כשאורי צבי גרינברג בכה

כיום, בעוד לא מזמן צמנו והִכִּינו על חטא, יש רבים בינינו, למשל 1,370,000 אזרחים הנמצאים מתחת לקו העוני, שכל השנה היא להם מבחינת צום, דלות והתייסרות. מתי הונף הגרזן על הרוח החופשית בארצנו? מתי כל זה החל - האטימות, הרישעות, הקירבון, החסימה והבלימה והדרדור לאשפתות, הצדקתנות ההרמטית, החושך?

''לפני שנים אחדות'', מספר הסופר פנחס שדה ב-‏1985, ''ראיתי את אורי צבי גרינברג עומד ובוכה''.
אבל לפני שנרחיב את הדיבור על כך, יש לשאול במלוא הבוטות והבהירות, האם כהתה ונאטמה הרגישות לצלם אנוש במקומותינו, דבר המתבטא באלף ואחת צורות, ומתי ארע הדבר? כיום, בעוד לא מזמן צמנו והִכִּינו על חטא, יש רבים בינינו, למשל 1,370,000 אזרחים הנמצאים מתחת לקו העוני, שכל השנה היא להם מבחינת צום, דלות והתייסרות. וכי בעצם, האין זאת המשכיותה של אותה דלות והידחקות לשוליים שנגזרה שנים רבות על כל אלה שלא החזיקו בפנקס אדום? אם הרוח נשלטה כאן שנים רבות על ידי קומיסרים פוליטיים קנאיים שהניפו גיליוטינה על כל אנוש שראה את הדברים בשונה מפקודותיה השרירותיות של שררה שחצנית והרמטית; אם הרוח החופשית, זו השואפת לאור, הושבקה שנים כה רבות בידי צפידות דכאנית, מדוע נתפלא? וכי דווקא בישראל, מוכַּת העוני ויובש הבינוניות הרוחנית והקרתנות הנוראה לא הושבק הגניוס היהודי - אותה תבונת ענק של עם עתיק יומין, תוסס ורגיש, שבכל מקום על פני הפלנטה יזם, חולל תהפוכות והניע את התפתחות הכלכלה, המדעים והרוח? אם 25 אחוז ממקבלי פרס נובל הם יהודים, מה חלקם של תושבי ישראל המהווים כיום כמעט כמחצית יהודי העולם? האם פרס הנובל לשלום הדמים שהוענק לשני פוליטיקאים ישראלים והארכי טרוריסט ערפאת הוא המייצג את התרומה הישראלית היחודית להתקדמות הרוח בעולמנו?

''ראיתי את אורי צבי גרינברג עומד ובוכה'', מספר פנחס שדה. היה זה כאשר בהיותו בן שמונים שנה, והוא אז המשורר הגדול ביותר בשפה העברית מאז ביאליק, על במה בבית ביאליק בתל אביב בתוך הקהל, הפרסים, המעריצים, הלהג, נזכר והעלה את דמותה של המשוררת הנפלאה אלזה לסקר שילר שהגיעה ב-‏1934 לירושלים. הממסד הסוציאליסטי התעלם ממנה לחלוטין, שכן בשיריה לא היללה את גאון המהפכה הבולשביקית. היו אלה שירים אודות האדם ורוחו, השזורים בקסם וציוריות מופלאה שאין להם מילים. וכך הושלכה לחדר דל ונידח באיזו שכונה ירושלמית, ועד מהרה החלה לשוטט ברחובות העיר - שנראתה בדמיונה חלומית וקדושה - במגבעת משונה, פרחים מנצים בשערה, כשדעתה הולכת ונטרפת עליה. ילדים פורעים צעקו אחריה ''משוגעת'' והישליכו עליה אבנים. וכך, לאט לאט, מספר פנחס שדה, הלכה ונזדקנה, הלכה ודעתה נשתבשה עליה, עד שנקברה באדמה הסלעית, תחת השמש הנוראה, האכזרית, של הר הזיתים.

לימים, נאומו של הסופר ש''י עגנון בטקס קבלת פרס הנובל לספרות ב-‏10 בדצמבר 1966 זכה לתהילה רבה כנאום מופת יחיד בסוגו. אלא שנראה שהמוטיב המרכזי והמפתיע בו נלקח הן משירתה של אלזה לסקר שילר (''נולדתי בתבן (מצרים) הגם שיצאתי לאוויר העולם באלברפלד בארץ הריינוס...'') והן ממאמר ב''דבר'' משנת 1926 של אורי צבי גרינברג על אודות המשוררת. מעשה פלגיאט, אם תרצו, של אדם עתיר כיבודים, יוקרה ואמצעים כלפי המשוררת (וכלפי אצ''ג) שחיתה בעוני והשפלה מחרידים, כשעגנון אף לא איזכר את שמה.

קישורים:
''השאלתו'' של עגנון בנאום הנובל המפורסם, מאלזה לסקר שילר ומאצ''ג דיאלוג עם הפילוסוף הדגול פרופ' יוסף אגסי והשגותיו בנושא

הִנה, לפני פתוח הספר ''החיים כמשל'' בקטע בו מתאר הסופר הגדול פנחס שדה (שהוא אולי הדבר הטוב ביותר שאירע לספרות העברית בתקופה האחרונה) את הגיליוטינה שהונפה עליו ודנה את יצירתו להתעלמות ואותו למחסור, תוך שימוש במערפת האטומה וההרמטית של הצדקתנות הסוציאליסטית. כל חטאו היה שנקט בגישה השמה את הדגש על האינדיווידואל וצמיחתו הרוחנית, האמונה באלוהים ותחושות הקודש (בספריו האחרונים אף עסק בחיי גדולי החסידות), בניגוד לספרות דור הפלמ''ח על תהיותיה הקולקטיביסטיות (האם אפרים יחזור לאספסת? צריך לברר מה אומרים החבר'ה).

אני מצטט מ''החיים כמשל'':

בינתיים היה מונח אצלי כתב-היד של שירת ירושלים החדשה - שלחתי מכתבים לכמה בתי הוצאה. מהם לא טרחו כלל להשיב לי תשובה. הנחתי איפוא את כתב היד הצידה.

והנה באותה עת פנה אלי עורכה של הוצאת ''עם עובד'' [כנראה המדובר בראובן קריב. מ.ש.], וביקשני שאשלח אליו את כתב-היד - נעניתי לו (האיש שהיה מתווך בין העורך לביני המליץ עליו בפני כעל ''אינטלקטואל''), ושלחתי את כתב היד. מקץ איזה שבועות, בהזדמני לתל-אביב, סרתי אל העורך.

האינטלקטואל קידם את פני בהיסטריה; הוא הבריק לעומתי בעיניו, והטיח, בקול פרוע, דברים על אנטישמיות ועל נצרות, על פוגרומים, אינקוויזיציה, עלבונם של מבקרי ספרות ורציחת ששה מליונים יהודים אשר לא היתה לי כלל יד בה.

אין עלית רוחנית בארץ הזאת

מתי הונף הגרזן על הרוח החופשית בארצנו? מתי כל זה החל - האטימות, הרישעות, הקירבון, החסימה והבלימה והדרדור לאשפתות, הצדקתנות ההרמטית, החושך? אביא כאן תאור מדהים משנת 1962 של המשורר דוד אבידן אודות שורשי ''שילטון החושך'' הבולשביקי במדינתנו, בשירו ''אין עלית רוחנית בארץ הזאת''.
הדברים המובאים בין הקטעים הינם הערותי ופרשנותי המסתברת. אנסה לפשט את הדברים בפני הקורא. מתוך ''שירים חדשים, 1962-1964'' כשתחת כותרת הקובץ הזה מובא ציטוט: ר' מאיר היה קורא לסופו של דבר ראשו (ירושלמי סוטה; קוהלת רבה).

דוד אבידןאין עלית רוחנית בארץ הזאת
בשלהי קיץ 1962, ספק על סף
סדרת חמסינים מעודדת וספק ערב
עונת הגשמים הקרובה, אני מסתכן בהצהרה, שלא
תאדיר כנראה את פופולריותי:

והוא יודע מן הסתם על מה הוא מדבר...

אין
עלית רוחנית בארץ הזאת.
אין עלית רוחנית בארץ הזאת, ואיני יודע מה
יש לנו במקומה. אני כותב ''לנו'' בתוקף ההרגל העריץ, ויודע אגב כך בברור, שאני
מרמה את עצמי פעם נוספת, ממש כשם שרימיתי את עצמי בעשר השנים האחרונות --

האם אבידן מרמז בעניין ה''לנו'' שעניין ''כלל העם'' ''שלנו'', ''לנו'', ''כול-ם'' - הוא אחיזת עיניים ושמדובר בשליטה, הנאה ושיתוף מנעמי יתרונות הכוח מצד קומץ, תוך נישול רבים מהשתתפות במערכות החברתיות והכלכליות במדינה?

אין עלית רוחנית בארץ הזאת, ואינני יודע, מה
יש לי במקומה, מה יש לי במקומי ובמקומה.

''במקומי'' – במקום הזה. אך גם במובן, מכיוון שאני כפי שאני, ובהמשך נראה מה ''הבעייה'' איתי, אין לי כלום (''מה יש לי''?), כאשר אני במקומי, ואיני יכול להציג ''אני חילופי'' במקומי. לשונו של אבידן מורכבת אך מדוייקת עד לכאב.

מתי זה קרה לי? קשה לציין את הרגע המדויק, לא משום שאין בנמצא רגעים מדויקים, אלא משום
שאין בנמצא ציונים מדויקים, לא במקום, לא בזמן ולא
בנוף, בעיקר לא בנוף. הנוף,
הנוף.

האם אבידן מתכוון לנוף האנושי בקירבתו, שהביאו להכרה זו, והמשמעותי יותר מסתם זמן ומקום פיזיים? נוף אנושי קרוב שאינו קשור כלל לניתוחים הסטוריים וחברתיים למדניים שהיו שגורים על האינטלקטואלים דאז והיום - המתייחסים ''לזמן'' או ל''מקום'' - דהיינו בניגוד להם מדובר במשהו כלל אנושי מעבר לזמן ולהיסטוריה ולמקום המסויים, כמו מאבק הרשע בטוב למשל? הדברים מתבהרים בהמשך.

איני משלה את עצמי - זוהי אחת מבעיות -המפתח שלי

האם ''בעיית המפתח'' שלו היא ראיית המצב לאשורו מעבר לרטוריקה הרווחת, כך שהדבר מציב בעייה להתברגותו של המשורר באיזה ג'וב שררה אינטלקטואלי ששכרו בצידו?

וברור לי, כמו שברור לי, שאין,
אין עלית רוחנית בארץ הזאת, כן ברור לי, כי
כבר בשלב מגשש זה של הצהרתי הכתובה והנכתבת אני מסתבך כמעט ללא תקנה ---

אבידן, שהכיר את ''הנוף'', ידע כנראה היטב עם מי יש לו פה עסק...

--- אבל מה לעשות? יש פזמור, אותו שמעתי לפני עשרים וחמש שנה או יותר מפי סבי מצד אבי, איש צנום, דק שפם, כמעט רגיש, כמעט גבוה, ליד
חלון פתוח ברחוב פיינקנה, בוורשה שלפני השואה, כאשר לרגליו שוטטו כחיות בסוגר שני נגני-רחוב יעילים ונפנפו בעוז מסורתי מגבעות פעורות, רעבות, כלפי מעלה. זה היה, לא זה שהם זימרו, אלא זה, שהוא זימר, זה היה
פזמור עברי מוזר, בהברה אשכנזית מקסימה, והוא ניסר
בזהירות, בחמלה, אך בבטחה אבהית, את הרפרטואר היגע,
שטיפס לאיטו מלמטה. זה היה
מין פזמור כזה, ובשנים האחרונות

התעצמות הרשעות, השטניזם או שלטון החושך?

הוא מזדמזם באזני בתוקף תמוה דווקא ברגעי
הרווחה הנדירים. אין בו
לא ישועה, לא מרפא ולא ראייה מצילה, אבל
יש בו מה שיש בו:
שושנת המים
יפת העיניים,
קמלה בצידי הרחוב

זה שנים שאני מתכונן לשאול את דב סדן [מבקר ספרותי נודע באותה תקופה] מנין צמח חרוז עגום זה, מי הרה וילד אותו, מי נטש אותו ומי הוליך אותו, ביד לא מדריכה, אל עבר רחוב פיינקנה, אל החלון הגבוה שמעל לנגני הרחוב - אך משום מה, משום מי לא נזדמן לי.

משום מי: רמז לאופיו המאפס והחדלוני של הרע. כבר אפלטון אמר שהרע הוא היעדר. ''משום מי'' בעטיים של מישהם או מישהו שהינם גם ''שום אנוש'' ''שום דבר'', היעדר.
''וורשה שלפני השואה'' - בטרם יגדום את גדימתו הרשע שאין לו גבול, השטניזם העוין לפריחת החיים, ונותן לגילוייהם היפים והמרוממים, למים החיים שהם נושאים, לגווע ולקמול בשוליים כלאותה ''שושנת מים יפת עיניים, שקמלה בצידי הרחוב'', בחנק ההרמטי

מוזר, מוזר:

שושנת המים,
יפת העיניים,
קמלה בצידי הרחוב.

אין בו
לא ישועה, לא מרפא ולא
ראייה מצילה, אך יש בו
מה שיש בו, מה
שאין בי. אין עלית רוחנית בארץ הזאת.

שכן הרע בא במקומה ומדביר אותה או גורר את קמילתה.
ואשר למה שאין בי - לי מאידך, קשה יותר ''להשלים'' ולנסות לשמור נפשי מפגעי הרע, לעומת ''הזהירות, החמלה'' וההשלמה שבהם השמיע הסב את ''הרפטואר היגע''. כאמור זו ''בעיית המפתח'' שלי, ראה למעלה.

ויש פזמור נוסף, איטלקי, אם אינני טועה, אחת הסיבות הנדירות לפתיחת מקלט-רדיו, ''ג'וליה'' שמו, פזמור שהייתי מוכן להאזין לו ברציפות במשך שנים, וכרגע זה הוא נשמע לי דווקא כך:


ג'וליה,
מדוע שכחת אותי,
מדוע השכחת אותי
בבוקר הזה?
ג'וליה,
יש יער רחוק מאד,
ורק עוד כמה מאות
שנים בו נחזה.
ג'וליה,
בבוקר רחוק אחד
תביני, כמה מושחת
הזמר הזה.
ג'וליה,
סלחי לי, אם לא אפחד,
אפילו בבוקר אחד,
מרגע כזה.
ג'וליה,
מדוע זכרת אותי,
מדוע הזכרת אותי
בזמר המר?
ג'וליה,
מדוע נשארת אתי,
מדוע נגמרת איתי
בקץ המוגמר?
ג'וליה,
יש יער קרוב מאד,
ורק עוד כמה מאות
שעות בו נאבד.
ג'וליה,
אולי עוד נזכה להיות
הרחק מאדם וחיות,
הרחק ולבד.

סביר שהכוונה היא לחיות טרף אנושיות בהקשר זה ונוכח האסוסיאציה המציעה עצמה כאן ישירות ובהקשר מקום השורה, דבר המתקבל גם מהסמיכות ''אדם וחיות''.

וכותב אורי צבי גרינברג ב''אנקראון על קוטב העצבון'' (בעיבוד קל של פנחס שדה)

אני שומע קול ענות, בוכים.
בוכים בני-אדם מקטנם ועד גדולם.
פעם שמעתי רק חדוות הזוכים
לכמה וכמה שילומים בעולם.

אין צורך לשאול: למה בוכים? מובן.
אם נשים בוכות – זה אות לסאובן.
אם גברים בוכים – סימן לאבדן
כל האמונות הגדולות בכובדן.

הנפשות שיצאו לדרכן עדויות
חזרו מרופטות וגשומות בשובן.