הכישלון של שרון

בתולדות יחסי ישראל ארצות-הברית, ישנו לעתים מתאם שלילי גבוה למדי בין יחסים אישיים טובים בין המנהיגים – לבין מצבם של האינטרסים החיוניים של ישראל.

כך, למשל, כאשר הושמעו צלילים צורמים בין רייגן לבגין ז''ל – היו אלה שעותיו היפות ביותר של בגין: הפגזת הכור בעיראק; סיפוח רמת הגולן, ודחייה בוטה ומוחלטת של תכנית רייגן לנסיגה לגבולות 1949 (תוך כדי מחאה על עצם הביטוי ''גדה מערבית''); וכאשר יחסי בוש-את-בייקר עם יצחק שמיר היו צורמים ורעים, ופרצופים חמוצים התעופפו לכל עבר – היה זה סימן בולט לכך ששמיר עמד בתוקף על האינטרסים של ישראל; וכאשר פרחו והנצו היחסים האישיים שבין קלינטון לרבין ופרס – היה זה סימן מובהק לכך שישראל מוכרת את עצמה לדעת – אמנם הפעם מרצונה החופשי – לשביעות רצונו המלאה של הנשיא החייכן והפוחז; וכאשר ברק וקלינטון – הנאהבים והנעימים – פיזזו להם בעליצות בינות העצים והפרחים של מרחבי קמפ-דייויד – אות וסימן היה זה לכך שישראל דוהרת בעוצמה במסלול התאבדות מקוצר, וכן הלאה והלאה.

והנה עלו לשלטון בארצותיהם – בתיאום כמעט מופלא – אריאל שרון וג'ורג' בוש. אותם שרון ובוש שסיירו במסוק מעל שמי ארץ-ישראל בשנת 1998 – עמדו כתף אל כתף, כאשר בוש מצידו מבטיח להכיר בירושלים המאוחדת כבירת ישראל; מתחייב ''לא לכפות שלום'' על ישראל; מצווה על עובדי מחלקת המדינה להימנע מביטוי ''תהליך השלום'' במזרח התיכון(!), ומצפה בהסכמה-שבשתיקה לחיסול הרשעות האש''פיסטית ולהסרת בעיה חמורה זו מסדר היום העולמי והאמריקני (שזה בעצם אותו הדבר, פחות או יותר).

והיחסים האישיים ליבלבו. בין רגליה הנאות של קונדוליזה לבין טפיחות של ''ג'ורג''' על כתפו של ''אריק'' – התהלך ראש ממשלתנו מעדנות, כאילו מטופפות רגליו על ענני-נוצה...

פקידי השלטון (הישראלי) היללו את ה''תיאום וההבנה'' הנהדרים ששוררים בין שרון לבוש – וכמעט נדמה היה שעוד-מעט-קט יפנה שרון את מקומו לבוש בראשות הליכוד, כפי שפינה יצחק מרדכי את מקומו בראשות מפלגת החיוך לאמנון-ליפקין-שחק.

אך למרבה הצרה הצער – מרוב טפיחות ויחסים מצויינים – נמלטה מתודעתו של שרון-בעל-הנסיון העובדה הפשוטה – שבין מדינאים ומנהיגים אין ידידות – יש רק אינטרסים; ואילו בוש, הצעיר, הבור וה''קאובוי הטיפש'' – חתר בעקביות למימוש האינטרסים של ארצו – לפחות כפי שהוא מבין אותם.

וכך עלו השניים על מסלול התנגשות ברור: האחד רואה במערכת היחסים סיפור ידידות אפלטוני – השני רואה במערכת היחסים כלי מדיני לקידום אינטרסים. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.

ואכן – בשבוע האחרון קרסה בבת אחת כל חומת הקלפים שבנה שרון בינו לבין המציאות: רוסיה וארצות-הברית עשו יד אחת להעביר החלטה חמורה במועצת הביטחון – על אף התנגדותה הנחרצת (חה חה חה) של ממשלת ישראל; הערבויות קוצצו – גם סכום הגדר; בוש התחיל לדבר כאילו היה מאחרוני חסידיו השוטים של ביילין (''להפסיק להשפיל את הפלשתינאים; להקפיא את ההתנחלויות''); פאואל נערך לפגישות פרובוקטיביות עם עמי איילון, יוסי ביילין וחבר הרוצחים והפושעים שהתדיינו איתם – למרות ''מחאותיה'' של ממשלת ישראל, ועוד היד נטויה.

יש להבהיר היטב: לא פאואל רשע בכך שהוא בוחר להיפגש עם ביילין והרוצחים; לא בוש שונא ישראל בגלל שהוא טוען שהיא ''משפילה את הפלשתינאים'' – לא ולא. שכן אילו שרון היה מתנהג כמו שרון – היתה נראית יוזמתו של ביילין כמו יוזמה להקים אוטונומיה יהודית באוגנדה, ואילו איש לא היה שומע על ''השפלת פלשתינאים'' – מהסיבה הפשוטה שלאחר דיכוי הטרור – מצב הפלשתינאים היה משתפר פלאים.

שרון, כהרגלו בקודש מאז שנבחר לראשונה לראשות הממשלה – נע בהתנהגותו בין אווילות ילדותית במקרה הטוב – לבין שמאלנות סהרורית במקרה הרע – ואת התוצאות אנחנו רואים וחשים.

---

על זכות השביתה וזכות ההשבתה

נתניהו יוצא למאבק חדש על דמותה החברתית של המדינה, באמצעות החוק למען זכויות העובדים בישראל.

תשאלו: ''נתניהו רוצה להציע חוק למען זכויות העובדים''?

ובכן – אכן כן.

זכות השביתה וזכות ההשבתה – חד הן, וההפרדה ביניהן היא מלאכותית, אך חשובה לצורך הבהרת העניין.

לכל עובד שמורה הזכות לשבות, שזהו מעשה סביל. הוא לא עובד.
אך לא לכל עובד שמורה הזכות להשבית, שזהו מעשה פעיל – לגרום לאחרים לא לעבוד.

אך ורק ראשי ועדים – שבינם לבין זכויות עובדים אין דבר וחצי דבר – רק הם רשאים להחליט בשביל כולם מתי להשבית, את מה ואת מי. הם רשאים להחליט מי ייצא מהארץ ומי ייכנס ומתי; מי ייקח משכנתא ומי יחדש תעודת זהות; מי יקבל את הסחורה שקנה מחו''ל ומי לא; מי יקרא עיתון ערב לאורה של נורה חשמלית – ומי לא, והעיקר: מי יתפרנס ומי ייחנק.

והנה בא שר האוצר – ומציע להעניק לעובדים את הזכות לקבוע בעצמם האם הם מעוניינים לשאת על גבם את נטל המאבק – אם לאו. ריבונות העובד – ולא הוועד – על גבו.

יטען הטוען שאין בכך דמוקרטיזציה של יחסי העבודה – כי אם שיתוק היכולת האירגונית, מכיוון שוועדי העובדים נבחרים פעם בכמה שנים – ואם העובדים לא מרוצים מתפקודם הם רשאים להדיחם בבחירות.

אכן טיעון נאה. לפי היגיון זה – אנו בוחרים פעם בארבע שנים רודן – שעושה בנו ובזכויותנו ובפרנסתנו כל מה שיחפוץ – וכעבור עוד 4 שנים בוחרים רודן אחר – כדי שיעשה בדיוק את אותו הדבר.
ראשי הוועדים רשאים לייצג את העובדים מול המעסיקים במשא ומתן על תנאי עבודה ושכר, הסכמים קיבוציים וגו'. אך אם מדובר בצעד קיצוני וחריף כגון שביתה, ואפילו עיצומים של יותר מ-‏48 שעות סמליות, למשל – חובה מצפונית ודמוקרטית היא, וציווי של השכל הישר - לשאול את פי העובדים.

במקביל – חייבת הממשלה לפתוח את השוק לתחרות: להוריד מסים, מכסים, היטלים, סובסידיות, הגבלות וחסמים ביורוקרטיים – על-מנת שבכל תחום שבו אפשרי הדבר (וישנם מעט מאוד תחומים שבהם הדבר באמת אינו אפשרי) – תתפתח תחרות חופשית על ליבו וכיסו של הצרכן.

או-אז – תפחתנה באופן ניכר השביתות, מהסיבה הפשוטה שבניגוד להיום, במקום שאירגון זה או אחר ישבות ו''המדינה תעצור מלכת'', יפסיד האירגון על כל יום שביתה – בעוד שמתחריו ירוויחו עשרה ימי עבודה.

שני היבטים בהצעת החוק נראים לי פגומים, ויש להתריע עליהם: הפגם הראשון הוא חובת הקוורום – דהיינו שלפחות 45% מכלל העובדים יתמכו בשביתה – על-מנת שזו תיכנס לתוקף. לא טוב הדבר: די בקוורום סמלי, של 10% למשל. כל עובד שלא יטרח להצביע – לא תהיה בידיו הזכות להלין כי החליטו במקומו וכפו עליו שביתה. בעייתו תישאר אישית.
הפגם השני הוא האיסור על שביתת-אהדה, או על שביתה ממניעים פוליטיים. אני אומר: אדרבא! שישבתו כל העובדים כל היום וכל הלילה – על כל נושא שבעולם –

אבל: שישלמו את המחיר. כל עובד שישבות באופן מלא או חלקי – לא יקבל אגורה; שביתה תוכל להיכנס לתוקף רק בהצבעה חשאית של רוב העובדים – די ב-‏51% מכלל המצביעים בפועל.

אם ימלאו שני תנאים אלה, דהיינו: שביתה מתוך בחירה ותוך נכונות לשלם את המחיר (חוסר השתכרות) – והעובדים יעמדו בגבורה בשביתתם – וישיגו הישגים מהמעסיק – אות היא ששביתתם באה מתוך מצוקה אמיתית ואמונה כנה בצדקתם – ולא מתוך מניפולציה פוליטית קנטרנית, או מניפולציה חמדנית שמטרתה להתעשר עוד קצת על חשבון הקופה הציבורית.