|
|
|
עגל הזהב
ד''ר דוד סיון
דילמות של קובעי מדיניות כלכלית
א. דפלציה בארצות הברית?
ברוב המדינות של העולם המערבי תפקידו העיקרי של הבנק המרכזי הוא שמירה על יציבות המחירים. פרוש הדבר ששינוי במדדי המחירים ישמר סביב שיעור שינוי קטן משנה לשנה. מאז המשבר העולמי הגדול של שנות ה-30, מיתון עמוק ודפלציה (ירידת מחירים) של כ-10% בשנה, הפכה הדפלציה, למעשה, למושג תיאורטי. מאז אותם ימים האתגר של קובעי המדיניות המוניטרית היה הטיפול באינפלציה, שהיא עלית מחירים מתמשכת ובמשך השנים למדו לעשות זאת טוב למדי. אבל כעת שוב חוזרת בעיית הדפלציה להעסיק כלכלנים וקובעי מדיניות בעולם לאחר שביפן יש כבר דפלציה מספר שנים לא קטן.
בארצות אחרות כמו ארה''ב יש החוששים שהאפשרות שהמשק יתדרדר לדפלציה היא ריאלית מאד. כהוכחה לכך אנו מוצאים עליה במספר המאמרים בעיתונות הכלכלית (פ. קרוגמן, ''דפלציה באמריקה,'') בנ''י יורק טיימס, 2.1.2003 ובנאומים של בכירי הבנק המרכזי.
מי שמכיר את המציאות בארה''ב יודע שהיה מיתון ממושך ושהצמיחה העכשווית מאד רעועה, האינפלציה נעה בסביבות 2 עד 2.5 אחוזים ושיעור הריבית עומד על 1.25%. אכן הכלכלה צמחה אבל לאט מידי כך שלא תוכל לספק מקומות עבודה לכח העבודה המתרחב (האבטלה לא יורדת).
פער התפוקה שהוא ההפרש בין מה שהכלכלה יכולה לייצר לבין מה שהיא אכן מייצרת המשיך להתרחב. המחירים שהצרכנים משלמים עדין עולים, אך לא המחירים שהעסקים מקבלים כך שלמעשה הדפלציה כבר בפעולה. אין עדות שפער התפוקה יסגר למרות שהריבית כבר קרובה לאפס. מה יכולים קובעי המדיניות הכלכלית לעשות בכדי למנוע התדרדרות נוספת?
במשק חזק ויציב כמו המשק האמריקאי, בו קובעי המדיניות הכלכלית מנוסים, ישנם מספר פתרונות אפשריים. מדיניות פיסקלית מרחיבה, בשילוב עם מהלך מוניטרי של הדפסת כסף ו/או רכישת נכסים פיננסיים (איגרות חוב ועוד) מהציבור. המהלך הפיסקלי החל את דרכו עת הגיש הנשיא בוש תכנית שתגרע מקופת האוצר האמריקאי כ-670 מיליארד דולר בתוך 10 שנים והגרעון יגדל באופן משמעותי. המהלכים של הבנק המרכזי גם הם כבר בדרך. האם אפשר ללמוד מחבילת המדיניות משהו לגבי המשק הישראלי?
ב. חסמים לצמיחה במשק הישראלי
בימים האחרונים אנחנו שומעים מבכירי במשרד האוצר עובדות/נתונים מדאיגים למדי:
- בתקופה הקרובה אי השוויון בהכנסות יועמק (העוני יתרחב). תשלומי ההעברה משפרים את המצב רק בטווח הקצר אבל בטווח הארוך הם מרחיבים את העוני (אמיר טייג, Aonline)
- ידרש קיצוץ נוסף בתקציב שרק אושר. מנהל המכס והמע''מ, איתן רוב הוסיף: '' יש שחיקה באמינות התחזיות ובנתונים שהאוצר נתן במסגרת תקציב המדינה ל-2003, אנחנו צריכים להיות הרבה יותר מדויקים ולקחת תחזיות יותר שמרניות'' (ליאור כגן, Aonline,)
- המדינה עשויה להידרש לתמוך ישירות בקרן פנסיה.
כפי שראינו בחלק בקודם בעלי המקצוע ודאי יודעים מה הטיפול שהמשק זקוק לו בכדי שתתחדש הצמיחה. אבל האמירות הללו צריכות להדאיג את כולנו כי הן אינדיקציה לחוסר היכולת של המערכת השלטונית לטפל בבעיות המשק. מה שיותר חמור הוא שהמשק שלנו סובל מחסמים נוספים.
בניגוד לנאמר על המשק האמריקאי המגזר העסקי שלנו מאד ממונף - ערך הנכסים נמוך בהרבה מערך החובות שנצברו בכדי לרכושם עד כדי סיכון הישרדותי של עסקים. ההתדרדרות של המשק רק מחריפה את הפער הזה. כדוגמה נזכיר שמשפחת דנקנר קנתה את חלקה בבעלות על בנק הפועלים באמצעות הלוואה מבנק לאומי בלבד. מעבר לניגוד האינטרסים שזה יוצר עבור בנק לאומי ההלוואה הזו לא יצרה שום דבר כפי שהלוואות עסקיות אמורות לעשות. ההנחה שלהם היתה שהבנק ירוויח ויחלק דיבידנדים שישמשו לתשלום החוב. במצב שנוצר אין ביכולתו של בנק הפועלים לעשות זאת מבלי לפטר חלק מעובדיו וגם זה לא יבטיח את תשלום הדיבידנדים. גם החוב הציבורי גדול מידי ששיעורו ביחס לתוצר המקומי גבוה מ-100%. זה מכביד על היכולת של המגזר העסקי לגייס הון להשקעות בפיתוח עסקי. פער התפוקה ממשיך להתרחב ועמו האבטלה והירידה ברמת החיים. הצריכה הפרטית שבימים רגילים מהווה מנוע משמעותי לצמחיה גם היא מצטמקת.
מבנה התקציב הקשיח לטובת תשלומי ההעברה וההוצאות לביטחון כאשר ברור שסדרי העדיפויות שלפיהן נקבע התקציב צריכים להשתנות בכדי שמדיניות פיסקלית תתרום לצמיחה. בגלל בעיית חוסר האמינות של קובעי המדיניות הכלכלית נוצר מצב שהמשק במיתון חריף והאינפלציה בקרבת 7% לשנה. יתכן שבמובנים מסוימים (המחירים שמקבלים בעלי העסקים אולי כבר בירידה) הדפלציה כבר בפעולה. אבל בנק ישראל והאוצר לא מצליחים לקבוע מדיניות, שכדברי שר האוצר, תייצב את המשק ובודאי לא מדיניות שתניע את הצמיחה מחדש. כפי שכבר אמרנו זאת לא בעיה של ידע מקצועי.
מה שמדאיג שיש נקודה שבה המשך ההתכווצות של הפעילות עשויה להפוך למשבר כמותו לא ידע המשק מאז ראשית שנות השמונים. הנקודה הזו נראית מאד קרובה לאופק. במקביל הסיכוי לפריצת דרך מדינית רחוק ולכן, כנראה, חידוש זרם התיירים והמשקיעים הזרים לא יבוא בקרוב. יותר מכך נראה שבחירות הקרובות לא יביאו את השינוי הנחוץ במערכת השלטונית שישפר את יכולתה להפעיל מדיניות כלכלית מתאימה.
התחושה שלי היא שאנחנו, בעצם, סובלים מתסמונת בת היענה - לא רואים את השיפוע המסוכן של המדרון בו מתגלגל המשק. האיום הכלכלי שמאיים על האחדות החברתית הוא בעצם ברמה של פיקוח נפש בדומה לאיום הביטחוני.
|
|
|
עגל הזהב / טור שבועי
תסמונת בת היענה
