המאמר פורסם באתר BSH.

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, אינו פוסל את האפשרות, שבעתיד יועמדו לדין גברים שיצרכו שירותי מין בתשלום. מזוז אמר את הדברים בישיבת ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים, בראשות ח''כ זהבה גלאון.

מזוז שוקל

עוד אנו למדים מהכתבה כי קיימת הסכמה בין היועץ המשפטי לבין חברי הוועדה על כך שהמעודדים והמבססים את תופעת הסחר בנשים הם הלקוחות עצמם, ומכאן נובע הרעיון כי הכרזה חוקית על המשתמשים בשירותי המין בתשלום כעבריינים, (להלן: ההצעה הנשקלת) - תהווה גורם מרתיע ותפחית בכך בצורה משמעותית את התופעה.

את דעתי על רעיון זה אצמצם לשתי מילים הנשמעות תדיר מפיו של בני הבכור:

''כן, בטח!''

• • •

השאלה העומדת לפנינו היא: האם המהלך העתידי אותו שוקל מר מזוז, (ראה: ''ההצעה הנשקלת'' למעלה), הוא אכן רעיון ''טוב'', רעיון ''רע'', או: מה ''טוב'' בו? ומה ''רע'' בו?

נתחיל מבראשית:
החקיקה היא כלי העומד לרשותנו - האזרחים במדינת ישראל הדמוקרטית, הרוצים להסדיר את חיינו החברתיים ולעגן את ערכינו המוסריים והחברתיים בצורה מוסדרת וחוקית.
לכן, חקיקה שכזו היא: ''טובה''.

אבל...

היטב נדע, כי חקיקה אשר אין יכולת לאוכפה, או שאין רצון של ממש לאוכפה – לא רק שאינה מועילה לנו האזרחים שומרי החוק, אלא שהיא מזיקה ופוגעת בתחושת הביטחון שיש לנו בשלטון החוק, ובאמון שאנו נותנים למוסדות המדינה. בהיעדרם של אלה – הדרך אל האנארכיה ואל ''איש כישר בעיניו יעשה'' – סלולה.

מדינה אשר הרשות המבצעת שלה מתקשה לאכוף את החוק ולהעמיד לדין את העוברים על החוק – לא תוכל לעשות הרבה עם עוד חוק (ראה למעלה: ''ההצעה הנשקלת''), אשר מאות אלפי בני אדם עוברים עליו.
אכן, אם מדינת ישראל היא מדינה שכזו, הרי ספק אם חוק זה יוכל להביא לפתרון המיוחל של התופעה המזעזעת של סחר בבני אדם – בעיקר בנשים.

עם הפנים ''קדימה'':
מדינתנו הקטנטונת (בשטח, רק בשטח), נמצאת בין המובילות בעולם בתחום הסחר בנשים! זהו אכן ''הישג'' אשר לא ניתן להתעלם ממנו, בדיוק כפי שלא ניתן להתעלם מהישגים אחרים של ישראלים דוגמת פרס נובל, מדליות אולימפיות, הישגים בתחום ההיי-טק ועוד.
האם למישהו מהקוראים יעלה על הדעת שמדינת ישראל, זו המייעצת למדינות העולם בתחום הביטחון, החקלאות, המודיעין, הטיפול בטרור, לוחמה צבאית ועוד - תתקשה לטפל בבעיה המזעזעת של סחר בנשים?

אני סבורה שלא!
לכן ההצעה של מזוז היא: ''טובה''.

אבל...
זאת בתנאי שהמדינה אכן תאכוף את החוק, ואני סבורה ש''היא'' – לא. לכן הצעתו הנשקלת של מר מזוז – ''לא מספיק טובה''.

עם הפנים אחורה:
הגברת הלנה תורג'מן החזיקה במשך חודשים אחדים דירה בתל-אביב ובה היא העסיקה עובדות שהעניקו שירותי מין לגברים תמורת תשלום. על טיב עיסוקה זה ועל מיקומו של בית העסק הכריזה תורג'מן בראש חוצות באמצעות מודעות פרסומת בעיתונים. כמוה נהגו ועדיין נוהגים עשרות רבות של ''בעלי עסקים'' המפרסמים בריש גלי את עסקיהם בעיתונות היומית.
הגברת תורג'מן הורשעה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בסרסרות למעשי זנות, עבירה לפי סעיף 199 לחוק העונשין, תשל''ז-‏1977 (להלן, חוק העונשין), ובהחזקת מקום לשם זנות, עבירה לפי סעיף 204 לחוק העונשין.
הושת עליה עונש מאסר של 18 חודשים, מהם 6 חודשים לריצוי בפועל והיתר על תנאי, וכן קנס של 6,000 שקלים.

אך לא אלמן ישראל... הגברת תורג'מן חשה כי נעשה לה עוול נוראי ועל כן היא ערערה לבית-המשפט העליון הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.
השופט אלון והשופט לוין, דחו את הערעור גם בעניין ההרשעה וגם בעניין העונש אך השופט חשין, סבר כי יש לקבל את הערעור על חומרת העונש.

מדוע?

כי חשין נתן תוקף ומשקל למנהג אי-אכיפת חוק על-ידי המשטרה בהסכימו עם טענת המערערת תורג'מן כי:

רשויות המשטרה והתביעה למעשה עוצמות עין ומשלימות עם מכוני העיסוי המפרסמים מודעות ''בהירות'' פי כמה בעתונות היומית, וכי מכוני העיסוי הפכו לתופעה שהכל משלימים עימם, מעין צורך חברתי, וכי רק במקרים בודדים ונדירים, עקב תלונות שכנים, פועלת המשטרה נגד מכון שכזה. כאשר זו המדיניות המוצהרת, שעליה העיד שוטר בתיק זה...לא היה זה ראוי להחמיר דווקא עם המערערת,...

מתוך פסק הדין, ע''פ 3520/91

בצדק כתב השופט אלון כי:

ערוב תחומין זה בין אוזלת ידה של הרשות המבצעת לעשות למען אכיפה מלאה וראויה של דבר המחוקק, לבין הדרישה שגם הרשות השופטת תגלה אוזלת יד במילוי חובתה השיפוטית לפי דברו של המחוקק, הוא עירוב מין בשאינו מינו (תרתי משמע). אילוציה האמורים של המשטרה צריך ויבואו על תיקונם, ועל הגורמים המוסמכים לתקן מציאות פגומה זו ללא דיחוי; אך אין במציאות פגומה זו כדי להצדיק הוספת פגם על פגם על-ידי הקלה בעונשו של עבריין כשמידת הדין והצדק, תקנת היחיד והציבור, מחייבים להשית עליו את העונש שהוא ראוי לו.

אולם, יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי מדיניות המשטרה שלא לאכוף את החוק יצרה ''דין רחוב'' על פיו המציאות שנקבעה בפועל היא שונה מההלכה, והיא היא ההלכה שבפועל. אין תימה איפה כי השופט חשין הגיע למסקנה כי יש לבטל את עונש המאסר שהוטל על המערערת, ובמקומו לדון אותה ליום מאסר אחד בלבד.

עם הפנים מאחוריי, מלפניי ומצדדיי:
אין זו הפעם הראשונה שכך קורה, ואין זה התחום היחיד במדינה שבו נקבעים הסדרים ונורמות התנהגות, המכתיבים מציאות, ''מדיניות יוצרת חוק'', שהיא בניגוד לחוק הכתוב ברשומות: בתחום הפלילי אנו מוצאים עבירות בתחומי הבנייה, המסים, הנהיגה, הסמים ועוד, אשר קיים פער עצום בין התייחסות החוק אליהם (על פיו הם אסורים על פי דין פלילי), לבין התייחסות רשויות השלטון אליהם (אשר מתירות את קיומם על ידי חוסר אכיפה עקבית, או אכיפה בררנית, או חוסר אכיפה - נקודה).

יחד עם זאת, כשהמדינה רוצה – היא עושה! כשהיא מחליטה להתנתק – היא מתנתקת!
אמת, ייתכן והחוק– יחוקק, אך באותה המידה ייתכן כי החוק שיחוקק, לא ייאכף שכן מדיניות המשטרה היא זו אשר תקבע את נפקותו האמיתית והמעשית של החוק. כאן יופעל שיקול הדעת של מאן דהו, קודקוד מסוים, אשר יהיה תחת אילוצי תקציב וכוח אדם ידועים מראש וכל תקנתו של החוק, (שהצעתו כאמור רק נשקלת בימים אלה), תהיה, חוששני - הצהרתית בלבד.

ובכל זאת: האין זה עדיף מכלום? הלא עדיף לבכר את הרע במיעוטו?

זו אכן שאלה שרק נביא יוכל לענות עליה: יתכן שהחוק ההצהרתי יועיל במשהו, או שחוק הצהרתי זה יהווה עוד נדבך לביסוס חוסר האמון בשלטון החוק, ולפגיעה במעמדן של מוסדות השלטון. במערכת שיקוליו של מר מזוז נלקחת בחשבון גם הידיעה כי:

בשבדיה, שם נחקק ב-‏1999 חוק המפליל את הלקוחות, הדבר הביא לירידת הזנות למחתרת, מה שמקשה על האכיפה, וכן לפגיעה בנשים עצמן ולדחיקת הנושא מהתודעה הציבורית. מעבר לכך, אמר, יש לשקול את היעילות והאפקטיביות של הפללת הלקוחות בשל סדרי עדיפויות של המשטרה והמשאבים העומדים לרשותה.

מזוז שוקל

בכל מקרה, לי ברור כי החוק באם ייחקק - לא ייאכף. שהרי אם תהיה הכוונה והיכולת לאוכפו בעתיד – אז בוודאי שניתן לעשות זאת כבר עכשיו על ידי סגירת כל המקומות הידועים ברבים כמכונים שמספקים שירותי מין בכסף. והרי ידוע, מוסכם וברור לכל כי מספר המכונים קטן בהרבה ממספר הלקוחות הבאים בשעריהם...

לסיכום:
[''בלתי מספיק!'']

---