חמור כחול לבן

לרקוד על שני המקלות

ולהשאיר את החתונה שלמה

אריה פרלמן

ישנה אגדה - או אולי מציאות, מי יודע - בדבר ''שביתה איטלקית''. שביתה איטלקית - אם אכן זו קיימת - היא אחת ההמצאות המבריקות ביותר בתולדות יחסי העבודה בעולם.

כאשר עובדים - עובדים; זה ברור לכולם.

וכאשר שובתים - לא עובדים; גם זה ברור לכולם.

אך ''שביתה איטלקית'' היא מעין יצור-כלאיים שכזה: באים למשרד - אבל עובדים לאט.. בכך נמנע מצד אחד מצב קיצוני שבו יש אפס עובדים ואפס עבודה - ומצד שני העובדים יכולים להוציא את מעסיקיהם מדעתם - ולאמלל את האזרחים שזקוקים לשירותיהם.

כך - עד לקבלת תביעותיהם.

והנה גם בישראל התקנאו הפועלים העבריים באחיהם האיטלקיים - והמציאו שוט חדש נגד הציבור: ''עיצומים''. אמור מעתה: יש שביתה - ויש עיצומים.

אימרו - פועלי כל ישראל - יחדיו במקהלה: ''אנחנו? שובתים?! חלילה וחס! אנחנו ''רק'' נוקטים ''עיצומים''...''

ומהו ההבדל?

ההבדל הוא קטן, בעצם - אבל למעשה תהומי.

קטן - מכיוון שעיצומים פירושם בדרך כלל הימנעות מקבלת קהל וממענה לטלפונים.

תהומי - מכיוון שבשביתה ידוע ומקובל שלא עובדים - ולכן גם לא מקבלים משכורת (בכפוף להסדרי קרנות-שביתה וגו'). אך לעומת זאת - בזמן עיצומים - מקבלים משכורת לעילא ולעילא - כאילו עובדים ב-‏100% תפוקה - למרות שלמעשה עובדים ב-‏50% או אף פחות.

אלא שאיש לא מעלה על דעתו לקצץ 90% בשכרו של פקיד - ש-‏90% מעבודתו הם קבלת קהל ומענה לטלפונים - שאותם הוא לא מבצע.

אם שביתה גלויה וגסה משולה לשוד לאור היום - הרי שעיצומים משולים לגניבה ולכייסות באישון-לילה.

אם שביתה היא כמו מכת-אבן ברורה וכואבת - הרי שעיצומים כמוהם כנגיף שאיננו מורגש מיידית - אך תוצאותיו לעתים חמורות יותר.

לכן - יש להפסיק את הנוהג הנפסד להתייחס אל עיצומים כאל ''אין שביתה'' - ולהוריד מהמשכורת בהתאם לירידה ברמת ובהיקף העבודה.

יבואו ויגידו: ''זכות השביתה'' - זכות מקודשת במשטר דמוקרטי.

ואני אומר: אין בעיה!

כל אדם זכאי לשבות כאוות נפשו - אך עליו לשאת בתוצאות של החלטותיו.

כל אדם זכאי לשבות - אך ורק אם הוא משבית את מקום העבודה שלו. שלו - ולא של הציבור כולו! למי יש זכות לקבוע - שאדון יוסי כהן לא יפליג היום מנמל חיפה לנמל פיריאוס? מיהו יושב-ראש ועד עובדי רשות הנמלים - שימנע ממנו את זכותו החוקית והדמוקרטית לצאת לחופשה ביוון?
באיזו זכות מונע מאן דהוא מן העלמה שרית לוי להיכנס ארצה בטיסת אל-על? האם שרית לוי מהווה סכנה לשלום הציבור? האם בית משפט בישראל פסק שהיא אסורה בכניסה ארצה? במה חטאה שרית לוי שבחרה לטוס לבריטניה או לספרד על-מנת להשתתף בסמינר אקדמי, בועידת עסקים, בביקור משפחתי, או בטיפול רפואי נדיר?
מי שם את יושב-ראש ועד עובדי המשהו - לדון את בני משפחת מזרחי לאבטלה - בגלל שאבי או אם המשפחה לא יכולים להוציא מסמך מסויים ממשרד הפנים על-מנת להתקבל לעבודה מסויימת?

האחיזה הביריונית של קומץ עסקנים בגרונות של כולנו - ללא דין וללא סמכות וללא עוררין - היא שערוריה הזועקת לשמים. מדינת ישראל איננה חנות מכולת - וגם אם היתה כזאת - עדיין היתה צריכה להיות שייכת לאבא שלהם על-מנת שיהיו רשאים לעשות בה כחפצם.

אי לכך ובהתאם לזאת - על-מנת למנוע השתוללות מעין זו בעתיד - יש לקבוע בחוק - שכל שביתה תוכל לצאת אל הפועל אך ורק באישור 75% מעובדי המפעל/מקום העבודה - בהצבעה חשאית.

אלא שבכך לא תם הסיפור.

במצב האבסורדי שקיים בארצנו - כל שובת יודע בסתר ליבו שבסופו של דבר הוא יקבל תשלום על השביתה. אולי לא מלא - אולי לא מיידי - אבל יקבל תשלום.

כך מגיעים אנו למימושו של חוסר הצדק המגולם בתבנית: ''השבתת וגם הרווחת''?

אם יידעו העובדים - שהם שובתים על אחריותם המלאה ועל חשבונם בלבד - הם יחשבו פעמיים, שלוש וארבע לפני שיטילו פתק ''שביתה'' בקלפי.

רעיון זה, שהעלה לאחרונה שר האוצר - נהוג לייחסו למרגרט ת'אצ'ר - ולסווגו כ''קפיטליזם קיצוני''. אך מעבר לעובדה שה''קפיטליזם הקיצוני'' עשה בעיקר טוב היכן שרק נגע, חשוב לציין, שתימוכין לעמדה לעיל ניתן למצוא אפילו בכתביו של סוציאליסט מובהק ומוצהר, כפרופ' אבנר דה-שליט:

''אשר לחברה שהקפיטליזם יוצר, הסוציאליזם מציע במקומה הפצת הדמוקרטיה. על פניו הדבר נשמע תמוה, שהרי רבים מאיתנו דווקא מקשרים את הקפיטליזם עם הגדולה שבדמוקרטיות, ארה''ב. אולם הדמוקרטיה צריכה להיות לא רק בפוליטיקה הלאומית, קרי, בממשלה ובפרלמנט, אלא גם במפעלים, בבתי ספר, ובאוניברסיטאות. למשל, הרעיון שהסטודנטים ייטלו חלק בניהול האוניברסיטאות בדרך זו או אחרת, או בקביעת תכנית הלימודים, הוא רעיון שמקורו בתפיסת עולם סוציאליסטית. זוהי הצגה של הדמוקרטיה כדמוקרטיה השתתפותית: לא דמוקרטיה פסיבית או דמוקרטיה המצטמצמת להצבעות שונות, אלא דמוקרטיה שבה כל אדם ואדם משתתף בקביעת הגורל שלו ושל הציבור בכלל באמצעות השיח הפוליטי והשתתפות בפורומים שונים של קבלת החלטות: במפעל, במקום העבודה, במקום הלימודים, בשכונה וגם במדינה כולה.''

(''סוציאליזם'', עמ' 104).

ומה לך יותר מובהק מ''קבלת החלטות במפעל ובמקום העבודה'' מאשר ההחלטה האם כן או לא להפעיל את המפעל והאם כן או לא לעבוד במקום העבודה?

זאב ז'בוטינסקי, למשל, תמך בבוררות חובה - והתנגד בחריפות לשביתות, שפגעו לדעתו קשות ביישוב היהודי המתפתח. יש בתפיסה זו גם צדק וגם היגיון, אך אני לא רואה עצמי נצרך להיאחז בה.

אדרבא!

ישבתו עובדי אל-על ככל שיחפצו; לאחר שבוע שבו יראו בעיניים כלות כיצד ארקיע ושלל החברות הזרות מרוויחות ומשגשגות - יחזרו לעבוד במשנה-מרץ;

ישבתו עובדי נמל אשדוד ונמל חיפה ככל שיחפצו; לאחר שבוע שבו יראו בעיניים כלות את היוצאים והנכנסים בנמל אחר - נניח נמל-יפו משופץ ומחודש - יחזרו לעבוד במשנה-מרץ;

ישבתו עובדי בזק ככל שיחפצו; לאחר שבוע שבו יחזו בפרצופים נכלמים כיצד חברות הכבלים, מקורות, וחברת החשמל מפתחות תשתיות תקשורת חלופיות - יזחלו על גחון אל מקומות עבודתם.

אינני בא לטעון שלא קיימים בעולם מעסיקים רשעים ו/או נצלנים; אינני אומר שאין שום היגיון ושום הצדקה - לעולם ועד - לשביתה.

אך זכות השביתה - ככל שתהיה מקודשת בדמוקרטיה - כמוה כזכות להטיח את הראש בקיר: בדיוק כשם שאדם המטיח את ראשו בקיר לוקח סיכון - ולא תובע מהמדינה לממן לו עוזר שיעמוד הכן עם כרית-ספיגה - כך גם על העובד היוצא למאבק שאותו הוא רואה כצודק - לדעת שעליו - ולא על אחרים - מוטל לשלם את המחיר בעד מאבקיו ועקרונותיו, שאחרת אין זה מאבק - ואין אלה עקרונות.

חג עצמאות שמח לכל בית ישראל!

הצגת המאמר בלבד

אריה, בקולמוסנט כתבתי

אליצור סגל (יום רביעי, 07/05/2003 שעה 22:21)