''בין הזמנים''- שלי ושלך

המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר זרקור.

הרשימה מופיע בעת ובעונה אחת באתר של המחבר ''זרקור''.

האמריקנים סוגדים לממון. גם האחרים, הבריטים, ההולנדים והשווייצרים מקדשים אותו. אבל האמריקנים הפכו את הכסף לפולחן והם שהטביעו את הסיסמה time is money. זכור לי הביקור הראשון שלי בבנק אמריקני. מוסיקת רקע רכה וענוגה בחלל. אנשים דוממים ניגשים לכספר וממתיקים סוד בלחש כאילו היו מתוודים בפני הכומר. אמרתי לעצמי ולידידי: זהו בית התפילה האמריקני.

ואכן הכסף הוא אחד הערכים הגבוהים בסולם הנורמות שלהם, הכלכליות לפחות. אלא שאצלם זמן הוא זמן ומה שאתה עושה איתו הוא עניינך. אצלנו לזמן יש כמה שערים, כמו פעם לדולר. הזמן שלי הוא יקר. הזמן שלך הוא זול.

ככה נוהגים במוסדות ובשירותים ציבוריים, כך מקובל במפגשים שאליהם אתה מוזמן, וכך גם בשירותים פרטיים. אם אמור לבוא לביתך איש שירות: מים, חשמל, גז וכיו''ב, או מוביל שמספק לך מוצר שרכשת, הוא יקבע לך זמן בין 9 בבוקר לבין 1 אחה''צ. למה? ככה. זאת היא מסורת שהציבור הורגל לה, והוא מקבל אותה כנוהג שאין עליו עוררין. אפשר להבין שהדיוק הוא בלתי אפשרי ואיחורים בלתי נמנעים, מטעמים שונים ומשונים שאינם תלויים באותו נותן שרות. אך מדוע אני חייב להיות שמרטף של הבית 4 שעות ומדוע לא שעה וחצי או לכל היותר שעתיים?

התשובה היא שיש הבדל בין זמנך שלך ולבין זמנו של ספק השרות או האיש מאחורי המכתבה. וודאי שזמנו של הבנקאי יקר יותר מאשר של הלקוח, אבל הלקוח הוא אדם שבתחילתו של דבר ובסופו מפרנס את המנהל. כלומר שאם אתה כבר מתפנה לפגישה, עליך לשקלל את כל המרכיבים. ככה עושים האמריקנים, האירופים ובעצם כל מדינה מתוקנת.

הדוגמה הבולטת ביותר אצלנו הם שרותי הבריאות ובראשם ''שירותי בריאות כללית'' המבוססים בעיקר על מרפאות. להלכה בין מספר בתור לבין הבא אחריו הוא עשר דקות או רבע שעה. למעשה אם אתה מוזמן לשעה 10 אתה עלול לחכות עד לשעה שתים עשרה, או אף יותר. ככה זה במחלקות מסוימות כמו רפואת עיניים אשר במסגרת הביקור אתה צריך גם לעבור מבחן ראייה או במהלכו הרופא מטפטף טיפות להרחבת האישונים, והביקור מורכב משני חלקים. זה גם גורם לעצבנות בקרב הממתינים. לכאורה, הפתרון הוא פשוט. באותם תחומים שיש עומס יש להוסיף רופאים. אבל זה עולה כסף ואילו זמנו של הזקוק לטיפול, אשר משלם במיטב כספו, הוא זול יותר.

באחד הביקורים, באחרונה, יעץ לי פקיד המרפאה להביא איתי עיתון. הוא לא אמר לי איזה עיתון. הוא השאיר לי את הפריבילגיה. שאלתי אותו מדוע שלא תהיה גם ספרייה צמודה ככה שאנשים שלא הביאו עיתון יוכלו לשאול ספר. ואם אפשר איזה בית קפה קטן. בעצם אם כבר, מדוע לא duty free? הישראלים הם חסידי ה''דיוטי פרי''. ואין זה סוד שההמתנה מורטת העצבים בנמל התעופה היא כדי להרגיע אותך ולמשוך אותך ל''דיוטי פרי''. אלא מה? בנתב''ג צריך לטוס. במרפאות בקושי מקרטעים, זוחלים. אבל סמכו על הראש הישראלי. הוא כבר ימציא משהו כל עוד תיתן לו זמן. זמן, כאמור, הוא כסף.

---