|
|
|
עוד לפני שהגיעו ישראל ומדינות ערב להפסקת אש ב- 1949, הפקיע השמאל את סיפורה של מלחמת העצמאות לעצמו וסילף אותו על מנת להבטיח את שלטונו במדינה החדשה. שיתפו אתו פעולה קציני צה''ל, העיתונאים ואנשי האוניברסיטאות וזכו בתמורה למקום של קבע בקבוצות השררה (אליטות) של ישראל. זה סיפור מרתק שהשפיע באופן קריטי על עתידה של מדינת ישראל עד היום.
המקרה של נתנאל לורך
ספרו של סגן אלוף ד''ר נתנאל לורך ז''ל, ''קורות מלחמת העצמאות'', שיצא לאור עשר שנים אחרי אותה מלחמה, ושהופץ בלמעלה מחמישים אלף עותקים והיה מעין ''היסטוריה רשמית'', תרם יותר מכל ספר אחר לאי-ידיעת ואי-הבנת מלחמת העצמאות. ספר זה היה מקור כמעט ראשוני לרוב המחקרים והספרים שבאו אחריו. לורך גם הרבה להרצות על הנושא הזה באוניברסיטאות, בקורסים של צה''ל ובמקומות אחרים, והטמיע את תוכן ספרו בכל ישראלי שהתעניין במלחמה ההיא.
ספרו של לורך הוא אחד מגורמי רדידות החשיבה הצבאית והביטחונית בתרבות הישראלית, במערכת הביטחון ומחוצה לה. רוב העיתונאים והמורים בישראל, לרבות אלה המלמדים באוניברסיטאות, מכירים רק את מלחמת העצמאות של לורך, ואת המלחמה הזאת הם מלמדים ועליה הם כותבים. הרדידות ניכרת לא רק באיכותם של מחקרים צבאיים אלא גם באיכותה של מערכת הביטחון. זאת דוגמא של מחקר פסבדו-מדעי שהשתלט על מערכות המחקר הרשמיות ועל המוסדות להשכלה גבוהה, ולא אפשר מרחב-מחיה למחקרים בלתי תלויים.
בספטמבר 1989 כתב לורך מבוא למהדורה מתוקנת של ספרו. הוא הכריז שאין אובייקטיביות, בייחוד אם ההיסטוריון עוסק במאורעות שנטל בהם חלק. לורך היה נטוע בלב הממסד הצבאי. הוא היה משתתף פעיל במלחמת העצמאות, היה שלישו של הרמטכ''ל, יגאל ידין, ואחר-כך היה ראש ענף היסטוריה במטכ''ל (לימים מחלקת היסטוריה). הנאמנות האישית היא אחד ממאפייניהם של אלה ששורדים בתפקידיהם. בגלל הנאמנות האישית היה קשה מאוד ללורך להיות אובייקטיבי. אדם שהיה שליש ואיש מטה בדרגת סגן אלוף, שעבד שבע-עשרה שנים במשרד החוץ והיה מזכיר הכנסת אחת-עשרה שנים, יתקשה לכתוב ספר אובייקטיבי, לא רק במהלך שירותו, אלא גם לאחר שיצא לגמלאות.
באוקטובר 1995 הודה לורך, בראיון עיתונאי, שמחקרו היה פגום ושספרו לקוי: ''אני הייתי שלישו של הרמטכ''ל, יגאל ידין. בשנת 1951 ביקשתי לפרוש מהתפקיד. הוא נתן לי לבחור את התפקיד הבא. היתה משבצת לא מאוישת במדור לקח קרבות, כלומר, המדור כולו לא היה מאויש. אמרתי שאינני מקבל על עצמי ללמוד וללמד את הלקח, את זה יעשה כל אחד על-פי שיטתו. אני מקבל על עצמי לכתוב את ההיסטוריה באובייקטיביות עד כמה שניתן''. לדבריו לא נעשו תחקירים ולא נגבו עדויות בשנתיים שחלפו בין מלחמת העצמאות ובין מינויו, וגם הוא לא גבה עדויות, משום שלא היה לו מנגנון לכך. הוא קיבץ סביבו אנשים ונבר בארכיונים הבלתי מסודרים של צה''ל.
לורך: ''בארכיון צה''ל מצאתי בלגן שלא ייאמן. לא היה אפשר למצוא דבר... התברר שאנשים השתחררו ולקחו חומר ארכיוני הביתה''. הוטל עליו לכתוב את תולדות מלחמת העצמאות ל''ספר המדינה'', שהיה אמור להופיע לקראת יום העצמאות החמישי. הוא טען, לדבריו, שאין לו די זמן לכך, אך קיבל את הדין. ''התחלתי לכתוב לפי החומר שהיה בידי, מתוך ידיעה ברורה שיש לאקונות ומיספרופורציות גדולות''. היו עליו לחצים מכל הכיוונים. ''אנשי הפלמ''ח כנראה החליטו לא לשתף אתי פעולה כי הייתי מזוהה עם הצבא (משוחררי הצבא הבריטי), ואפילו הממונה הישיר עלי, ראש מחלקת ההדרכה, יצחק רבין, לא הגיב'' כשביקש ממנו הערות על טיוטת ספרו. שר הביטחון דוד בן-גוריון מינה את רב-אלוף (מיל.) יעקב דורי (הרמטכ''ל החולה של מלחמת העצמאות) ואת סגן אלוף ישראל בר (אז מקורבו של בן-גוריון; אחרי שנים אחדות נמצא אשם בריגול ומת בכלא) להשגיח על לורך. ממילא מובן שעם השגחה כזאת לא היה לורך יכול לכתוב היסטוריה אובייקטיבית או כנה של מלחמת העצמאות. מסתבר שלורך לא רק השלים עם הנסיבות האנטי-מחקריות בענף היסטוריה בצה''ל, אלא אף העלה אותן לדרגת עיקרון. ממשיכיו בצה''ל הלכו בעקבותיו.
ארבע שנים היה לורך ההיסטוריון הראשי של צה''ל. בינואר 1955 פרש מצה''ל ועבר למשרד החוץ, וכשהיה איש משרד החוץ הוציא לאור, כספר, את כתב היד שלו (שצה''ל השקיע בהכנתו משאבים רבים). ''אילו ניתן לי הייתי בונה את המסד לפני הטפחות, גומר את איסוף החומר לפני שאני מתחיל לכתוב אותו. אני התחלתי לכתוב לא מפני שהייתי מוכן אלא מפני שכפו עלי לכתוב'', העיד לורך. לשאלה מדוע פרסם ספר פגום השיב: ''מפני שלא היה לי דבר שלם ... היו שקרים ששיקרנו מטעמים בין-לאומיים. במבצע 'יואב' אנחנו טענו שהיתה שיירה לנגב והמצרים פתחו עליה באש. האמת היא שהמצרים ישנו שינה עמוקה והיה צורך להעיר אותם כמעט בכוח ולהביא אותם לפתוח באש כדי שתהיה לנו עילה לפתוח במבצע. במבצע 'עובדה', לכיבוש אילת, כל ילד שרואה את המפה שלי, המראה את חטיבת הנגב חוצה את הנגב בקו ישר, מבין שאי-אפשר לעבור את המסלול הזה, בוודאי לא ברכב. בדרכו לאילת חצה צה''ל את הגבול הבין-לאומי, ואת זה רצינו להסתיר''. לורך הודה אפוא שהוא לא היה נאמן לאחד העקרונות היסודיים של המחקר המדעי, ובכך קבע שאסור לו לעסוק במחקר, לפרסם ספרים מדעיים ולהורות נושאים אלה במוסדות להשכלה גבוהה. ראשי האוניברסיטאות, הפקולטות והחוגים שאפשרו לו להורות, שותפים להונאה.
במבוא למהדורה החדשה שלו כתב לורך: ''קיבלתי על עצמי מרצוני סייג של התחשבות ברגשות משפחות שכולות''. והרי אין מלחמה, מערכה או קרב בלי משפחות שכולות. מי שמתחשב ברגשותיהן ייתכן שהוא אדם נוח ונעים הליכות, אבל ודאי אינו חוקר מלחמות אובייקטיבי. בגלל הסייג הזה (ולא רק בגללו) לא תיאר לורך את האירועים כפי שהיו. כדוגמא לגישתו הביא לורך את מה שכתב על קרב הל''ה. הוא קיבל את טענת ידידתו, אמו של דני מס, מפקד הכוח, ש''טעה בשיקולי זמן ומרחב ויצא לדרך בשעה ששוב לא נתנה סיכוי להגיע אל הגוש מבעוד לילה''..לפי לורך אמרה לו האם: ''מה רוצים מדני שלי? בסך הכל הוא היה בן עשרים ושתיים''. מסתבר שידידותו של לורך עם משפחת מס והסייג שקבע לעצמו לא רק שהפריעו לו לתאר את הדברים כפי שאירעו באמת, אלא גם מנעו ממנו את הבנת השפעתו של המאורע הטראומטי הזה על המשך המלחמה בגוש עציון ובגזרות אחרות. הוא גם לא הבין שהתרומה האחרונה של הנופלים למולדתם היא חקר הטעויות שבגינן נפלו, לרבות טעויותיהם שלהם. ההתחשבות במשפחות שכולות מרבה משפחות שכולות. כפי שמשפחה שכולה גאה לתרום את אברי המת למען החיים, כך עליה להיות גאה שמות בניה יאפשר הפקת לקחים ושיפור תפקודו של צה''ל.
במהדורה הישנה ובמהדורה החדשה של לורך מתוארת פרשת הל''ה (בפרק ''כפר עציון ומחלקת ההר'') כמעט באותן מלים. הוא כתב שהל''ה נשלחו לגוש עציון על רקע ההתקפה על הגוש ב- 14 בינואר 1948. להתקפה ההיא, שבמהלכה התחולל קרב חירבת זכריה (התקפת-נגד, לאור היום, של מחלקת פלמ''ח מול כוח חטיבתי פלסטיני, שהסתיימה בסיכול משימתו של הכוח הזה ובעשרות הרוגים ערבים), הקדיש לורך חמישה חצאי שורות בלבד, וקשה לא להתרשם שהוא לא הבין את חשיבותו של קרב חירבת זכריה. בן-גוריון ציטט לימים בהקשר זה את דבריו של שייח' ערבי מהנגב: ''לו אירעו עוד שתיים-שלוש התנגשויות כאלו, כי אז היתה הארץ נרגעת''. אם לורך לא הבין שהיה זה ההישג הטקטי הגדול ביותר של יחידת פלמ''ח במלחמת העצמאות, מה בכלל הוא הבין?
לורך כתב שאחרי התקפת 14 בינואר ''כפר עציון, הדל בנשק ובתחמושת, זעק לתגבורת. שיירות היו נעות בפיקוח ובליווי בריטי בלבד, והובלת נשק בהן היתה למעשה בלתי אפשרית''. לא רק כפר עציון זעק לתגבורת. היו בגוש עוד שלושה קיבוצים - משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, שגם מצבם היה קשה; אבל הל''ה נשלחו לגוש עציון לא בגלל זעקות אנשי הקיבוצים האלה. הם נשלחו בעקבות המברקים ששלח מפקד הגוש, עוזי נרקיס, ושבהם ביקש לא תגבורת ותחמושת, אלא ציוד רפואי לפצועים. להלן שלושה מהמברקים ששלח נרקיס למפקד הגדוד השישי של הפלמ''ח, צבי זמיר, ולמפקד גדוד ''מכמש'' של חטיבת ''עציוני'', שלום דרור:
''ברבדים שלושה פצועים קשה. אי-אפשר לטפל בהם. שילחו מהר אמבולנסים'';
''אם לא יישלח אמבולנס לגוש ימותו הפצועים קשה. יש מחסור בחובש. מה עם צוובנר (חובש איש פלמ''ח שנפל עם הל''ה)? השתדל לשלוח תחבושות אישיות'';
''ענו תשובה מהירה בעניין האמבולנס. אני מחכה לתשובה והפצועים הולכים למות''.
מפקד פלוגה ח' של הפלמ''ח אליהו סלע (רעננה), שאחדים מהל''ה היו פקודיו, אמר לי, אחרי שלושים ואחת שנים: ''המברקים והתשדורות מגוש-עציון היו היסטריים ועשו רושם קשה בירושלים. המברקים האלה היו אחת הסיבות העיקריות של החיפזון בהכנות למסע הל''ה''. יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ''ל והרמטכ''ל בפועל של מלחמת העצמאות, אמר לי: ''מברקי נרקיס עשו רושם קשה בתל-אביב''. בספרו האוטוביוגרפי הודה נרקיס: ''התחלתי 'להפגיז' את רשת הקשר בתביעות לעזרה''.
מסתבר שלורך התחשב לא רק באמהות שכולות אלא גם במפקדים בכירים בשירות פעיל ובמפקדים שאיישו, אחרי שחרורם מצה''ל, משרות בכירות במגזר האזרחי ושיכלו לתגמל אותו בשל נאמנותו, או לפגוע בו בשל ביקורתו. אילו תיאר את העובדות כהווייתן היה מסתכן בעימות עם עוזי נרקיס, שהיה מעוניין בשנות החמישים להסתיר את הפרשה, כדי שהקריירה הצבאית שלו לא תיפגע; הוא נמנע מעימות כזה, וכך סייע לנרקיס להתקדם בשרשרת הפיקוד של צה''ל ולקבל משרות בכירות ומתוגמלות אחרי שהשתחרר. מכאן שלורך הוא אחד האחראים לכישלונות ולמחדלים של נרקיס במלחמת ששת הימים ובפשיטה על כראמה (במארס 1968), שהיתה ציון בדרכו של ארגון ''אל-פתח'' למעמד של גורם מוביל בעולם הערבי, ובדרכו של יאסר ערפאת למעמד של מנהיג קבוצת הטרור הרצחנית ביותר בהיסטוריה.
המקרה של אורי בן-ארי
לתת אלוף בדימוס אורי בן-ארי אין יומרות של היסטוריון צבאי; לעומת זאת יש לו יומרה של איש צבא מקצועי ושל אינטלקטואל צבאי. הוא פרסם בעיתונים הרבה מאמרי פרשנות בנושאים צבאיים והופיע לא פעם בטלוויזיה. ספרו ''אחרי!'', שזיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 1995, ודאי יהיה מקור שהיסטוריונים ומורים יסתמכו עליו. הוא היה גם ספר חובה בבית-הספר לקצינים של צה''ל, והצוערים הכינו על פיו עבודות בתחום מורשת הקרב והחשיבה הצבאית. לכן אני סבור שראוי לקרוא בו בעיון ולהשוות בין מה שכתוב בו ובין מה שידוע לחוקר.
בספר זה תיאר בן-ארי קרבות אחדים שהתחוללו בין סוף מארס ובין מאי 1948, שהוא השתתף בהם כמפקד-פלוגה וש''תרמו תרומה חשובה, ואולי מכרעת, לחריצת גורלה של ירושלים במלחמת העצמאות'' (עמ' 10), כדבריו. היו אלה הזירה והזמן הגורליים במלחמת העצמאות. בן-ארי היה אז מפקד פלוגה בגדוד מובחר (הגדוד הרביעי, ''הפורצים'') ובחטיבה מובחרת (''הראל''), שהיתה חלק מעוצבה מובחרת (הפלמ''ח) של הישוב העברי. אבל האמת היא שבגלל תפקודם הלקוי של מפקדי הפלמ''ח, ובן-ארי בתוכם, באבטחת הדרך בין תל-אביב לירושלים גם חזרה בה ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת מדינת ישראל, וגם לא כל ירושלים היתה בשליטת ישראל בתשע-עשרה השנים הראשונות של המדינה. את העובדות האלה בן-ארי וחבריו מבקשים להסתיר.
''אחרי!'' נכתב ארבעים וחמש שנים אחרי ההתרחשויות האלה ובן-ארי הספיק עד אז למלא תפקידים צבאיים בכירים מאוד. במלחמת יום הכיפורים הוא היה סגן מפקד החזית. היה אפשר לצפות שהוא ינתח בספרו את האירועים הטקטיים שבהם השתתף ואת תוצאותיהם האסטרטגיות, ויפרט את הלקחים שיש ללמוד מהם כדי שהמפקדים בשנות התשעים לא יחזרו על הטעויות שלו ושל חבריו; אבל ב''אחרי!'' יש רק סיפורי גבורה מפוברקים, שברובם מככב בן-ארי עצמו.
בפרק ''טעמו המר של כישלון - קרב נבי סמואל'' לא ציין בן-ארי שהוא היה האחראי העיקרי לכישלון הזה; הוא תלה את האשמה בחברו, חיים פוזננסקי, שנהרג באותו קרב. אין לבן-ארי טענות בעניין זה גם למפקדים הבכירים, מפקד החטיבה יצחק רבין ומפקד הגדוד שלו, יוסף טבנקין . האמת היא שיצחק רבין לא עזב במשך כל הקרב את מפקדתו שבפנסיון רייך בשכונת בית הכרם בירושלים, ושיוסף טבנקין מיקם את החפ''ק (חבורת פיקוד) שלו על כביש מוצא-ירושלים. ממקומות אלה לא יכלו המח''ט והמג''ד לפקד על הקרב.
קרב נבי סמואל היה הלוז של ''תוכנית המהלך הצפוני'' שהגו יצחק שדה ויוחנן רטנר. הם תכננו להבקיע את המערך הערבי מצפון לירושלים ולהשתלט על נבי סמואל, על כביש ירושלים-רמאללה ועל הר-הצופים, כדי לא לאפשר לערבים לכתר את ירושלים. בפקודה שקיבל מפקד הגדוד הרביעי, יוסף טבנקין, מיצחק רבין, מוגדרת מטרת מבצע ''יבוסי'' כך: ''הפרדת ירושלים מכוחות אויב מצפון וצפון-מערב, ויצירת קשר עם נווה-יעקב''. המשימות של הגדוד היו השמדת הכפר בית-איקסא ותפיסת הכפר נבי סמואל. בספרו של בן-ארי כתוב שמטרת המבצע היתה ''חסימת ירושלים בפני כוחות אויב משני כיוונים, על-ידי כיבוש נבי סמואל, שועפת ושייח ג'ראח'' (עמ' 89).
המג''ד יוסף טבנקין והקמב''ץ אליהו סלע (רעננה) תכננו כך את מהלכי הגדוד הרביעי: בשלב הראשון של הקרב תכבוש הפלוגה של מרדכי בן-פורת את בית-איקסא (בניגוד להנחיות ממפקדת חטיבת ''הראל'', שלפיהן היה על הגדוד הזה לתקוף את שני הכפרים בו בזמן), הפלוגה של חיים פוזננסקי (פוזה) תתמקם על רכס בית-איקסא, תהיה עתודה לבן-פורת ותסייע לו במקרה הצורך, והפלוגה של בן-ארי תתמקם בגזרה הצפון-מערבית ותחסום את הדרך בידו-בית-איקסא מפני תגבורת ערבית; בשלב השני, אחרי כיבוש בית-איקסא, תתקוף הפלוגה של פוזננסקי את נבי סמואל, בסיוע מרגמות ודווידקות שיגיעו לאיזור הפעולה דרך בית-איקסא הכבושה, ופלוגתו של בן-ארי תתמקם ממערב לנבי סמואל ועל הדרך נבי סמואל-בידו-בית-איקסא, ותהיה עתודה לפלוגה של פוזננסקי וגל שני לכיבוש נבי סמואל במקרה הצורך, וגם תחסום תגבורות ערביות שינסו להגיע לבית-איקסא ולנבי סמואל. את עצמם מיקמו המג''ד טבנקין וקצין המבצעים, סלע, על הכביש הראשי שבין תל-אביב לירושלים, מעל מוצא תחתית. משם לא יכלו לשלוט במהלכי הגדוד ולתאם בין הכוחות.
כיבוש בית-איקסא הושלם רק בשעה 02.00 אחרי חצות, אף כי תושביו ברחו מיד ולא התנגדו לכובשים. טבנקין וסלע נשארו על הכביש הראשי גם בשלב ההוא. על אף האיחור יצאו פוזננסקי ופקודיו לדרך מיד אחרי כיבוש בית-איקסא, והגיעו לחירבת למון, במרחק כשמונה מאות מטרים מנבי סמואל, לפני שעה 03.00 לפנות בוקר. פוזננסקי סבר שיוכל לכבוש את הכפר בחסות החשכה וללא סיוע. במכשיר-הקשר ביקש פוזננסקי מטבנקין אישור לתקוף. טבנקין פקד עליו לחכות לבן-ארי. רק בשעה 05.30, אחרי שעלה השחר, הגיעו בן-ארי ופקודיו לחירבת למון. לטבנקין היה קשר אלחוטי רצוף עם בן-ארי, הוא ידע שבן-ארי אינו עומד בלוח-הזמנים, אבל לא סיפר על כך לפוזננסקי ולא שינה את התוכנית, שהיתה תלויה בביצוע מדויק של משימות פלוגת בן-ארי.
לדברי הסייר נועם רנן, ששירת כחייל בפלוגת בן-ארי, יצאה פלוגה זו למשימתה מקריית-ענבים לקסטל בסיבוב ההסעות האחרון, והתחילה את מסעה ברגל מהקסטל, כחצי שעה אחרי שיצאה פלוגת פוזננסקי לדרך. פלוגת בן-ארי הלכה כשמונה מאות מטרים לשייח' עבד אל-עזיז שעל רכס הקסטל, במרחק כשניים וחצי קילומטרים מהיעד שנקבע לה, ושהתה שם כשלוש שעות באפס מעשה. אחרי כיבוש בית-איקסא, בין שתיים לשלוש אחרי חצות, שלח בן-ארי מחלקה בפיקודו של יצחק (איזי) רהב לרכס סמוך לבית-סוריק, לאבטח במקלעים את התקדמותו ואת אזור הפעולה, ורק אחרי שרהב ופקודיו תפסו את העמדות על הרכס ירדה הפלוגה, בדרך קשה מאוד, לואדי לוזה, הגיעה לעין-לוזה והתקדמה משם ליעד. ''ההליכה בדרך הקשה היתה אחת הסיבות לאיחורנו,'' סיפר בן-ארי בשנת 1961 לחוקרי מחלקת היסטוריה של צה''ל. הוא לא פירט מה היו הסיבות האחרות ולא הסביר מדוע בחר בדרך הזאת (פוזננסקי ופקודיו הלכו בשביל הטבעי, שהיה בשימוש תושבי הכפר). בספרו כתוב: ''תעינו בהסתעפות האחרונה ובחרנו את השביל הלא נכון. ייתכן שהערפל הכבד, שרבץ בתחתית הגיאיות והעמקים, הטעה אותנו'' (עמ' 89). בעדותו הנ''ל לחוקרי מחלקת היסטוריה של צה''ל סתר בן-ארי את מה שכתוב בספרו: ''הגרסה המצדיקה את היערכות פלוגתו של פוזה, אשר לפיה שרר ערפל כבד בבוקר זה ונמוג ברגע ההסתערות, אינה נכונה. היה זה בוקר בהיר וראינו ברור את כל השטח''.
נועם רנן, סייר שהכיר את פני הקרקע יותר ממפקדו, סיפר שההליכה אכן היתה קשה מאוד, בדרך שסיירים ושדאים אינם הולכים בה, אך הבחירה בדרך הזאת לא היתה טעות והפלוגה לא תעתה בדרך.
סביר להניח שגורל ירושלים במלחמת העצמאות היה אחר אילו הגיע בן-ארי ליעדו בשעה 03.00 לפנות בוקר, ופוזננסקי היה כובש את נבי סמואל בחסות החשכה. המרחק בין בית-איקסא לחירבת למון הוא רק קילומטר וחצי, וחירבת למון רשומה במפה ובולטת בשטח. אם פוזננסקי ובן-ארי יצאו ליעדם אחרי כיבוש בית-איקסא, מדוע הגיע פוזננסקי ליעדו אחרי פחות משעה ובן-ארי רק אחרי שלוש וחצי שעות?
נראה שפוזננסקי נחפז לצאת למשימה, ואילו בן-ארי יצא רק אחרי שהיה בטוח שבית-איקסא נכבש ואחרי שאבטח את ציר תנועתו, וכך איבד (או הרוויח) שעה לפחות. פוזננסקי, הסייר, הגיע מהר ליעד מפני שבחר בדרך חירבת טולמה . דרך זו ארוכה, בקו אוויר, קצת יותר מהשביל שבחר בו בן-ארי, אבל קלה יותר להליכה; בן-ארי, שנעזר בסיירי הגדוד השישי, כפה עליהם ללכת משייח עבד אל-עזיז לחירבת למון דרך ואדי לוזה וחירבת עין-לוזה. הדרך הקצרה הזאת קשה מאוד להליכה, ובן-ארי ופקודיו עשו אותה בשעתיים וחצי בערך. על-פי תפקודו של בן-ארי בהתקפה הראשונה על סריס (שנכשלה) ובניסיונות לכבוש את בית-מחסיר, אפשר להניח שהוא השתדל להימנע מסיכונים, ונראה שבעניין זה היתה הסכמה בינו ובין המג''ד טבנקין, שעקב אחריו במכשיר-הקשר ולא התנגד למהלכיו. גם אחרי שנים לא אמר טבנקין שבן-ארי לא ביצע את משימותיו כראוי. על-פי פקודת רבין היה הגדוד הרביעי אמור לתקוף את נבי סמואל בחצות הלילה; אולי קיווה בן-ארי (ואולי הצטרף טבנקין לתקוותו זאת) שאם יגיע ליעד עם שחר תבוטל ההתקפה, וכך ימלא רק את הפקודה ולא את המשימה?
בן-ארי ופוזננסקי נפגשו על הכביש שבין בית-איקסא לנבי סמואל, לא רחוק מחירבת למון, בשעה 05.30 בבוקר, ואז הציע בן-ארי לטבנקין, במכשיר-הקשר, לבטל את המשימה. לדברי בן-ארי התכוון טבנקין לבטל אותה, אך פוזננסקי הפר את פקודתו: ''פניתי לעבר מפקד פלוגה ב' (פוזננסקי), שעמד עד לפני רגע לצדי ושמע את החלטתו של המג''ד (טבנקין). להפתעתי מ''פ ב' החל לנוע בריצה לעבר פלוגתו. 'מ''פ ב', קראתי, 'המג''ד רוצה אותך למכשיר!' האיש עצר לרגע, הסתובב וקרא לעברי, 'אורי, לא שמעתי אותו (את טבנקין), אמור לו שכבר יצאתי להתקפה ושאין קשר בינינו. כנראה שמכשיר-הקשר שלי מקולקל. להתראות'' (עמ' 93).
מאיר זורע, מפקד גדוד בחטיבת ''עציוני'' ב- 1948 ולימים אלוף בצה''ל, צורף לפלוגתו של פוזננסקי בקרב הזה והיה צמוד אליו. בניגוד למה שכתב בן-ארי, סיפר זורע שהתקיימה שיחה בקשר בין המג''ד טבנקין לפוזננסקי לפני שיצא האחרון להתקפה, ושהמג''ד אמר לפוזננסקי: ''עשה מה שאתה מבין, אני חושש מאוד מאור היום''. זורע הבין, משיחה זאת שטבנקין השאיר את ההכרעה לפוזננסקי. יואל בן-דב, פקודו של פוזננסקי, העיד שהוא שמע את מפקדו אומר לטבנקין במכשיר-הקשר: ''עולה להסתערות, אני מקווה,'' ומפקד הכיתה רפאל שפר, ששמע גם הוא את השיחה הזאת, אמר: ''הבנו שיוספ'לה השאיר את ההחלטה לפוזה''.
הטלת אשמת הכישלון על מפקד פלוגה שביצע את המשימה ונהרג בקרב היא מעשה נבלה שאין לו כפרה על-פי תרבות הרעות ואחוות הלוחמים, לכאורה, של הפלמ''ח. בספרו שבר בן-ארי את מיתוס הרעות, אולי המיתוס האחרון שנותר לפלמ''ח.
כשהסתערו על נבי סמואל נפגעו פוזננסקי ורבים מפקודיו מיד, אולי לא רק מיריות של ערבים אלא גם מיריות אנשי פלוגתם ופלוגת בן-ארי. אברהם קלר, שהיה החובש הפלוגתי של בן-ארי, העיד, בראיון מוקלט: ''ירינו על נבי סמואל כסיוע לאנשים של פוזה, אולי הם נפגעו מהאש שלנו''. אורי שלם, מפקד כיתה בפלוגת בן-ארי, העיד שבן-ארי שלח אותו אז אל סגנו של פוזננסקי, יצחק גניגר, עם פקודה: ''לסגת מיד ולא לחלץ פצועים''. עשרים ושבעה נפגעים נשארו על המדרון שלפני נבי סמואל. פוזננסקי היה פצוע ועדיין בחיים כשנטשו אותו פקודיו. אולי הם האמינו שאנשי בן-ארי יחלצו אותו. בן-ארי לא ביצע את תפקידו כעתודה וכגל שני, לא ניסה להשלים את המשימה ולכבוש את נבי סמואל ולא חילץ את הנפגעים מפלוגת פוזננסקי, אלא ''הגן'' על פלוגתו, שלא הותקפה, ונסוג איתה לכביש מוצא - ירושלים. הערבים שחטו בסכינים את הפצועים שננטשו. לא מעט מפקודי בן-ארי ובן-פורת ראו זאת ולא חשו לעזרתם. אחד מהם, רפאל איתן (רפול), היה לימים רמטכ''ל, ואחרים הגיעו גם הם לצמרת צה''ל.
בעדותו למחלקת היסטוריה אמר בן-ארי: ''לפי ההתנגדות הנני מעריך את כוח האויב בנבי סמואל בכיתה וחצי. יכולנו לכבוש את הכפר בקלות, לו פלוגתו של פוזה (היתה) מסתערת במבנה נכון ולו היו אנשינו תוקפים את הכפר. אך הם כאמור לא פתחו כלל באש. שתי הפלוגות אשר השתתפו בפעולה, פלוגה א' (של בן-ארי) ופלוגתו של פוזה, היו עצמאיות ללא תוכנית לסיוע הדדי, ללא אפשרות של סיוע''. בעדותו ובספרו לא הסביר בן-ארי מדוע לא מילא את התפקיד שהוטל עליו, להיות גל שני בהתקפה, ולא השלים את המשימה שפוזננסקי התחיל בה, ומדוע לא היתה לו אפשרות לסייע לפלוגה התוקפת שנקלעה למצוקה. אנשי מחלקת היסטוריה, סגני האלופים י. אשד וג. לוריא, לא ביקשו ממנו הסברים.
אחרי הופעת הספר התקיימה מסיבה לכבוד בן-ארי בביתו של מזכיר עמותת ''דור הפלמ''ח'', מיכה פרי, שהשתתף בקרב נבי סמואל. ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, נכח במסיבה ושיבח את הספר ואת מחברו. אברהם בן-דרור, מי שהיה מפקד כיתה בפלוגתו של פוזננסקי, סיפר שכחמישים איש, ובהם רוב המפקדים הבולטים בפלמ''ח שנותרו בחיים, באו למסיבה ושיבחו את ''אחרי!''.
''אחרי'' הוא ספר זיכרונות סובייקטיבי ומניפולטיבי אופייני, מתאים מאוד לתרבות הביטחון המיתולוגית של ישראל. מי שרוצה להבין את הפרופיל האנטי-אינטלקטואלי של ראשי צה''ל, ושל רבים ממנהיגי המדינה ששירתו בצה''ל, מוזמן לקרוא ספר זה.
ישראל טל
רבים רואים באלוף בדימוס, ישראל טל, את האינטלקטואל הצבאי מספר אחד בתולדות צה''ל. על גב ספרו של ישראל טל, ''ביטחון לאומי - מעטים מול רבים'', שהתפרסם ב- 1996 מתפרסמת המלצה של הסופר הפופולרי, ממנהיגי השמאל הישראלי, עמוס עוז: ''בספר זה פורש טל ראייה פילוסופית של הזיקה שבין ביטחון, מוסר ושלום''.
בפרק הדן במלחמת העצמאות כמעט אין טיעון אחד מבוסס. לעמוס עוז, שאולי קרא את כתב-היד לפני הפרסום, לא היו כלים לבדוק את ביסוס הטיעונים; לטל, שזכה בפרס ישראל על מפעל חייו בשנת כתיבת ספרו זה, אמורים להיות כלים כאלה. בפתיחת הפרק כתב טל: ''מטרת המלחמה של הערבים היתה להכניע את הישוב היהודי ואף להשמידו ולהשתלט על כל ארץ-ישראל המערבית''. אפשר לטעון שזאת מטרתם האסטרטגית של הערבים גם בעת כתיבת שורות אלה, ובוודאי זאת מטרתם האסטרטגית של ערפאת ומתאבדיו. אך אין להם תוכנית מבצעית לעשות זאת, לפחות לא בתוך שנה, מפני שהם מעריכים שהגשמת משימה כזאת בזמן קצר היא למעלה מכוחם. גם במלחמת העצמאות, שנמשכה קצת יותר משנה, לא היתה לערבים תוכנית מבצעית כזאת, ומאותה סיבה. הרי הביסוס לטיעוני זה:
בראיון עם העיתונאי המצרי, חסנין הייכל, שהתפרסם ב''אח'ר אסאעה'' הקהירי ב- 27 במאי 1953, גילה מזכיר הליגה הערבית לשעבר, עזאם פחה, כי ב- 1947 הוא הציע שצבאות ערב ייערכו לאורך גבולות ארץ-ישראל, ושבפעולות הצבאיות ישתתפו רק כוחות גרילה של ערביי ארץ-ישראל ומתנדבים, שיקבלו מימון ממדינות ערב. לדבריו, ביום הכרזת המדינה היהודית, 14 במאי 1948, הוא הסביר לנשיא סוריה ולמלך ירדן שאין טעם בפלישה.
ב- 1 בדצמבר 1947, ביום השני של מלחמת העצמאות, שוחח שגריר ארצות-הברית בסעודיה, ריבר צ'ילס, עם אישים בכירים בממשל הסעודי ודיווח לשר החוץ האמריקאי, ג'ורג' מרשל: ''מלך סעודיה, איבן-סעוד, החליט למנוע את פלישת הצבאות הסדירים לארץ-ישראל''. אחרי ארבעה ימים ביקש איבן-סעוד מצ'ילס שאמריקה תסייע לו לעמוד בלחצים שמפעילות עליו מדינות ערב האחרות.
בכרך ב' של ספרי על מלחמת העצמאות, ''החודש הראשון'', שהאלוף טל אמור היה לקרוא לפני שכתב את ספרו, הבאתי את דיוני הוועדה המדינית של הליגה הערבית בקהיר, שהשתתפו בה השליטים הערבים ומפקדי צבאותיהם. דיונים אלה נמשכו מ- 8 עד 17 בדצמבר 1947. אנשי מודיעין בריטים השתתפו בהם ודיווחו עליהם לממשלתם. אם לא רצה טל להסתמך על ספרי או לציין אותו כמקור, הוא היה יכול לעיין בדו''חות שבגנזך המדינה הבריטי. על פי הדו''חות האלה טענו הגנרלים הערבים בקהיר שהצבאות הערביים אינם כשירים לפעולה מלחמתית בהיקף רחב (ובלי פעולה מלחמתית בהיקף רחב לא היה אפשר ''להכניע את הישוב היהודי ואף להשמידו ולהשתלט על כל ארץ-ישראל המערבית'', כדברי טל). על כן החליטה הוועדה שהליגה הערבית תסייע לערביי ארץ-ישראל אך לא תשתתף במלחמה. הנימוקים: ''אם יפעילו הערבים נשק כבד, שריון ומטוסים, ישיגו היהודים נשק דומה, ואם יתקפו צבאות סדירים את היהודים הם ישפרו את רמתם הצבאית. יש להביא בחשבון שהיהודים יעילים יותר מהערבים.
טל כתב שבשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, עד שהיהודים השיגו נשק כבד, כלומר עד אפריל-מאי 1948, ''הפתרון האופטימלי לבעיית אי-השוויון בעוצמת האש היה השגת הכרעה המבוססת על לוחמת לילה של הדרג המסתער, שהיה מורכב בעיקרו מיחידות רגלים''. מסתבר ש''האינטלקטואל הצבאי של ישראל'' לא ידע ולא הבין בסוף שנות התשעים מה שהמצביאים הערבים ידעו והבינו בסוף שנות הארבעים, שכוחם הצבאי של ערביי ארץ-ישראל היה בתחילת מלחמת העצמאות דל בהרבה מכוחם הצבאי של היהודים. יומיים לפני החלטת האו''ם על סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל ועל הקמת מדינה יהודית עצמאית, ותחילת המלחמה, הגיש הגנרל העירקי איסמעיל צפות דו''ח לראשי הליגה הערבית ובו ציין את היתרון הצבאי של היהודים על ערביי ארץ-ישראל. הוא הביע את דעתו שאימון הפלסטינים ואספקת אמצעי לחימה ליחידותיהם לא יאפשרו להם לנצח את היהודים.
על סמך הערכה מצוצה מן האצבע קבע טל בספרו כי ''השיטה שננקטה על-מנת להתגבר על מגבלה זאת (עוצמת האש הדלה של היהודים) היתה השתמטות מקרב אש, על-ידי התקרבות אל היעד בהסתר, ללא לחימה. במקום לחפות על התנועה על-ידי שיתוק מקורות האש של הערבים נהגו כוחות צה''ל לנוע בלילה, להתקרב בחסות החשכה אל היעד ולתקוף. בשיטה זו באה לידי ביטוי העליונות האיכותית של הלוחם הישראלי במלחמת העצמאות. על-ידי הימנעות משלב 'הלחימה אל היעד' והמעבר לשלב 'הלחימה על היעד' עצמו נאלץ הלוחם הערבי להתמודד עם הלוחם היהודי בקרב פנים אל פנים - מוטיבציה מול מוטיבציה, לוחם מול לוחם, רימון מול רימון וכידון מול כידון - שהרי בשלב זה של הלחימה אין משמעות מכרעת לעוצמת האש המסייעת''.
טל לא הביא בספרו אפילו דוגמא אחת לביסוס טיעון מרכזי זה. כתיבה כזאת אופיינית לאנשי צבא בכירים, המאמינים שדי בדרגותיהם ומקומם בהיררכיה כדי לאמת את טיעוניהם. המציאות היתה הפוכה: בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות היתה ההצלחה הקרבית הגדולה ביותר של היהודים דווקא בקרב-יום. ב- 14 בינואר תקפה כיתה אחת, בפיקודו של המ''מ אריה עמית (טפר), בחיפוי כיתה נוספת, אלפי לוחמים שבפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני והביסה אותם. אך אם נתנאל לורך אינו מכיר את האירוע הזה מדוע יזכיר אותו טל?
ארגון ההגנה עבר לפעילות לילה אחרי שנהרגו הל''ה בדרכם לגוש עציון, ב- 16 בינואר. בגלל האינטרס הכללי להסתיר את העובדות בפרשת הל''ה, התחזק המיתוס על עליונות כוח האש הערבי בפרוץ מלחמת העצמאות, והישראלים מאמינים בו עד עצם היום הזה.
קביעתו של טל שבחודשים הראשונים של המלחמה היה לערבים יתרון על היהודים בעוצמת האש מספקת תירוץ לתפקוד הלקוי של ''ההגנה'', שלא מימשה את יתרונה הצבאי המוחלט בשדה הקרב בשלבים הראשונים של המלחמה. עשרות שנים העלימו טל ובני דורו את האמת על יחסי הכוחות בין היהודים לערבים בפרוץ המלחמה, וכך לא היה עליהם לשאת באחריות לתפקודם הלקוי. למרות הנתונים הסותרים, דבק טל בגרסתו המסולפת, ובנה, עליה ועל דומות לה, מאותה מלחמה ומן המלחמות האחרות, תורת ביטחון לאומי. אולי לא היה הנושא הזה חשוב כל-כך, לולא כיהן טל כסגן ראש המטה הכללי במלחמת יום-הכיפורים ואחד האחראים העיקריים לקריסת צה''ל ותורת הביטחון הישראלית באוקטובר 1973 ולולא שירת מאז כיועץ בכיר מאוד של כל שרי הביטחון, עד אהוד ברק ועד בכלל. ספרו על הביטחון הלאומי מספק הסבר לקריסה במלחמת יום-הכיפורים: אם אנשים שזאת רמת הבנתם את הצבא ואת המלחמה עומדים בראש מערכת הביטחון הישראלית, קריסת המערכת הצבאית וקריסת תורת הביטחון שלה הן בלתי-נמנעות.
פרשת ספרו של יצחק לוי ''תשעה קבין''
דוגמא למחקר שמחברו לא היה אובייקטיבי ולא היה מיומן במתודולוגיה מחקרית כלשהי,שאינטרסים אישיים הנחו אותו ואפילו כוונה להטעות את הקורא, הוא מחקרו של יצחק לוי (לויצה) על ירושלים במלחמת העצמאות, שהתפרסם בספרו ''תשעה קבין'' (1986) בהוצאת מערכות של צה''ל.
כשפרצה מלחמת העצמאות היה לוי מפקד שירות הידיעות (ש''י) של ''ההגנה'' במחוז ירושלים. הש''י היה בעל אופי פוליטי, ומפקדיו נבחרו בעיקר על-פי נאמנותם לראשי ההיררכיה הפוליטית; שיקולים כמו יכולת לארגן מערכת מחקרית והבנה בהוויית הצבא והמלחמה לא הובאו בחשבון. לוי היה נאמנו של בן-גוריון. אחד מן הגורמים לכישלונות שמחוז ירושלים סבל מהם היה המודיעין הלקוי. כחמישה חודשים אחרי שפרצה המלחמה הודח לוי מתפקידו ואת מקומו תפס בנימין גיבלי (אחרי הקמת המדינה ראש אמ''ן, שהסתבך ב''פרשה'' במצרים). לוי היה מעורב באחד הכישלונות החמורים של היהודים במלחמת העצמאות: האיש שפוצץ מכונית תופת בחצר בנייני המוסדות הלאומיים (ב-11 במארס 1948), אנטון דאוד קמיליו, היה סוכן שלו. קמיליו, ארמני שעבד כנהג בקונסוליה האמריקאית בירושלים, היה סוכן כפול. המפעיל שלו בצד היהודי היה ראש המחלקה הערבית של הש''י בירושלים, יצחק נבון (לימים ראש לשכתו של בן גוריון ונשיא המדינה), פקודו של לוי. מהפיצוץ בבניין המוסדות הלאומיים נהרס הקיר החיצוני של שתיים מקומות הבית, חלק מאגף שלו התמוטט, שבעה אנשים נהרגו ומאה נפצעו. לשכתו של בן-גוריון לא היתה רחוקה ממקום הפיצוץ, ורק במקרה לא היה בן-גוריון בלשכה ברגע ההוא. לאירוע הזה היתה השפעה מהממת על היהודים, הוא העלה מאוד את המוראל של הערבים, וחיזק בממשל האמריקאי את האגף שהתנגד להקמתה של מדינת ישראל. בתחקירים שטחיים של אנשי ''ההגנה'' והסוכנות היהודית נתגלו מחדלים של לוי ונבון. ראש הש''י המדיני, ברוך גוריאל, אמר לי כי לדעת בן-גוריון הפיצוץ בבנייני המוסדות הלאומיים היה אחד הכישלונות הגדולים של היהודים במלחמת העצמאות.
הנהלת הסוכנות היהודית החליטה להעמיד לדין ארבעה בעלי תפקידים בכירים במחוז, והנאשם הראשון היה יצחק לוי. גם פקודו, נבון, היה אמור להישפט. הורכב בית-דין של שלושה, אבל המשפט לא התקיים, מאחר שמפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל (שהיה לפני כן מפקד הש''י), דרש לבטל את משפט הסוכנות ולקיים משפט פנימי, של מחוז ''ההגנה''. בן-גוריון, שדעתו היתה נתונה אז למשבר במלחמה (סוף מארס) ולנסיגת ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית, קיבל את דרישתו של שאלתיאל. במשפט הפנימי נמצא שעיר לעזאזל, חבר זוטר בארגון ''ההגנה''. ראשי מחוז ירושלים, שחיפו אלה על אלה, יצאו לכאורה נקיים מן הפרשה, אבל ראש הש''י, איסר הראל, הדיח את לוי מתפקידו.
בספרו ''תשעה קבין'' ניסה לוי להסיר את הכתם שדבק בו, ומי שלומד את פרטי הפרשה רק על-פי ספר זה עשוי לחשוב שלוי היה ראוי לציון לשבח על תפקודו אז.
כאיש הזרוע האידיאולוגית של מפא''י גילה לוי כושר שרידות. זמן לא רב אחרי שהודח מתפקידו בש''י, מונה למפקד בחיל המשמר (גדוד מס' 67), אף כי לא היה לו ניסיון בפיקוד על יחידה קרבית, ואחר-כך מונה למפקד מרחב צפון ירושלים, למפקד המחוז ולמפקד חטיבת המחוז. את שירותו בצה''ל סיים כמפקד חטיבה. אחרי שחרורו היה סגן מנהל כללי במשרד ראש הממשלה ומנהל מרכז ההסברה. אחרי שפרש לגמלאות ביקש וקיבל מראש מחלקת היסטוריה של צה''ל רשות לעבוד במחלקה בהתנדבות, לקרוא את המסמכים הנוגעים לירושלים במלחמת העצמאות, לארגן אותם ולתת להם את הפירוש הנכון. בכך עסק כעשר שנים. הוא עיין במסמכים, צילם רבים מהם והעתיק וסיכם אחרים, ולבסוף כתב את ספרו שהפתיע את אנשי מחלקת היסטוריה. לדבריהם לא למטרה הזאת ניתנה לו הרשות לעיין בכל המסמכים.
כנהוג במערכת הביטחון, במקרים כאלה, קיבל לוי את התואר ''חוקר מוסדי'' וספרו עבר צנזורה פנימית של אנשי מחלקת היסטוריה, ופורסם, בהשמטות קלות, בהוצאת ''מערכות'' של צה''ל, כספר חצי רשמי, בעל גושפנקא של מחלקת היסטוריה. הספר הזה מלא אי-דיוקים וסילופים, ולפיו נקי לוי מהמחדל של פרשת פיצוץ בנייני הסוכנות, כל מעשיו ראויים לשבח, ואילו יריביו ב''הגנה'', לרבות מפקדי המחוז, ישראל עמיר ודוד שאלתיאל, שחורים משחור. ניתוחיו האחרים של לוי, שאין להם נגיעה באינטרסים האישיים שלו, מבוססים על השכל הישר המוגבל בלבד. נפגשתי אתו בכמה דיונים בנושא ירושלים במלחמת העצמאות. כשהערתי לו על ליקויים חמורים בספרו, השיב לי: ''הרי אני אינני היסטוריון''.
לוי לא הסתפק בכתיבה סובייקטיבית על אירועי מלחמת העצמאות בירושלים, אלא גם טשטש עקבות והעלים ראיות. אליהו ארבל, מי שהיה קצין מבצעים ב' של חטיבת ''עציוני'' בתש''ח, סיפר לי כי בעדותו לפני מחלקת היסטוריה של צה''ל ציין שלוי היה אחד האשמים באסון ''שיירת הדסה'' (ב-13 באפריל 1948, שבו נטבחו עשרות רופאים, אחיות, עובדי אוניברסיטה, אנשי ביטחון ונוסעים אחרים). לוי קרא את עדותו, התקשר אליו ודרש ממנו לבטל אותה. ארבל הודה באוזני שהוא גילה חולשת אופי, ביטל את עדותו ונתן גרסה אחרת לארכיון צה''ל, שבו שמורות העדויות. הוא גם הראה לי את עדותו המקורית, את עדותו המשופצת ואת ההתכתבויות בינו ובין לוי בעניין זה.
אריה טפר, שעיין בתיקי מסמכים רבים בארכיון צה''ל לפני שמוחשבו, נתקל שוב ושוב במסמכים שהושחתו ונחבלו. אלה היו עדויות על כישלונות ומחדלים של לוי.
תרבות ביטחון רדודה
מלחמת העצמאות לא נחקרה על ידי צה''ל, לקחיה לא הופקו וליקוייה הוטמעו בצה''ל והם פוגמים בתפקודו עד היום. אנשים כישראל טל ואורי בן ארי שבנו את צה''ל עשו זאת באותה רמה של מקצועיות כפי שהם כתבו את ספריהם. התוצאה היתה בלתי מקצועית ואנטי אינטלקטואלית שאינה מפיקה לקחים, וכתוצאה מכך אין העומדים בראש צה''ל מסוגלים לעשות אינטלקטואליזציות של סיטואציות ביטחוניות.
תרבות הביטחון הרדודה שהנחילו לישראלים ספריהם של נתנאל לורך, יצחק לוי ודומיהם, גרמו לכך שאין הישראלים מבינים את הוויית הצבא והמלחמה. וכיוון שעברו הישראלים שטיפת מוח בעניין מלחמת העצמאות, הם דוחים אוטומטית כל ניסיון לתאר בפניהם את אותה מלחמה כפי שהיתה. המניפולציות על מלחמת העצמאות הן מן ההצלחות הגדולות של השמאל הישראלי ואחד הנזקים הגדולים שנגרמו למדינת ישראל.
|
|
|
מניפולציות על מלחמת העצמאות
המציאות בשטח והכוון הפוליטי
