
    דינה ביכל-שונרא (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 23:01) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    אורי ברוך החוזר, הרחבתי דעת ,שאלה לי אליך ?
    סוריא (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 23:07) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    היות שאין אני מנוסה בהיסטוריה צבאית, עד כמה שזכור לי, ואולי אני טועה, גרמניה ויפן - לאחר הכניעה במלחמת עולם השניה נאסר עליהן להקים צבא. לא ניתפס לי הכיצד גרמניה של היום יצואנית מספר 3 של נשק? ייצור נשק, לפי הבנתי, או מכירתו, לגבי בכל אופן, זה צבא בזעיר אנפין, שמהווה משקל רב כאסטרטגיה צבאית כוחנית כלל עולמית, והיכן יפן של היום נמצאת במערך הצבאי העולמי? תודה סוריא
    _new_ הוספת תגובה



    אחרי מלחמת העולם השנייה התחילה המלחמה הקרה
    אורי מילשטיין (יום רביעי, 11/12/2002 שעה 23:36)
    בתשובה לסוריא
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    בין ארה''ב ובנות בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. גרמניה המערבית ויפן השתיכו לגוש המערבי, גרמניה המזרחית השתייכה לגוש המזרחי ומעצמות העל התירו לבנות חסותן להקים כוח צבאי.
    _new_ הוספת תגובה



    אורי תודה-תשובה כל כך פשוטה איך לא חשבתי עליה,
    סוריא (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 17:23)
    בתשובה לאורי מילשטיין
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    אורי - ברוך שובך ותודה
    רפי גטניו (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 0:29) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    מאמר מאלף , המציג את האמת במערומיה לגבי תקציב הבטחון, ודרכי ניהולו.

    הנתונים שאתה מביא ובהשוואה למדינות אחרות בעולם מסמרי שיער,ומוכיחים כי אנו צועדים בצעדי ענק אל פי התהום. מאחר והנתונים נכונים לשנת 99 , הרי סביר להניח כי כיום אנחנו נמצאים לא רחוק מהמפולת בעניין.

    הדרך היחידה לשבור מעגל קסמים זה של מערכת המזינה ומקיימת את עצמה לצורך שרידותה, ועלולה מבלי משים למוטט את הבית כולו, היא רוויזיה אמיתית של הצרכים האמיתיים וההוצאות הנדרשות לצורך כך, מול המקורות האפשריים. רוויזיה כזאת תקטין את תקציב הבטחון באופן משמעותי, ותפנה כח אדם ותקציבים לצרכים אחרים הדרושים לקיומו וצמיחתו של המשק.

    רוויזיה כזאת תוכל להתחולל רק אם בראש משרד הבטחון יעמוד אזרח אמיתי עם חשיבה אזרחית, והכי חשוב , שיהיה לו את הכח הפוליטי לבצע את מה שצריך להיעשות.

    לצערי, בפנל הקיים כיום, איני רואה דמות כזאת.

    אם זה לא היה צבא, וזה לא היה עצוב, הייתי מציע במצב זה לפנות לכונס נכסים ממדינה אחרת שיבוא לעשות כאן קצת סדר.

    בברכה

    רפי
    _new_ הוספת תגובה



    יש לפתח מכשיר פוליטי-ביטחוני חדש
    אורי מילשטיין (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 6:48)
    בתשובה לרפי גטניו
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    לא די שאזרח יעמוד בראש מערכת הביטחון - חיוני שהאזרח הזה יבין את הוויית הצבא והמלחמה!

    היום אין מועמד מתאים במערכת הפוליטית. לפיכך ניתן לעצור את ההידרדרות הביטחונית-מערכתית בשני שלבים:

    א. אינטלקטואליזציה של תחום הביטחון, שהיום הוא מיתולוגי לחלוטין.

    ב. אינטלקטואליזציה של אנשי המערכת הפוליטית והביטחונית, שהיום חושבים במונחים מיתולוגיים על תחום הביטחון.

    חובה עלינו לעשות בתחום הביטחון ובתחום ניהול הביטחון את אותה מהפכה שהתחוללה באירופה במאה ה- 17 בתחום המדע כפי שהגדיר זאת ב- 1600 רוג'ר ביקון בספרו ''נובו אורגנון'' (המכשיר החדש). אז החשיבה המדעית עברה מהשלב המיתולוגי ספקולטיבי לשלב של המחקר הניסוי-מבוסס (גילילאו גליליי). אם לא נעשה זאת נהיה נתונים לחסדי הכאוס. אז ההסתברות הסטטיסטית היא שניפול לתהום, דהיינו שתישבר הסימטריה של המערכת המכונה: ''מדינת ישראל'' ולא יעזרו ועידות הדמי-מומחים בהרצליה שנועדות לשפר את ביטחונם של המשתתפים ולא את ביטחונה של מדינת ישראל.
    _new_ הוספת תגובה



    השמרות הגמוניית מערך הבטחון באמצעות חוסר הכרעתיות
    מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 7:21) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    מלחמת 73 היתה המלחמה האחרונה שהוכרעה בשדות הקרב.

    מאז, כל מערכות ישראל הינן חסרות הכרעתיות Non decisive . דומה המצב לזה המתואר ב- 1984 של ג'ורג' אורוול, לפיו מתקיימת מלחמה כל הזמן, אך אסורה ההכרעה בה, שכן סיומה ימוטט את מערכת הדיכוי והגמוניית מערכות הבטחון ומערכות השנאה הרגשיות באמצעותם מתועל העם.

    זאת ועוד - נחשף אולי דבר מה ב- 73 שלא היה עליו להחשף: חרף יתרון ההפתעה הערבי ושיבוש אירגון המערכה, הרי הושגה הכרעה בשדה הקרב באמצעות יחידות בודדות קטנות ביותר, כגון בקרבות הגולן - על ידי כ- 20 טנקים מול מאות טנקים סורים. יוצא אולי שמערכת הבטחון שלנו הינה מנופחת בכמה מונים מעבר לצורך. הדבר נחשף ביתר שאת במלחמת המפרץ, בה יחידות של כ- 30 אלף אמריקנים או פחות הביסו כמליון עיראקים, עם אבידות של 3-4 הרוגים בכל הקרבות הללו.

    יוצא שחוסר ההכרעתיות אינו עניין של מורך, חוסר תושייה או רפיסות רצון, אלא מובנה לתוך המערכת לשימור ההגמונייה שלה, ולרידוד האינטלקט היוצר ושאר התופעות עליהן אתה מצביע באופן כה מופלא בפרק שהבאת.

    את התוצאה אנו חווים אכן בכל מישורי החברה והכלכלה, כפי שהראיתי בשיטתיות במספר מאמרים כאן בחודשיים האחרונים.
    _new_ הוספת תגובה



    התחמקות ומגוננת והאדרה
    אורי מילשטיין (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 7:39)
    בתשובה למיכאל מ. שרון
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    מנהיגים פוליטיים-אסטרטגיים אינם מסוגלים לקבל החלטות כי אין הם מבינים את התחום שבו עליהם לקבל את ההחלטות. מכאן שאף אם יש להם הרבה נתונים אין להם יכולת לארגן קוגניטבית את הנתונים למערכת מאורגנת. לפיכך הם נוקטים באסטרטגיה של התמחקות מתגוננת והאדרת חוסר יכולתם לקבל החלטות.
    _new_ הוספת תגובה



    אולי גישתך וגישת בודדים אחרים היא להגמוניה השלטת
    מיכאל מ. שרון (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 7:54)
    בתשובה למיכאל מ. שרון
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    מה שהיה אותו בן עו''ד לאביו המשפטן:

    - אבא, אותו משפט שניהלת 20 שנה, אני הצלחתי לסיימו תוך שבוע.
    - שוטה שבעולם, קיפדת עניין שפרנס אותנו מצויין כל השנים הללו.
    _new_ הוספת תגובה



    השקפת העולם בעת העתיקה ועד גליליאו גליליי
    מילשטיין א. (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 15:09)
    בתשובה למיכאל מ. שרון
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    היתה מבוססת על עולם סטאטי.השקפה זאת מוטבעת א-פריורי של רוב האנשים,גם הפיסיקאים היום,ולכן בכל שינוי הם רואים איום.
    _new_ הוספת תגובה



    באורח אירוני הוספת חיזוק לתחושה הרעה
    דוד סיון (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 8:56) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    שיש לי לגבי החברה הישראלית על ידי הוספת מספר שמקננת בי כבר שנים על ידי מספר נתונים וניתוחם. מה שעושה את מאמרך מעניין שבעתיים זה שהוא נכתב כבר לפני מספר שנים ולמרות זאת נראה מאד אקטואלי.

    כמה חבל שהוא לא זוכה לדיון במרכז הבמה הציבורית והשלטונית.

    מה שאותי מדאיג במציאות הזאת שבניגוד לארצות אחרות ההשמדה שלנו יכולה להיות טוטאלית אם לא נתעשת בהקדם
    _new_ הוספת תגובה



    המאמר והתזות שבו אינם נידונים במרכז השיח
    מילשטיין א. (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 14:59)
    בתשובה לדוד סיון
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    הישראלי בגלל שכל האליטות הישראליות, לרבות האליטות האקדמאיות והתקשורתיות, אינן עוסקות בבעיות הביטחון מעבר להיבט המיתולוגיה המשרת את האינטרסים האישיים והקבוצתיים או ההיבט הטכני-טקטי שעליו יש למערכת הביטחון מונופול.
    _new_ הוספת תגובה



    זה אכן כתוב ברור במאמרך
    דוד סיון (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 20:14)
    בתשובה למילשטיין א.
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    אורי: החוקה הגרמנית אוסרת יצוא
    אלכסנדר מאן (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 9:59) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    נשק לאיזורי מתיחות בהם שורר מצב מלחמה, וקיימת הקפדה רצינית בסעיפים אלו; למרות זאת מסתבר כי למרות איסור זה היו מקרים בהם הצליחו יצרני נשק גרמני להערים ולעקוף את החוק - מקרים אשר כולם וללא יוצא דופן התגלו, ועל מבצעי עסקאות אלו נגזרו העונשים המתאימים.
    מבחינה זו לא ניתן להשוות את מדיניות יצוא הנשק בגרמניה למדיניות יצוא הנשק בארה''ב, היות והגבלת יצוא נשק (לא טכנולוגיית נשק) לא קיימת בארה''ב.

    זו גם הסיבה, לדוגמא, שגרמניה דחתה בקשה של טורקיה לאספקת 1000 טנקים, וכמו כן גם הסיבה לבעיות שהגרמנים מערימים במתן טילי הפטריוט לישראל (אם כי ככל הנראה קיימים במקרה זה שיקולים אחרים ונוספים).
    לו היו הגרמנים באמת מעונינים, היו יכולים ככל הנראה לההיפך למעצמת אספקת נשק אמיתית, אולם כאמור בשלב זה ידיהם כבולות בשל עברם.
    אין בתיאור זה מלהפוך את הגרמנים למוסריים יותר, אך עצם העובדה שהחוקה במקום זה מגבילה בפירוש את אופציית יצוא הנשק היא בפירוש הגבלה חשובה, אשר אינה במדינות אחרות למיטב ידיעתי.

    מעבר לכך אני שמח לראות כי מצאת זמן לשוב ולרשום בפא''צ, ואני כמובן ממתין לשובו המחודש של טורך למן שבוע הבא.

    שלך בברכה

    אלכס
    _new_ הוספת תגובה



    כך גם ביפן שצבאה נקרא ''כוח ההגנה העצמית''....
    יורם המזרחי (יום שישי, 13/12/2002 שעה 7:56)
    בתשובה לאלכסנדר מאן
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    אורי: החוקה הגרמנית אוסרת יצוא
    ערן בילינסקי (יום שני, 14/07/2003 שעה 16:19)
    בתשובה לאלכסנדר מאן
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    ''מקרים אשר כולם וללא יוצא דופן התגלו'' - כיצד תוכל לקבוע שכולם ללא יוצא דופן נתגלו, שהרי אם לא נתגלו, אז לא נתגלו...
    _new_ הוספת תגובה



    קצת סטטיסטיקה ושלש הערות [*]
    מי שזוכר (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 10:19) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    [*] הוסרה הערה לא ראויה [המערכת]

    1. המילה אינטלקטואל מופיעה במאמר הזה 38 פעמים. כמו שאמרה המלכה אליזבט הראשונה - ''אני עושה אמבטיה פעמיים בשנה, בין אם צריך ובין אם לאו''

    2. פרט לנפנוף במופתי, לא מצאתי ביסוס לטענה כי היו תרבויות שתמכו בהשמדת היהודים.

    3. המשפט של אראסמוס מרוטרדאם האומר כי ''מתוקה המלחמה למי שלא התנסה בה'' אינו מופיע בספר ''בשבח הסכלות'' אלא במכתב אל הנסיכים הנוצריים.

    אני מקווה כי שאר אזכורי המקורות במאמר מדוייקים יותר.
    _new_ הוספת תגובה



    טכניקה בולשביקית מס' 10:
    מנשביק (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 14:07)
    בתשובה למי שזוכר
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    1. חפש בזכוכית מגדלת את הטעויות במאמר.
    2. אם מצאת רק טעויות מינוריות, נפח אותן כאילו היו מעשים של רשלנות פושעת.
    3. הצג אותן לציבור בראוותנות.
    4. רמוז כאילו רק זמנך הקצר וליבך הרחב הם שמנעו ממך לפרט את הטעויות הנוראיות באמת במאמר, אלה שמהוות סכנה קיומית למין האנושי.
    _new_ הוספת תגובה



    האמת היא שפשוט לא כל כך הבנתי מה כתוב שם
    מי שזוכר (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 15:32)
    בתשובה למנשביק
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    אז התרכזתי במה שכן הבנתי
    _new_ הוספת תגובה



    תודה על ההערות
    מילשטיין א. (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 15:02)
    בתשובה למי שזוכר
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    לאורי - מספר שאלות
    דוד פלד (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 16:10) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    ''... האינטלקטואלים, שקוד ההתנהגות שלהם הוא הביקורתיות וגם של יתר האנשים, שקוד ההתנהגות של רובם הוא הנאמנות. השיטה המדעית לא שנתה את אישיותם של רוב האנשים.... כדי להשיג בעזרתם את מטרותיהם הבלתי אינטלקטואליות והאנטי אינטלקטואליות הנובעות מעקרון השרידות ומנורמת הנאמנות שעל-פיהם הם פועלים''

    ''...הוא הקים את הבסיס לתרבות הפילוסופית-מדעית-טכנולוגית, שהיא שילוב בין החתירה לסיפוק הסקרנות האינטלקטואלית (דהיינו, מחשבה לשם מחשבה ותרגול המחשבה לשם שרידותה) שאינטלקטואלים עוסקים בה, ובין השקעת האנרגיה הרוחנית למען תועלתו ושרידותו של המין האנושי שבני-אדם מנצלים אותה כדי להשמיד את אויביהם ואת עצמם ביתר יעילות.''

    כמה שאלות להבהרה:

    1. סקרנות אינטלקטואלית = מחשבה לשם מחשבה.
    א. מהי מחשבה?
    ב. האם כל תוכן עונה להגדרה של ''מחשבה''?
    ג. מהי משמעות ''תרגול המחשבה''? האם יש לכך קשר לתכנים? אם אינך מתרגל מחשבה (שלא ברור לי מהי ועל איזו תרגולת מדובר) האם אפסיק לחשוב?

    2. מהי ''ביקורתיות''? כדי לבקר נדרשת נורמה לייחוס. לאיזו נורמה אתה מתכוון?

    3. האם ''נאמנות'' נוגדת ''ביקורתיות''? ''נאמנות'' אינה אלא נורמה מוגדרת. האם לא יכול אדם להיות ביקורתי כלפי נאמנות שאינה תואמת את הנורמה אליה הוא מתייחס?

    4. לא ברורים לי המושגים: ''מטרה אינטלקטואלית''; מטרה בלתי אינטלקטואלית''; מטרה ''אנטי אינטלקטואלית''.

    5. '' מאז תאלס פיתחו בני-האדם דיסציפלינות מדעיות רבות וחקרו תחומים רבים, כדי לספק את סקרנותם האינטלקטואלית ולמען תועלתם'' מהי ההגדרה שלך ל''דיסציפלינה מדעית''.

    6. האם ''אמונה'' שיש בה הרבה ביקורתיות (דוגמת התלמוד) אינה נכללת בתוך ההגדרות שלך לדיסציפלינה מדעית?

    7. על ''דת הצבא''. איך תתייחס לעובדה ההיסטורית שהחרב שמשה ביטוי לרצון האלוהים? מחלוקת הוכרעה בדו-קרב או במלחמה כביטוי להתגלות הצדק האלוהי.

    תשובות לשאלות בסיסיות אלו יעזרו להבין את מאמרך.
    _new_ הוספת תגובה



    על אינטלקטואליות, חשיבה ומדע
    אורי מילשטיין (שבת, 14/12/2002 שעה 6:53)
    בתשובה לדוד פלד
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    דוד ידידי,

    תשובה ראויה לכל שאלה ששאלת זקוקה למאמר שלם וזה מן הנמנע. לענין זה התיחס אפלטון באחד הדיאלוגים שלו כאשר טען, שכדי שדיון כלשהו יהיה פורה, הכרח שהמתדיינים יסכימו מראש על הנושאים הבסיסיים כחלק מן התרבות המשותפת שלהם. אחרת, במקום לקיים דיון בנושא העיקרי שלמענו התכנסו, יתקיים דיון על כל מלה ועל כל מונח. תומס קון התיחס לנושא זה בספרו על המהפכות המדעיות כשטען שהכרח שתתקיים הסכמה בין המדענים במסגרת פרדיגמה, אחרת המדע לא יכול לפעול.

    חלופה שניה שאותה הציג אפלטון היא החלופה הסופיסטית: אדם אחד בדיון שואל שאלות לא כדי לקבל תשובות אלא כטקטיקה לנצח בויכוח דהיינו - להלעצים את שרידותו. גם לענין זה רומז תומס קון בויכוחו עם קרל פופר. (זכור לי שאתה פופריאני, ואתה מוכיח זאת בתגובתך)

    בדיונים שהיו בינינו בעבר גם בכתב וגם בעל פה, התברר שאנחנו חלוקים בדעותינו בתחומים רבים, שאותם העלית בתגובתך הנוכחית. לפיכך, תשובה ראשונה לשאלותיך היא: קרא את תגובותי לתגובותיך בעבר וזכור את שיחותינו עם מיכאל ברונשטיין ובלעדיו בנושאים אלה עצמם.

    ואף-על-פי-כן, מכיוון שעיקר שאלותיך נסובות על נושא האינטלקטואליות, החשיבה ומדע לגווניו, אנסח בקצרה את תובנתי בנושא זה:

    הגדרות:

    1. לחשוב משמע - לפעול קוגניטיבית למען הארכת שרידה.
    2. היכולת לאתר איומים ולפעול לניטרולם מוטבעת אפריורי בכל הכרה (cognition) ובכל תובנה(sight) .
    3. כל הכרה וכל תובנה פועלות לאיתור איומים ולניטרולם.

    הרחבה:

    תבונת האדם היא אמצעי ייחודי של בני מיננו לאתר איומים ולנטרלם על מנת לשרוד: להזין אנשים ולהעמיד לרשותם אמצעים - כלכלה וטכנולוגיה, לרפא אותם ממחלותיהם - רפואה, לאזן את נפשם - תרבות, לארגן את התנהלותם - חברה ומדינה, לנטרל אויבים מבני מינם – צבא ומלחמה, לגבות ולפתח את כל הנ''ל - מדע. לפיכך, פיתוח התבונה ומושאיה, היא משימה שאנשים מתאמצים להשיג מאז ומעולם.
    _new_ הוספת תגובה



    למילשטיין: ברוך השב. קראתי עד הסוף!! מעניין מאד
    רפי אשכנזי (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 19:08) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    _new_ הוספת תגובה



    אורי, טוב שמצאת כוח לחזור.
    אליצור סגל (יום חמישי, 12/12/2002 שעה 22:57) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    לק''י
    אורי, טוב שמצאת כוח לחזור. העליתי לפורום בנתיים כמה דברים שדנו בהם ביחד. במיוחד כתבתי על נושא אחריות המפקד בטור מתנחל שקוף הטיול לקבוץ גילגל.
    דוקא לי אין עכשיו זמן לכתוב כל כך. אבל אתה כבר יודע מנסיוננו המשותף שממילא אין בקרב בעלי השררה נכונות לשמוע שום דבר. כך שההפסד אינו גדול ממילא.
    אליצור
    _new_ הוספת תגובה



    מדוע אני כותב?
    אורי מילשטיין (שבת, 14/12/2002 שעה 7:03)
    בתשובה לאליצור סגל
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    אליצור ידידי,

    מטרתה העיקרית של כתיבתי, אינה לשכנע איש, אלא לפתח רעיונות. בניגוד לרוב חברי וגם למי שאינו חברי שלי, אינני עוסק בשיווק אלא במחקר ופיתוח. מכיוון שאינני זקוק לתמיכה כספית או אחרת, לא מענין אותי אם אנשים יסכימו לרעיונותי או ידחו אותם. כך נהגו גם נביאי ישראל, להבדיל: ירמיהו הנביא לא שכנע איש בימי חייו, בוודאי לא את המנהיגים והאליטות. אבל מן הרעיונות שפיתח בכתיבתו אנחנו נזונים עד היום.
    _new_ הוספת תגובה



    לאורי - מספר השגות על הבסיס התיאורטי של המאמר
    דוד פלד (יום שישי, 13/12/2002 שעה 13:33) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    מהעדר תשובה לשאלותיי אני מניח שהן נראות טריוויאליות. אנסה להבהיר את מה שכתבתי בתמצית בנושא אחד בלבד: קבלת החלטות.

    אם הבנתי נכון את רעיונותיך הרי שמדעי הטבע משמשים לך מודל לחשיבה ביקורתית אינטלקטואלית. אין תיאוריה שאינה עומדת למבחן בכל עת, כאשר הבחינה תתבצע תמיד בעזרת כלים רציונליים ותאומת מול חוקי הלוגיקה. לי יש ספקות חמורים לגבי קביעה זו, במיוחד ספקותיי מתעוררים כאשר מתרגמים החלטות במדעי הטבע להחלטות במדעי החברה. די להתבונן ''בפוליטיקה של המדע'', קרי - מה לחקור ומתי (ראה ספרו של Latour על פאסטר ועל הדרך בה הגיע לתגליותיו הגדולות. כמו''כ השווה את ההיסטוריה של המחקר באיידס לפיענוח הגנום).

    מספר טעויות במאמר שמן הראוי לתת את הלב אליהם:

    שני המשפטים הלקוחים מהמאמר אינם גרים בכפיפה אחת.

    '' המלחמות המיטו מוות על אנשים רבים והרעו את מצבם של אנשים אחרים, יותר מכל גורם; מערכות הביטחון בלמו את המחשבה החופשית, הזיקו לתרבות הדמוקרטית ועיכבו את התפתחות האינטליגנציה האנושית.''

    '' המניע העיקרי לפיתוח הטכנולוגי בעשרת אלפים השנים האחרונות של הציוויליזציה הנוכחית, לאחר המהפכה החקלאית, היה פיתוח אמצעי לחימה, ואמצעי לחימה נגדיים.''

    דומני ששני המשפטים סותרים החד את השני, או שלא הבנתי אותם.

    '' הכסף הגדול הזה השפיע על מדיניות הביטחון של רוב המדינות, ובייחוד על זו של מעצמות-העל, היצרניות והיצואניות הגדולות, ושל יצרני הנשק שבאותן מדינות... זאת אחת הסיבות להעמקת הסכסוך בין יהודים לערבים ולסכסוכים צבאיים אחרים באזור.''

    דומני שהקביעה בסיפא דורשת הבהרה. איני משוכנע שניתן להעמיד את משקלו של הכסף הגדול בשורה אחת עם הגורמים המהותיים של הסכסוך.

    '' בחירתו של ביל קלינטון לנשיא מעצמת-העל היחידה בעת כתיבת שורות אלה, היא אחד האותות המבשרים את קיצה של הציוויליזציה הנוכחית. גם הטיפול הפוליטי והתקשורתי בפרשת לוינסקי, ובפרשיות אחרות של קלינטון, הוא אות מבשר לכך.''

    האם היום היית חוזר על המשפט הזה?

    '' מותם בשדות הקרב של צעירים מוכשרים, בעלי פוטנציאל גבוה מאוד, דלדל את האליטות הוותיקות ומיקם בהן אנשים בעלי כישורים נמוכים ונורמות פגומות, וחיזק את הדומיננטיות של הקשישים בחברה הישראלית.''

    שוב, הקביעה הזאת דורשת הסבר. האם את תפקיד הקברניטים ממלאים הזקנים הסניליים משום שהמוכשרים נהרגו בקרבות? תמהני.

    להלן מגוון של תיאוריות על דרך קבלת ההחלטות בחברה, ובוודאי בסביבה שלטונית המעוררים אצלי ספק לגבי הנחרצות בקביעה של ''אינטלקטואליות'' על מגווניה השונים כאשר דנים בצורת קבלת ההחלטות בכל מוסד שלטוני שהוא. מעבר לכך, יש לי ספקות עם האינטלקטואליות האקדמית עשויה להצליח במסדרונות השלטון (אלא אם מישהו עשוי לייחס לבת משפחת גבריאלי תכונה כזאת...)

    ------------------------------------------------

    המודלים הקיימים לקבלת החלטות:

    מה עומד מאחורי החלטות מדינאים: הניסיון להשיג את מירב התועלת או החלופה הראשונה המניחה את דעתו של מקבל ההחלטות ? האם הם מסוגלים לערוך ניתוח מפורט או שהניתוח הוא היוריסטי פשוט? והאם הם מושפעים ע''י ה-Framing
    effect? ברור שלא ניתן לקבל החלטה ללא כללים לקבלת החלטה, ותוצאותיה של ההחלטה מושפעים מכללם אלו, מהדרך בה הוצגה ומהסדר בו מעובד ומוצג המידע.

    קיימים מודלים תיאורטיים רבים לטיפול בהרתעה, מרוץ חימוש, ייזום מלחמה, סיום מלחמה, מיקוח, מסחר ומו''מ. הטענות נגד התחום הקוגניטיבי הן על שאינם מציעים תיאוריה מקפת אלא היפותזות תיאוריות אד-הוק המשנה את הסבריה בהתאם לממצאים. הסטייה מהמודל האנליטי יוצר לעיתים קרובות הליכים משובשים. כל הניסויים אינם מביאים בחשבון לימוד מטעויות. התוצאה שהתנהגות תקנית עשויה להתפרש כאנומליה ע''י הפסיכולוגיה הקוגניטיבית.

    ------------------------------------------------

    מודלים רציונליים:

    לצורך הדיון, נתעלם משלב המיקום של המטרה בסולם העדיפויות של מקבלי ההחלטות ונבחן את התהליך לגבי מטרה שהוגדרה על ידם. כדי שיתקיימו התנאים הרציונליים האופטימליים להשגת מטרה מוצהרת, על משתנים - חיזוי ושליטה, לקבל ערכים מכסימליים. ערכים אלו יתקבלו בתנאים הבאים:
    א. ההחלטה התקבלה ע''י שחקנים רציונליים בתהליך קבלת החלטות רציונלי.
    ב. תהליך המימוש הינו תהליך סיבתי; והוא ידוע למקבלי ההחלטות.
    ג. הסביבה התפעולית נשלטת ע''י חוקים סיבתיים.
    ד. ניתן לשנות את הפרמטרים המשפיעים על הסביבה התפעולית בצורה מבוקרת.
    ה. בידי מקבלי ההחלטות קיים מידע שלם, רציף ומעודכן על עולמם ועל הסביבה התפעולית.

    ההחלטה תתקבל בתהליך בו החלופה שתיבחר אמורה לייצג את התועלת המכסימלית החזויה למקבלי ההחלטה. חיזויה של התועלת המכסימלית יתבסס על היסק הנגזר מההנחות לגבי החוקים השוררים בסביבה התפעולית והמכוננים את התהליך המתוכנן (הנחות א', ב' ו-ג'). השליטה בתהליך מותנית ביכולתו של המתכנן לשנות את המגמות המתפתחות תוך כדי התרחשות בצורה מבוקרת (הנחות א' ו-ד'). הן יכולת החיזוי והן השליטה בתהליך מתבססים על מידע מעודכן ושלם על העולם, בשלב ההחלטה ובכל אחד משלבי הביניים של המימוש (הנחה ה'); בהתקיים הנחות אלו, המשתנים, חיזוי ושליטה, אמורים לקבל את ערכיהם המכסימליים.

    נקדים ונאמר שמאחר וחמשת התנאים, שנגזרו מן התיאוריה הרציונלית, סותרים כל מציאות חברתית שהיא, לא ניתן לעולם להגיע לערכים המכסימליים של החיזוי. לחילופין, יש סבירות גבוהה להניח שכל הערכה המתבססת אך ורק על התנהגות רציונלית של מערכות אנושיות תהיה שגויה.

    כל אחד מהמודלים הרציונליים שייסקרו להלן מסתמך על חמש ההנחות לגבי המודל הרציונלי המושלם, (שחקנים רציונליים; תהליך מימוש סיבתי; סביבה תפעולית סיבתית; פרמטרים סביבתיים נשלטים; מידע שלם) בהן התחלנו את הדיון בנושא החיזוי (הערכה), עם אפשרות לסטייה מהמודל המושלם בכל אחת מההנחות. לדוגמה: הפרמטר של המידע השלם. המודלים מניחים שלו היה בידי המדינאי המידע המלא על היריב ועל הפרמטרים המכתיבים את הסביבה הביצועית, ההחלטה תנוסח כהצהרה על כוונת המדינאי להשיג מטרה, התואמת את רצונותיו, בכפוף לחוקי המשחק ולהקצאת המשאבים לצרכי המימוש. גם אם התאורטיקנים לא יצהירו על אמונה זו בפה מלא, הרי שכולם ינהגו לפיה. המשמעות המעשית של המושג ''החלטה בחוסר וודאות'' פרושה ''החלטה בתנאים של חוסר מידע''.

    ההסתייגויות שלי הן מהדרך בה מתקבלות ההחלטות, קרי - החלטות מדיניות לא רק שהן מתקבלות על סמך מידע חסר, אלא שגם הבסיס התיאורטי שלהם לא נשמר. אם חוקי המשחק מתבססים על העדפת התועלת המכסימלית או על הימנעות מהפסד, הטענה עיקרית המושמעת נגד החלטות מדיניות שהתהליך עצמו אינו לכיד ומסתמך במרבית המקרים על כללים שאינם כתובים, כמו אינטואיציה או סדרי עדיפויות שונים מאלה שמכתיבה הבעיה המוצגת. משמעות הקביעה הזאת היא שקבלת ההחלטות מתבצעת בעולם דטרמיניסטי, ההופך לאינדטרמיניסטי אך ורק בגלל מידע חסר(!) ובוודאי לא זאת הכוונה של המודלים הרציונליים בהתייחסותם ל''החלטה בחוסר וודאות''.

    המודל הרציונלי מניח אופטימיזציה מלאה. בניסוח של Von Neumann &
    Morgenstern, מפתחי התיאוריה של תורת המשחקים, מקבל ההחלטות מנסה לשער את התוצאות ''העשויות להיגזר מחלופות זמינות ומהסיכוי למימושן, ולאחר מכן הוא בוחר בחלופה המבטיחה לכאורה את הפוטנציאל הגבוה ביותר'' (Beach and
    Mitchell 1978, p.441). בתנאי סיכון וחוסר וודאות התועלת מחושבת כסכום המכפלות של הסתברות התוצאה בתועלת המשוקללת. החלופה המועדפת אמורה להיבחר לפי הערך הגבוה ביותר של מכפלות אלה.

    אפשרות אחרת היא זו המבטיחה את מינימום ההפסדים. כאשר המשחק מתנהל נגד יריב רציונלי הכלל הוא של מכסי-מיני בו נבחר המהלך בעל רמת הביטחון המכסימלית שהוא המהלך שיש בו הערך הגבוה ביותר של ההפסד המינימלי. לדוגמה: שחקן שח בוחר מהלך לו יש סיכוי להשיג את התוצאות הטובות ביותר כאשר היריב יגיב במהלך הטוב ביותר עבורו. תורת ההחלטות הינה סובייקטיבית לא רק בתוצאות המשחקים אלא גם בהתייחסות להסתברות התוצאות. גישה זו, הידועה גם כ- SEU= Subjective Expected Utility, אמצה את עקרון התועלת הסובייקטיבית המכסימלית. חסרונותיה העיקריים של גישה זו שלמעשה לא ניתן להפריכה. כל בחירה שאינה תואמת לתחזית אמורה לייצג עקומת תמורה פרטית סובייקטיבית.

    הנחת רציונליות בתהליך הבחירה אינה מביאה בחשבון את מוגבלות יכולתו של הפרט לחשב חישובים מורכבים של הסתברויות, ומוטה ע''י שורה ארוכה של נטיות אישיות. עיקר הטענות מועלות ע''י ה- Prospect Theory. לפי מחברי התיאוריה, ''המחקר בשיפוט היוריסטי מבקש להסביר את השיפוט הנכון והמוטעה גם יחד במונחים של תהליך פסיכולוגי'' (Kahneman,1982,Preface). ההתייחסות היא להתנהגות נורמטיבית ולסטיות ממנה. בעקבות זאת Newel ו-Simon פיתחו ב- 1972 את מושג הרציונליות המוגבלת (Bounded Rationality) שמשמעותו: אנשים מנסים להשיג את מכסימום התועלת במגבלות יכולות התהליך הקוגניטיבי שלהם. הגדרה זו באה לכלול התנהגויות הנראות כאירציונליות במסגרת ההתנהגות הרציונלית.

    מבחינה היסטורית, הרציונליות של הבחירה הושוותה לבחירה לוגית, הן בפילוסופיה והן בפסיכולוגיה. הלוגיקה הינה נגזרת של הפילוסופיה העוסקת במערכות צורניות לטיעונים דדוקטיביים. טיעון שאינו לוגי נחשב לטיעון אירציונלי. טיעון רציונלי הוא טיעון שנגזר מההנחות. אם בני אדם יטענו בצורה נוגדת ללוגיקה הם יטעו ויקישו לגבי תופעות שלא יקרו, לכן נדרש מהחשיבה הרציונלית לוגיקה דדוקטיבית.

    רעיון הרציונליות תופס מקום מרכזי במודלים הכלכליים. גם כאשר ההתנהגות אינה בהכרח רציונלית עדין ניתן לתחם אותה כקווזי-רציונליות. רעיון התועלת המרבית שולט בתחום זה. עם זאת יש מספר חוקרים שהוכיחו שמספר אנומליות בהנהגות השוק אינן ניתנות להסבר בעזרת עקרון התועלת המכסימלית. לדברי עציוני (סוציולוג) לא ניתן לבודד אירוע של החלטת יחיד. על כל החלטה משפיעים גורמים חברתיים, כמבנה חברתי, מחויבות מוסרית, רגשות וערכים. כמו''כ לטענת עציוני לפרט יש מספר רב של פונקציות תועלת מאחר ויש לו מטרות שונות וכל הפונקציות האלה קשורות זו בזו בפונקצית תועלת משוקללת.

    טענה השקלול מתקבלת בספקנות ע''י מדע המדינה, התוקף את ההנחה של אופטימיזציה. חוקרי יחב''ל הראו שהנחת האינווריאנטיות אינה תקפה לעיתים מזומנות ומושפעת מתופעת ה-framing. ההצבעה מושפעת דווקא מתועלת שלילית נצפית.
    ----------------
    המודל הפופריאני:

    השגת מטרה (כאשר אין כל התניה לגבי הדרך בה הוגדרה) בדרך היעילה ביותר, בתהליך המבטיח את מירב התועלת, תוך הפעלת בקרה מודעת לכל אורך התהליך.
    המודל מודע לקושי בהגדרת תהליך בחירת מטרות כבחירה רציונלית לוגית ומגביל עצמו לפנומנולוגיה בבקרה התהליך של רכישת המטרות. בנקודות הבקרה נבחנים הפרמטרים הבאים:
    - השוואה בין המאמץ שהושקע מול המתוכנן ועדכון המאמץ המתוכנן הצפוי עד להשגת המטרה.
    - בחינת גודל המאמץ החזוי בנתיבים אלטרנטיביים מול המאמץ החזוי בדרך שנבחרה ושינוי האסטרטגיה לפי המסלול היעיל ביותר (תואם לפונקצית ''עלות תועלת'').
    המודל מתייחס לתהליכי בקרה המודעים לתודעה (בניגוד לתהליכים אוטומטיים או ביולוגיים, לדוגמה: הבקרה הפיזיונומית האוטומטית המתבצעת במערכת העיכול).
    ----------------
    המודל הרציונלי לפי March:

    הקשר האפשרי בין הרציונליות של התהליך ותוצאות תבוניות (רציונליות סובסטנטיבית) אינה אקסיומה אלא דורשת הוכחה. הבחירה הרציונלית מניחה חיזוי תוצאה עתידית לפעולה עכשווית. התוצאות החזויות נשקלות לפי העדפות התועלת האישית של מקבל ההחלטה. בחירה רציונלית אמורה לענות על ארבע השאלות המתייחסות לחלופות, לציפיות, להעדפות ולכללים לפיהם מתקבלת ההחלטה:
    1. חלופות: מהן הפעולות האפשריות?
    2. ציפיות: אילו תוצאות עשויות לנבוע מכל אחת מהחלופות? מהי הסבירות לתוצאה אם תבחר אחת מהחלופות?
    3. העדפות: מה ערכן של כל אחת מהתוצאות למקבל ההחלטה?
    4. כלל ההחלטה: כיצד תיבחר החלופה לפי ערכן של התוצאות הצפויות?
    הסבר רציונלי להתנהגות אנושית אמור לענות על כל אחת מהשאלות שהוצגו. התשובות נשענות על שני ניחושים ביחס לעתיד: מה תהיה תמונת העולם כתוצאה מהחלופה שתיבחר? מה יחוש מקבל ההחלטות אם יתנסה בעולם שיתקבל כתוצאה מבחירתו?
    ----------------
    ישנן תיאוריות המניחות שבידי מקבל ההחלטות הידע לגבי הסביבה וכיצד תשפיע עליה בחירתו. תיאוריות אחרות מכירות בסובייקטיביות של מקבל ההחלטות אך עדין מניחות שהוא מודע לכל החלופות ושבידיו הידע הדרוש להערכת תוצאות בחירתו על הסביבה. לדוגמה: עלית מחירים תגרום להקטנת הביקוש. גם אם ההערכות לגבי התנהגות השוק נכונות, עדין אין הערכות אלה קובעות עמדה לגבי התנהגותו של הפרט. על ההעדפות לכלול ערכים כמו (1) רווחים עתידיים (2) תרומה עתידית ליעדים מדיניים (3) תרומה עתידית למוניטין.
    התיאוריה מותאמת יותר לתנאים הריאליים כאשר היא מביאה בחשבון את אי הוודאות בדבר התוצאות העתידיות בזמן קבלת ההחלטה. כאשר מתבצעת ההערכה לגבי סבירות ההתרחשות של תוצאות הבחירה, נכנס גורם נוסף :רמת הסיכון. מי שנמנע מליטול סיכונים יקטין את ערכה של חלופה מסוימת ולהפך.

    שני הגורמים הנוספים, חוסר הוודאות ורמת הסיכון, מחייבים לעדכן את מסגרת הדיון. עלינו להציג ארבע הנחות חדשות:
    1. ידיעה: מה עלינו להניח לגבי רמת הידיעה של השחקן לגבי העולם ולגבי השחקנים האחרים?
    2. שחקנים: מהי ההנחה לגבי מספר השחקנים?
    3. העדפות: מהן ההנחות לגבי העדפותיהם של השחקנים לגבי כל אחת מהחלופות הנשקלות?
    4. כללי ההחלטה: לפי אילו כללים נבחרת החלופה המועדפת?

    רוב התיאוריות נצמדות לרציונליות הטהורה. התיאוריות המניחות ידע מוגבל אינן מתחשבות במימד של ריבוי שחקנים. אחרות, העוסקות בריבוי שחקנים (הגרסה של מיקרו כלכלה בתורת המשחקים) אינן מביאות בחשבון את מימד הגבלת המידע; אף לא אחת מתיאוריות אלה אינה מביאה בחשבון את מימד ההעדפות המשתנות של השחקנים.
    ----------------
    המודל המהווה תשתית לתורת המשחקים:

    תורת המשחקים מתייחסת לשתי משפחות של מודלים: האחת, התיאורטית, הדורשת שפעילות כל אחד מהשחקנים תהיה אופטימלית כאשר ציפיות השחקן הן אופטימליות ומביאות בחשבון סטייה של כל אחד מהשחקנים מהשיקול התיאורטי. משפחת המודלים האחרת מביאה בחשבון רמת סטייה מסוימת אך עקבית בכל הפעולות שהשחקנים נוקטים.

    המודל מגדיר בחירה רציונלית של השחקן בכך שהוא מאמין שבחירתו משרתת בצורה הטובה ביותר את ענינו בשלב הבחירה. איך נדע כיצד השחקן מגדיר את טובתו? תחילה נגדיר את התוצאות הסופיות של אפשרויות הבחירה ואת הבקרה של השחקן על מהלך המשחק. הגדרות אלו תואמות את שני משתנים אותם הגדרנו בראשית הפרק: חיזוי ושליטה.
    א. תוצאה: קיימת תוצאה אחת ויחידה שהיא סופית ואינה נשלטת ע''י השחקן.
    ב. פעילויות: האפשרויות העומדות לפני השחקן, מהן הוא בוחר אחת ויחידה.
    ג. מכניזם הבחירה: לכל שחקן יש סולם העדפות משלו לגבי התוצאות, אותן הוא מדרג בסדר היררכי מהטוב לרע. סדרי ההעדפה שלמים לכל זוג תוצאות, האחת טובה באותה מידה כמו השניה וטרנסיטיבית.

    השחקן בוחר בפעולה שתיצור את התוצאה המועדפת. הפעולה שיבחר השחקן לנקוט תלויה סולם העדפותיו לגבי התוצאות ובמידת המידע שבידיו כיצד הפעולות גורמות לתוצאות אלו. במצב של וודאות, פעילויות נבחרות יובילו לתוצאות המועדפות. בדרך כלל אין וודאות מוחלטת. העדר הוודאות מיוצג ע''י הערכת ההסתברות למידת הקשר בין פעולה שתיבחר לתוצאה.
    הגישה הרציונלית, לפי מודל זה, מניחה:
    - בדרך כלל השחקנים יעדיפו תועלת מכסימלית.
    - לכל שחקן יש מערכת שלמה של העדפות לגביי התוצאות המצופות (ניתן להניח הסתברות לגבי התוצאות, כך שניתן להביע אותם בצורה מתמטית).
    - תיאורית מכסימום התועלת מניחה שאם ההעדפות בהימורים צופות ארבעה תנאים, קיים אינדקס לגבי צפי התוצאות, הקרוי תועלת, כך שההעדפות לגבי התוצאות קובעות את התועלות הצפויות.
    - התועלת הצפויה מהימור היא האינדקס של כל אחת מהתוצאות מוכפל בהסתברות שתוצאה זו אכן תתממש. הימור אחד עדיף על השני רק אם התועלת הצפויה גבוהה יותר.

    העדפת הימור לפי התועלת הצפויה כפופה לארבעה חוקים: שלמות. 2) טרנסיטיביות. 3) רציפות העירוב. 4) אי תלות בתחליפים שווים.

    במיקוח בין שני שחקנים או יותר, תורת המשחקים קובעת שבחירתו של השחקן והכוחות הנסתרים מאחריו קובעים את המהלך. הכוחות האלה מוגדרים ע''י תהליך אקראי. מול כוח זה על השחקנים להעריך מה המהלך הבא של היריב אמור להיות. ההשערות ניתנות להערכה ע''פ חלוקה הסתברותית בדומה לאמונה על מצב העולם. שלא בדומה לאמונות שאינן מוגבלות, ההשערות מניחות שהשחקנים האחרים בוחרים את המהלך שלהם לפי התוצאות המועדפות על ידם.
    ----------------
    רציונליות מוגבלת:

    המודלים של רציונליות מוגבלת מביאים בחשבון את המוגבלות הטבעית של בני אדם לעבד את המידע העומד לרשותם ולהסקת מסקנות בהתאם. הבחירה היא תמיד בתחליף רציונלי. אולם מודלים אלה מוגדרים רק לעתים רחוקות במידת הבהירות הדרושה. מה הן המגבלות הקיימות על היכולות של השחקנים בעיבוד המידע. כאשר ההגבלות מוגדרות בצורה מפורשת התוצאות המושגות בעזרת מודלים אלה דומות לאלו המושגות במודלים הרגילים. מתוך הכרה בכך ששחקן יבחר בדרך כלל את החלופה הראשונה המזדמנת. קיימים פתרונות מספקים לניהול המידע בהיררכיה ארגונית. ההתנגדות למודלים הרציונלי אינו נגד ההנחה שבני אדם חותרים להשיג את מה שהם חושבים כטוב עבורם. מאחר ויש הסכמה על העיקרון יש מחלוקת בפרטים בדבר צורת ההגבלה של המודלים הרציונליים בפתרון משברים בינלאומיים.
    התצפיות בנושאי תהליכי קבלת החלטות מצביעים על העובדה שבדרך כלל לא כל החלופות ידועות לשחקנים, לא כל התוצאות האפשריות נשקלות, ולא כל ההעדפות באת לידי ביטוי בו-זמנית. מקבלי ההחלטות נוטים לבחון רק חלק מהחלופות ולפי סדר הצגתן. ברוב המקרים אין למקבלי ההחלטות מטרות עקביות ולא כל היעדים נשקלים בו-זמנית. כללי קבלת ההחלטות שונים מאלה שמציגים המודלים הרציונליים. במקום לשקול את ערכן של התוצאות הצפויות או את רמת הסיכון מופיעים קריטריונים אחרים. במקום לשקול מהי הפעולה הטובה ביותר נשקלת פעולה טובה דיה. גם אם מקבלי ההחלטות מנסים להיות רציונליים, הם מוגבלים ביכולות הקוגניטיביות שלהם, במידע חסר, כך שלמרות מאמציהם, התוצאה אינה מתאימה למודלים הרציונליים.

    ------------------------------------------------

    מגבלות המודלים הרציונליים:

    מגבלות המידע: מקבלי ההחלטות נתקלים במגבלות חמורות החלות על הקשב, על הזיכרון, על ההבנה ועל התקשורת.
    1. בעיית הקשב: מקבלי ההחלטות עסוקים בנושאים רבים הדורשים את תשומת ליבם. בעיה חדשה או מידע הנוגע לבעיה קימת, מתחרים הזמן שהם אמורים להקדיש.
    2. בעיות זיכרון: ההיסטוריה אינה נרשמת, או שהרשומות אינן זמינות בעת הצורך.
    3. בעיות הבנה: תכונה אנושית טבעית החריפה אצל אחדים ופחות חריפה אצל אחרים.
    4. בעיות תקשורת: חלוקת העבודה בעיבוד מידע אמנם מייעלת את הטיפול בו, אך יחד עם זאת היא מעודדת חלוקת מידע. קבוצות שונות של אנשים מפשטים את תמונת עולמם במסגור שונה (Framing).

    השגרות שהמודל הרציונלי מטפל בארבעת סוגי המגבלות יוצרות את המסגרת למודל הרציונליות המוגבלת.

    התמודדות עם מגבלות המידע: הפסיכולוגים בחרו לערוך טיפולוגיה של עמדות ושל תכונות. התיאוריות מיחסות התכוונות לפי תצפיות על ההתנהגות או על התוצאות. הם מבססים את התיאוריות שלהם על תרשימים ועל סכמות להעשרת המידע החסר ודוחקים את חוסר ההתאמות שלא ניתן להבינם לפי התיאוריה. מקבלי ההחלטות מחפשים אחרי מידע, אך הם רואים רק מה שהם מצפים לראות ומתעלמים ממידע הסותר את אמונותיהם. הבנת ההתנהגות מתבססת על ארבע תהליכים פשטניים: עריכה; פירוק (decomposition); היוריסטיקה; מסגור (framing).
    עריכה: מקבלי ההחלטות נוהגים לערוך את הצגת הבעיה כדי לפשט אותה. צורת העריכה עשויה לפגוע במידע רלוונטי שאינו תואם את הבעיה לאחר העריכה.
    פרוק: בעיה מורכבת מפורקת לרכיביה כאשר כל אחד מהרכיבים מטופל בנפרד. אחת השיטות היא לפתור את הבעיה מהפתרון המועדף לתנאי ההתחלה. פרוק בעיה למרכיביה מאפשר חלוקת עבודה לגופים שונים במקביל ומיעל את הפתרון. מאידך, פתרון זה מופעל גם במקרים שאינו ישים.

    ------------------------------------------------

    מודלים חליפיים למודל קבלת ההחלטות הרציונליות:

    [James G. March [1994 טוען שהתיאוריות העוסקות בקבלת החלטות, עוסקות למעשה בארבעה נושאים שאינם מתבססים בהכרח על מודלים רציונליים:
    1. האם ניתן לראות החלטה כמבוססת על בחירה חופשית או על כמבוססת על כללים. האם בחירה של חלופה נובעת מהיסק לוגי של חשיבות התוצאות החזויות או שהיא תוצאה של הלימות (appropriateness) של כללים המכתיבים את ההתנהגות בהתאם לתפקיד שמלא מקבל ההחלטות או למצב בו נתקל?
    2. האם קבלת החלטות מתאפיינת בבהירות ובלכידות, או ע''י חוסר בהירות והעדר לכידות. האם החלטות הן מצבים בהם הפרט והארגון משיגים לכידות ומקטינים את חוסר הבהירות, או הם מצבים בהם גדלה חוסר הבהירות והעדר לכידות?
    3. האם החלטות הן פעילויות אינסטרומנטליות או שהם פעילות הסברתית? האם ניתן להבין את ההחלטות לפי מידת התאמתם לפתרון בעיה או שיש להבינן בניסיונות היחיד או של החברה ליצור מצב של הבנה חברתית?
    4. האם ניתן לייחס את התוצאות של תהליך קבלת ההחלטות לפעילות של שחקנים אוטונומיים או לתכונות מערכתיות של פעילויות אינטראקטיביות של הסביבה המחליטה?

    ----------------

    הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, המתבססת על ניסויי מעבדה, מציבה אתגר למודל הרציונלית מאחר והתוצאות במעבדה מראות שבני אדם מחליטים בניגוד לחיזוי של המודל הרציונלי. לפי תוצאות בתנאים של חוסר וודאות, בני אדם אינם בוחרים בערך המכסימלי של התועלת רק לעיתים רחוקות; הם מפריכים לעיתים קרובות את האינווריאנטיות, כפי שמודל התועלת המכסימלית צופה, והחלטתם מושפעת מאד ממסגור הבעיה [framing [Tversky & Kahneman (1986); Frisch 1993.

    לעיתים רחוקות הם בוחנים פתרונות הוליסטיים, והם נמנעים מחישובים מסובכים בעקב בעיות קוגניטיביות. מסיבה זו, פסיכולוגים קוגניטיביים מתייחסים למודל הרציונלי כאל מודל נורמטיבי ותרשימי, אך לא כמי שמתאר את התהליך האמיתי של קבלת החלטות. כתוצאה מהשגות אלו פותח מודל הפרוספקט. המודל של התועלת המירבית לא נועד לדון בבעיות כיצד להגדיר בעיות (Framing) - אנשים בוחרים תרשים שהוא הנגיש ביותר על פני זה שיבטיח את מירב התועלת.

    Evans, פסיכולוג קוגניטיבי, בנה מודל של שני סוגי רציונליות, רציונליות ההחלטה והשיפוט ורציונליות תהליך הבחירה הדדוקטיבית. בעזרת מודל זה ניסה להסביר את התוצאות נוגדות רציונליות המתקבלת בניסויים הקליניים. לטענתו השיפוט מתבצע לפי חוקי הלוגיקה המתמטית בעוד שהבחירה האנושית מבוססת על אינדוקציה ולא על דדוקציה; קרי על הניסיון האישי. לטענתו החשיבה המתמטית אינה חיונית לקיום, לכן הם אינה מפותחת במידה מספקת על מנת לבצע את החישובים המורכבים הכרוכים בהסקות דדוקטיביות, לכן הבחירה הטבעית של החלופה המועדפת תהיה דווקא אינדוקטיבית.

    ----------------

    המודל הפולי-הייוריסטי:

    המודל מניח שמקבלי ההחלטות אינן בוחנים ומשקללים את כל החלופות האפשריות. קיימות חלופות שאינן עוברות את סף הדיון מאחר ואחד הפרמטרים אינו עונה לדרישות הסף אותו הציבו מקבלי ההחלטות. החלופה הנבחרת היא הראשונה שתתקבל על דעתם של המחליטים (המונח האנגלי - Satisficing).

    בראשיתו מונח ה- Satisficing הוצג כתחליף לאופטימיזציה. הודגשה פונקצית המדרגה המאפיינת את פונקצית התועלת המתוארת ע''י המונח. היא מתמקדת בנקודה בה מופסק החיפוש ומתכוונת לאזורי הכשל. החיפוש מבוקר ע''י השוואה בין הביצוע למטרה. אם הביצוע השיג את המטרה המוגדרת, מופסק החיפוש. ההשקעה בחיפוש קטנה או גדלה כפונקציה של המרחק מהמטרה המוגדרת. מכאן שהמונח תלוי בפסיכולוגיה של מקבל ההחלטות.

    הטענות העיקריות נגד מודל זה הן בכך שלא די שאינו תואם את החשיבה הלוגית שאין בו שיטה עקבית והוא תלוי בהעדפות לא מבוססות של מקבלי ההחלטות. למרות זאת נראה שהחלטות מדיניות חשובות מתקבלות לפיו.

    Satisficing & Maximizing: חלופה אינה נבחרת לפי התועלת המכסימלית המחושבת אלא אם היא עונה על המטרה אותה הגדיר מקבל ההחלטות. החלופה הטובה ביותר אמורה להיבחר מבין כל החלופות האפשריות. על הבחירה לעמוד בדרישת עקביות ההגדרות לפי מדד מוסכם, גם אם מדד כזה אינו קיים. תהליך ה- Satisficing מגדיר מטרה לכל מימד והוא מתייחס למטרות כאל אילוצים בלתי תלויים. מאחר שהתהליך רגיש לסדר הצגת החלופות, ייבחר סל החלופות הראשון שאמור להניב תוצאות שישביעו את רצונו של מקבל ההחלטות. במציאות לא מתקיימים לא התהליך הראשון וגם לא השני.

    ריצוי, התאמת ציפיות ו- Status Quo: בתיאוריות הקלאסיות אין חשיבות אם ההתייחסות לתוצאות המשוערות הן כאל הפסד או כאל אובדן ''רווח'' פוטנציאלי. רמת בציפיות המייצגת ע''י הסטטוס קוו אינה רלוונטית. תיאוריית הריצוי מניחה ששחקנים מייחסים חשיבות רבה יותר לרווח או להפסד יחסית ליעד הרצוי מאשר לדרוג מצבם ככישלון או כהצלחה. מקבל ההחלטות יעדיף להבחין בין סיכון הפסד של משהו שטרם הגיע לידו לנכס שמצוי כבר ברשותו.

    ההיסטוריה חשובה משום רמת הציפיות, מה שהוא טוב דיו ומה שאינו טוב דיו- אינה גודל קבוע. השחקנים נוטים לאמץ מטרות המשקפות את ניסיונם. אם השאיפות מתאימות עצמן הניסיון, אז ההצלחה מכילה את גרעין הכישלון והכישלון את זרע ההצלחה. שביעות הרצון בשני המקרים היא קצרת מועד.

    ----------------

    תיאוריות הקשב:

    קשב הינו משאב נדיר. לא כל החלופות ידועות ולא כל המידע זמין. יש להקדיש משאבים להשגתם. חלוקת הקשב משפיעה על זמינות המידע וכתוצאה מכך על ההחלטה. מקבלי החלטות נוטים להיענות לזמנים וליוזמות של אחרים. הם מארגנים את הקשב שלהם סביב חלופות מוגדרות היטב. החלטה על השקה נדרשת נדחית ככל האפשר. יש המאשימים את מקבלי ההחלטות על כך שהם עוסקים בנושאים הלא נכונים או מתעסקים בנושאים הנכונים בזמן שאינו מתאים. קיימת העדפה לטיפול בבעיות של הטווח הקצר על פני העיוות של הטווח הרחוק. משברים מקדמים תכנון. מצפים ממקבל ההחלטות הרציונלי שישקיע בהשגת מידע עד לנקודה שהעלות השולית בהשגת המידע הנוסף לא תקדם את העניין.
    Satisficing היא יותר כלל לחיפוש מאשר כלל לקבלת החלטה. היא מתאפיינת בנקודת הפסקת החיפוש אחרי מידע נוסף. אם הביצוע אינו משיג את מטרות הביניים, מגדילים את המאמצים בחיפוש מידע נוסף. ככל שהמטרות תתקרבנה יותר לציפיות, יקטן החיפוש אחרי מידע נוסף. ניתן להגדיר שלושה עקרונות המגדירים את החיפוש במסגרת ה- Satisficing:
    1. החיפוש הוא טרמוסטטי. ניתן ללמוד יותר על התנהגותם של מקבלי ההחלטות דרך מעקב אחרי המניעים שלהם לחיפוש מידע מאשר בלימוד מטרותיהם.
    2. מטרות מטופלות לפי סדר הצגתן. תהליך החיפוש הוא תהליך עוקב ולא תהליך מקבילי.
    3. החיפוש פעיל בעת מצוקה. מקבל החלטות שהחלופות שבידיו אינן משביעות את רצונו ינסה למצוא חלופות טובות יותר ע''י שינוי האילוצים.
    מקבלי ההחלטות לומדים מה עליהם לצפות. הביצוע מתאים עצמו לציפיות. מאמצי החיפוש מתאימים עצמם לפי הפער בין הציפיות לתוצאות הביניים. כאשר התוצאות עולות על הציפיות יקטנו מאמצי החיפוש אחרי חלופות נוספות ולהפך.

    ----------------

    תיאוריית הפרוספקט (שקבלה את פרס נובל השנה) :

    בחינת שינוי בסטטוס-קוו, תוך העדפת הסיכוי של מזעור נזקים, על פני הסיכוי להגדלת הרווח, יחסית למצב נתון.

    לוי (Jack S. Levy), המבסס את מחקרו על (Kahneman and Tversky (1979, רואה בשימור הסטטוס קוו תכונה אנושית בסיסית שעליה הוא בונה את הרובד הרציונלי של תיאורית הפרוספקט. במצב נתון של אי וודאות הסוכן יעדיף החלטה שיש בה הקטנת סיכון על פני החלטה שסיכויי הרווח הצפויים עולים על הסיכוי להפסד אפשרי.

    לפי Tversky & Kahneman קיימים מספר שלבים בקבלת ההערכה. הראשון הוא שלב העריכה (editing phase). בשלב זה השחקן מזהה את נקודת הייחוס שלו, האפשרויות העומדות לפניו, התוצאות לכל אחת מהן והסיכויים לכל אחת מהאופציות. בשלב ההערכה הוא מצרף את כל הערכים האפשריים של הסתברויות התוצאות (משתקף בעקומת S של פונקצית התועלת) כאשר ההסתברויות משוקללות (כפי שמשתקף בפונקצית שקלול ההסתברויות ולאחר מכן בוחר את הערך המכסימלי (''prospective utility''). התיאוריה עוסקת אך ורק בשלב השני - בהערכה ולא בעריכה. מודל התועלת הצפויה אינו עוסק בתהליך אלא בבחירה עצמה. לפי (Arrow (p.1, 1982 המודל מספק היפותזה בת הפרכה שאת תוצאותיה ניתן למדוד ישירות. כמו''כ לא ניתן לבנות מידרג של טיב ההחלטות בהתבסס על השגת רווח מירבי. אחרים (Herek, Janis, Huth, 1986) טוענים שהמודל הרציונלי מצטיין יותר בשאלת השאלות מאשר במתן התשובות.

    ----------------

    ציות לכללים:

    בעוד שהמודל הרציונלי ראה את קבלת ההחלטות מזווית חישובי כדאיות, הערכת החלופות במונחי העדפת התוצאות חזויות, מודל זה עוסק בלוגיקה של התאימות. מצבים נבחנים לפי כללים המוטמעים בישות הארגונית. ניתן לראות את תהליך קבלת ההחלטות במסגרת ציות לכללים והגשמת ישות.

    מקבל ההחלטות אמור לענות על שאלות הנוגעות לזיהוי המצב, לזיהות הדומיננטית של מקבל ההחלטות ולכללי קבלת ההחלטה בארגון:
    1. זיהוי: מהו סוג המצב בו נתקלתי?
    2. זיהות: איזה סוג אדם אני. או איזה סוג ארגון אנחנו?
    3. כללים: מה ארגון כמונו עושה במצב הנוכחי?

    ----------------

    המודל האנתרופולוגי:

    האנתרופולוג (Joe Elster (1983 בוחן את סוגי ההסברים הקיימים בתחומי המחקר השונים. הפיסיקה נסמכת על סיבתיות מכניסטית. בביולוגיה מקובל ההסבר הסיבתי פונקציונלי. ההסבר הפונקציונלי מסתמך על תיאוריית הבחירה הטבעית; אולם אין תיאוריה כוללת השווה לתיאוריית האבולוציה הביולוגית, שמסוגלת להסביר את התנהגותם של בני האדם. מסיבות שהוא מפרט בתמציתיות, האדם עושה דברים שאורגניזמים ביולוגיים אינם עושים: הם מפתחים אסטרטגיות של המתנה, הם מסוגלים לסגת צעד אחד אחורה על מנת להתקדם שני צעדים קדימה. ההסבר שהאנתרופולוגיה מספקת לסוג זה של מהלכים הוא ההתכוונות (intentionality). לדעת אלסטר הסיבתיות וההתכוונות אמורות ביחד להסביר כל התנהגות אנושית.

    אלסטר ניסח את התנאים שעל כל הסבר פונקציונלי לעמוד בו. דגם התנהגותי או ארגוני, X, מוסבר ע''י הפונקציה, Y, עבור קבוצה, Z, אם ורק אם מתקיימים התנאים הבאים:
    Y .1 מושפע ע''י X.
    Y .2 מביא תועלת ל- Z.
    Y .3 אינו תוצאה מכוונת של הפעולות שננקטו ע''י X.
    Y .4 או היחס הסיבתי בין X ל- Y אינם מוכרים ע''י השחקנים ב- Z.
    Y .5 תומך ב- X ע''י לולאת משוב סיבתית העוברת דרך Z.

    ------------------------------------------------

    הערות לגבי המודלים לקבלת החלטות:

    כלכלנים ומדע המדינה מדברים על חשיבות המוסדות, האנתרופולוגים על תרבות ועל נורמות, סוציולוגים מדברים על תפקידים והפסיכולוגים על זהויות, מערכות ייצור וסכמות. כל אחת מהדיסציפלינות רואה את תהליך קבלת ההחלטות דרך הלוגיקה של התאימות.
    כללי הזהויות נראים כל כך מובנים מאליהם לכן מסתכלים על ההתנהגות דרך הקונטקסט בלי לבחון אותם כעומדים בזכות עצמם. התהליך הרציונלי אינו אלא אחת הצורות של ציות לכללים לפיהם יש לקבל החלטות בצורה עקבית. לפי גישה זו הציות לכללים הוא העיקר. הרציונליות אינה אלא נגזרת של הכללים.
    הציות לכללים מציג שאלות שונות מאלה שמציגה הלוגיקה: כיצד הארגון מזוהה? כיצד מוגדרות הזהויות הארגוניות? כיצד הגדרות אלה נוצרות וכיצד הן משתנות? כיצד הן נשמרות וכיצד הן מועברות? כיצד ממותאמים המצבים לזהויות? על אילו כללים מדובר?
    בתיאורית הרציונליות המוגבלת, תשומת הלב היא משאב נדיר. חשיבותו של התהליך המפעיל את הקבוצה - חלופות, תוצאות והעדפות אינה נידונה ברציונליות הלא מוגבלת. לא כל החלופות ידועות, יש צורך לחפש אותן; לא כל התוצאות ידועות, יש צורך לחקור אותם; לא כל ההעדפות ידועות - יש צורך לעורר אותם. הקצאתה של תשומת הלב משפיעה על זמינות המידע וכתוצאה מכך על ההחלטה.

    רעיונות המדגישים את חשיבות תשומת הלב ניתן למצוא במדעי ההתנהגות והסוציולוגיה. בפסיכולוגיה, צורת הקצאתה של תשומת הלב משפיעה על העריכה על המסגור (Framing) ועל ''מערכת'' פתרון של בעיה; במדע המדינה - התחרות על הקשב מהווה נושא מרכזי בקביעת סדר היום; הסוציולוגיה מראה שהרבה דברים בחיים, שההתייחסות אליהן היא כאל נתונים מובנים מאליהם, משמשים יותר כמגבלות מאשר כחלופות להחלטה. בכלכלה - תיאוריות החיפוש משמשות נושא מרכזי בלימוד קבלת החלטות. ניתן לומר שחקר קבלת ההחלטות הינו במידה רבה חקר החיפוש אחר תשומת הלב של מקבלי ההחלטות.

    בעולם מוצף מידע, בעיות הניהול של הזמן, של תשומת לב ושל ניהול המידע הינן קריטיות במחקר של קבלת החלטות. המגבלות על תשומת הלב ועל בחינת המידע מעוררות דילמות אצל השחקנים במערכת ומעוררות קשיים אצל אלה המנסים להבין את ההחלטות. אם תשומת הלב מחולקת, לא ניתן עוד לחזות את ההחלטות רק מידיעת אופי החלופות והרצונות של מקבלי ההחלטות. יש להביא בחשבון את האקולוגיה של הקשב: מי נכח למה ומתי. צדדים מעונינים לא נכחו בעת קבלת ההחלטה משום שהיו עסוקים במשהו אחר באותו זמן. עשויים להיות נושאים שלא התייחסו אליהם משום שתשומת הלב מוקדה בנושא אחר. ברוב המקרים מתקבלות החלטות בדרך שהתקבלו בגלל צורת ההקצאה של הקשב.

    מקבלי ההחלטות נוטים להתייחס בפשטנות יתרה לבעיית חלוקת הקשב. לדוגמה: הם נוטים להיענות ליוזמות ולמגבלות הזמן של אחרים. הם ממקדים את תשומת ליבם בנושאים שהוגדרו היטב. במידה ומקבל ההחלטות מודע להשקעה הנדרשת ממנו ע''י מיקוד הקשב בבעיה מסוימת, הוא ייטה לדחות את ההחלטה ככל האפשר. חריפותה של הבעיה מודגשת בדוגמאות לביקורת נפוצה על מקבלי ההחלטות: הם מטפלים בנושאים ''הלא נכונים'' או בטיפול בנושאים ''הנכונים'' בזמן ''הלא נכון''; הם מעדיפים טיפול בנושאים לטווח הקצר על חשבון הטיפול בנושאים המשליכים על הטווח הארוך; משברים מונעים תכנון.
    הערכת כללית של המודלים.

    לפי Milton Friedman יש לראות את מקבל ההחלטות כאילו הוא מתנהג בצורה רציונלית. כמו''כ הוא טוען שיש לבחון את התיאוריות לא לפי ההנחות שלהן אלא לפי השיפוט אם החלטה היא החלטה טובה או גרועה, יהיה בסופו של דבר שיפוט נורמטיבי. מי שמצדד בתקפות של מודל רציונלי כלשהו, ישלול את המודל הפולי-היוריסטי מכל וכל. התהליך הוא אנושי מדי, גחמתי מדי, וחמור ביותר - אינו עומד למבחן ביקורת. התהליך הרציונלי, לפי כל אחד מהמודלים, הוא תהליך מסודר, מתאים לפרדיגמה מדעית, ועל כן עומד לביקורת. טיב ההחלטה לפי גישה זו יבחן לפי הפרוצדורות בהן התקבלה ההחלטה, במנותק מהתוצאות.

    למודלים העוסקים בתהליכים ולאלו העוסקים בתוצאות ישנן נקודות חולשה ונקודות עוצמה. האתגר הוא לבנות מודל לקבלת החלטות בעל יכולת חיזוי גבוהה ובעל תקפות תיאורית. אך כפי שהראנו לעיל, אתגר זה אמור לסתור בראש ובראשונה את השלילה התיאורטית של החיזוי. המקרה המצביע על כך הוא ייזום מלחמה. לפי הגישה הקוגניטיבית, מנהיגים בוחרים באפשרות הצופה את ההשקעה הקטנה ביותר להשגת התוצאה. השאלה לגבי המודלים הקוגניטיביים אינה מי מהם מתאר טוב יוצר או מסביר טוב יותר את התופעה הנבחנת אלא:
    1. מהם התנאים בהם מעדיף מקבל ההחלטות להשתמש באסטרטגיה זו או אחרת?
    2. מהם התנאים הגורמים להחלפת אסטרטגיות בעת תהליך קבלת ההחלטות?

    לטענת (March(1994, תהליך קבלת ההחלטות עמוס בסמלים. סמלים אלו מאששים אמונות חברתיות, מסמלות מחויבות לאמונה בבחירה חופשית ומספקים הזדמנויות להצרות אינדיבידואליות המשבצות את הפרט באמונה זו. תהליך קבלת ההחלטות נועד לחלוק בסיפורים, הסברים, ותובנות סימבוליות באותה מידה כשם שהוא נועד לפעולה. לדוגמה: איסוף המידע מתבצע יותר כסימבול מאשר מהצורך להקטנת אי הוודאות, כאקט של מתן לגיטימציה למקבלי ההחלטות. מקבל החלטות טוב הוא זה המקבל את החלטותיו בדרך הנכונה בניצול מקצועי של המידע שברשותו. ליוקרה יש משקל רב יותר מאשר להבהרת חוסר הוודאות. התוצאה: מקבלי החלטות אוספים מידע בלי להשתמש בו; מבקשים מידע נוסף על מנת להתעלם ממנו; מחליטים תחילה ומחפשים מידע תומך אח''כ; אוספים ומנתחים מידע שאין לו נגיעה להחלטות הרלוונטיות. תצפית על תהליכי קבלת ההחלטות עשויות להביא לידי מסקנה שתהליך יוצר בעיות במקום לפתור אותן ושבחירת החלופה מתבצעת ברוב המקרים מחוץ לתהליך הפורמלי של קבלת ההחלטות.

    ------------------------------------------------

    סיכום:

    הבעיה שהצגת ברוב כישרון אכן גובה את מחירה הבלתי נסבל. בלי לגרוע מהרושם המתקבל מקובץ העובדות שבפרק, יותר משהוא מעיד על כמות המשאבים המוקדשים למלחמה הוא אולי מעיד יותר על תרבותו של האדם. הן היה זה רוסו שקבע שהמלחמה היא מוסד חברתי. לכך יש להוסיף אולי שקבלת החלטות של קברניטים הוא חלק מאותו מוסד (להבדיל מהמחקר המדעי אל לא מהמוסד המדעי, שגם הוא חלק מהמוסד החברתי).
    _new_ הוספת תגובה



    ''איום'' כמושג מרכז להבין את המציאות האנושית
    אורי מילשטיין (שבת, 14/12/2002 שעה 7:49)
    בתשובה לדוד פלד
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    דוד ידידי,

    1. כפי שלמדת, בינתיים השבתי לשאלותיך הקודמות. הטעם שתשובתי נדחתה הוא שבימים חמישי ושישי אני מלמד במכללת צפת לשם פרנסתי, ומשם אני מתקשה להשיב אף כי למגיבים אחדים השבתי משם בחתימת ''מילשטיין א.'' כפי שתוכל לראות בפורום. אבל התיחסות לתגובותיך דורשת זמן רב ואת זה אני עושה מביתי.

    2.הדברים שאתה כותב מענינים אותי מאוד ואני לא רק קורא אותם בשקיקה אלא גם שומר אותם במחשב שלי בספריית ''דוד פלד'' ללמדך שאינני חושב שהדברים טריוויאליים.

    3. אני אכן מתענין מאוד במודל החשיבה של מדעי הטבע גם משום שהוא ותיק יותר מן המודלים אחרים וגם משום שהוא פורה מאוד בתחום העיון ובתחום הטכנולוגיה.

    4. הפוליטיקה של המדע כפופה לא למודל הרציונלי אלא למודל השרידותי, שהמושג היסודי בו הוא ''איום''.

    להלן הגדרות:

    א. איום משמע - פעולת גומלין בין שתי מערכות. פעולת גומלין זאת יוצרת מאזן איומים השובר את הסימטריה שלהן.
    במשמעות המקובלת, ''איום'' פירושו הטלת אימה. בתיאוריה אני מפתח איום הוא מושג מרכזי שפירושו: כוח הגורם לשינויים במערכת וממילא שובר את הסימטריה שלה.
    ב. המציאות היא שדה של איומים שבו לכל נקודה ניתן לחשב אוסף של מספרים המציגים את האיומים באותה נקודה.
    ג. להתקיים משמע - לנטרל איומים דהיינו לשבור את הסימטריה שלהם.
    ד. מתקיימת סימטריה בין המאיים לבין המאוים
    ה. לנטרל איומים משמע - לשרוד.

    5. הגדרות אלה יחד עם ההגדרות בתשובתי הקודמת, מתיחסות לכל הנושאים שהעלית, אם גם בצמצום רב. על נושא צמצום המודל והתיאוריה שוחחנו בעבר.

    6. שני המשפטים ממאמרי שלפי טענתך סותרים זה את זה, יכולים לדור בכפיפה אחת: המלחמות גם עיכבו את ההתפתחות של האינטיגנציה האנושית וגם האיצו את התפתחות הטכנולוגיה. העדר הסתירה נועץ בכך שבגלל המלחמות ההתפתחות היתה חד צדדית ומוטה לתחום המלחמות.

    7. הכסף הגדול משפיע על כל דבר, (גם על הפריימריס בליכוד), אבל פועלים כמובן גם גורמים נוספים.

    8.בחירת קלינטון ומדיניות קלינטון סייעו לאל קאידה להתפתח. התוצאה איננה רק אירועי 11 בספטמבר אלא מלחמת העולם השלישית בין המערב לבין הטרור הערבי-המוסלמי שבה אנחנו מצויים היום.

    9.בולטות הזקנים לכל אורך ההיסטוריה נגרמת בין היתר כתוצאה ממותם של צעירים בשדות הקרב ועל כך עמד כבר זיגמונד פרויד ואנשי האסכולה שלו בדיון על הסיבות הפסיכו אנליטיות למלחמות.

    10. סקירתך על המודלים הקיימים לקבלת החלטות ריתקה אותי. לדעתי, כאמור, מושג היסוד צריך להיות ''איום'' שממנו נובע הרצון לשרוד.מושג זה מקביל למושג ''כוח'' בפיסיקה עם פלפל אריסטוטלי-טלאולוגי, כפי שיכולת להבין מן ההגדרות.
    _new_ הוספת תגובה



    מאמר מאלף ומייאש
    יוסי לפיד (יום ראשון, 15/12/2002 שעה 0:07) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    אורי שלום,
    קראתי בעיון את המאמר ממנו למדתי שמה שהיה הוא שיהיה ושאנחנו ברגים קטנים בתוך מכונה שעוסקת בשימור עצמי.
    מה שיפה כאן זוהי האנלוגיה שעשית בין דת לצבא בהקשר לצרות של המין האנושי.
    אכן, הדת מהווה את הגורם המרכזי למלחמות ולכל הרוע האנושי מאז ומעולם. אנשי הדת (ואינני מבדיל בין הדתות השונות), כאמצעי לשרידותם, דאגו מאז ומתמיד ליצירת הנסיבות המתאימות למלחמות שהעסיקו את המאמינים, ובכך שמרו על חיוניותם ומרכזיותם בעיני המאמינים.
    הצבאות היו מאז ומתמיד המכשיר בידי אנשי הדת לשימור אי היציבות והצורך במלחמות נוספות.
    חיל טוב כמו מאמין טוב צריכים לפעול על פי פקודות מגבוה, לקדש אותן ולבצען ללא כל ויכוח או מחשבה יצירתית ועצמית.
    הבשורה ה''טובה'' היא שמה שהיה הוא שיהיה, והבשורה הרעה היא שכנראה זוהי דרכה של האנושות והיכולת לשנות אותה נדונה מראש לכישלון.
    במבוא למהדורה השניה של ספרך עיקרון השרידות הצגת את שבע הנחות היסוד שהנחו את אנשי אסכולת שרידות והצעתם פתרונות מלומדים לשיפור המצב. הבעיה היא שהפתרונות שהצעתם נוגדים את התובנות עליהן מדבר מאמרך זה - כלומר, על מנת להפיץ את הידע בקורסים שונים אתה צריך לפעול מתוך המערכת (מערכת החינוך). והרי לפעול מתוך המערכת זה בלתי אפשרי ונוגד את קיומה בעיני עצמה.
    האם יש לנו מעין מילכוד 22 ???
    _new_ הוספת תגובה



    קריסת מערכות ומערכת-על חלופית
    אורי מילשטיין (יום ראשון, 15/12/2002 שעה 7:17)
    בתשובה ליוסי לפיד
    הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

    יוסי שלום,

    למרות שהמציאות בישראל קשה יש חדש תחת השמש, שהרי אם לא היה חדש לא היתה אבולוציה, לא היה מין האדם ולא היתה קיימת גם מדינת ישראל.

    הצרה היא שהתהליך האבולוציוני הינו יקר מאוד ואיטי מאוד. עיקרו של התהליך האבולוציוני, בכל התחומים, מבוסס על כך שהמערכת הקיימת מתקשה יותר ויותר לנטרל איומי שרידה. אם נבנית מערכת חלופית במקביל, ולמערכת החלופית יש יכולת לנטרל את איומי השרידה האלה וגם את האיומים שניטרלה המערכת הקודמת, יש לה סיכוי להחליף את המערכת הלקויה ולשפר את המציאות.

    לפיכך, שומה על כל מי שסבור שהמערכות החברתיות- פוליטיות בישראל נמצאות בתהליך מואץ של שבירת סימטריה וקריסה, לתת יד לבניית מערכת חלופית, שיהיה לה ביקוש בעוד זמן לא רב.
    _new_ הוספת תגובה




    חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

    חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


    מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



    © פורום ארץ הצבי