פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
גן-עדן אוניברסאלי
בועז מושקוביץ ז''ל (יום שני, 17/04/2006 שעה 17:50)


גן-עדן אוניברסאלי

בועז מושקוביץ



המאמר פורסם גם באתרים קימקא, NFC ואחרים.
בסרט ''גן-עדן עכשיו'' כלולים כל המרכיבים הדרושים כדי שהסרט יאומץ על ידי הצופה המערבי, יוצג בפסטיבלים ויתמודד על פרסים. הצופים אוהבים את הסרטים המגישים להם סיפור ''אוניברסאלי'' קל לעיכול, זה מרחיב להם אופקים ויוצר הזדהות.
''גן-עדן עכשיו” איננו סרט ערבי. זהו סרט מערבי מובהק העשוי על פי חוקי הז'אנר של הסרט הרוצה-להיות סרט מחאה. אם זה לא היה כל כך קרוב אלינו, אם זה היה על דרום אמריקה או אירלנד, היינו יכולים להאמין לו, אמנם תישאר פתוחה השאלה האם אז תושבי דרום אמריקה או אירלנד היו מאמינים לו.

כלולים בו כל המרכיבים הדרושים כדי שהסרט יוצג בפסטיבלים ויתמודד על פרסים: נוף של שכם מרכס ההר מצולם בקרני השמש השוקעת, צעירים מחפשים את דרכם ובינתיים עובדים במוסך, התלבטויות אידיאולוגיות, קצת אהבה, מזון דל והכנסת אורחים במשפחה ענייה, מורה ממושקף הדואג לתלמידיו, שהלימוד יהיה חשוב להם וחייל מתנשא בפתיח הסרט, בודק תעודה ומזוודה של בחורה נאה, תוך שילוח מבט קר וציני.

הצופה צריך להבין את הסרט, בשביל זה הסרט צריך לדבר אליו בשפה המובנת לו, בדימויים המוכרים לו מהסרטים, שהוא כבר ראה. טרור המתאבדים הוא סיפור לוהט בשוק, אין זה הזמן ליצירת התמונה האמיתית או הניסיונות המסוכנים לחפש כלים קולנועיים חדשים. הראשון, שיעשה סרט על המחבלים בשכם, יגרוף קופה ואם אתה לא תופס עכשיו את הנישה, אז מישהו אחר יעשה את זה.

הסרט לא עוסק בפרטי המלחמה ובמובניו השונים של המושג ''כיבוש'' הנמצאים בשימושן של קבוצות האוכלוסייה השונות של המזרח התיכון. עיסוק כזה מנוגד לרעיון של הסרט המחושב להיות רדוד כמו נייר של פוסטר.

אמנם האסלאם הלוחמני נוכח בסרט, אבל עם התפתחות העלילה הוא נדחק לקרן זווית. המורה הממושקף הוא זה, שמודיע לחלאד וסעיד, שעליהם ללכת לנקום מחר ומדבר איתם על גן-העדן, אבל ללא אזכור מביך של 72 הבתולות. הם מתפללים ונשבעים על הקוראן לנקום בשם אללה, אבל לא אז הם מבצעים את ''הפעולה'' אלא רק אחרי שהם נרתעים וחוזרים ממנה כדי להגיש לצופה את המנה הדרושה של התייסרויות, שנאת אויב ונאומים למען החרות, שהצופה זקוק לה.

היוצרים לא שכחו לכלול בסרט סצנה עם ביקורו של צעיר בבית צעירה החיה בגפה, בשעת לילה, הכוללת שתיית תה על הספה בסלון, אבל הבחורה אינה נראית חוששת להירצח בשל ''חילול כבוד המשפחה''. הסרט לא מספר פרטים מהחיים, שהם מיותרים מבחינת קהל היעד. היוצרים יודעים, שכדי שהצופה יאמין להם, הם חייבים לרמות אותו יפה.

הצופים אוהבים את הסרטים המגישים להם סיפור ''אוניברסאלי'' קל לעיכול, זה מרחיב להם אופקים ויוצר הזדהות. מפקד הארגון, המחבק את השאהידים המיועדים, לובש בכל פריים חזות הרואית, שלא הייתה מביישת אף אחד מהקולגות שלו מסרטי המחתרות ברחבי העולם. זהו לא ראאד כרמי, בריון העיר מטול-כרם, אשר שלח את אנשיו לבצע פיגועים כדי לשכב עם נשותיהם בזמן העדרם. כאן אנחנו רואים גיבור עממי מהסרטים, מורם וטהור.

שני המחבלים המתאבדים מתגלחים, לובשים חליפות שחורות ומתחילים להיראות כמו שני עורכי דין צעירים, כאלה הקיימים בכל נקודה על פני כדור הארץ, מתרגשים לקראת ''הפעולה'' כמו לפני טקס קבלת התואר בלשכה.

אנחנו לא נראה בסרט אישה, שהועמדה בפניה בררה למות בפיצוץ כשאהידה או בסכין כמחללת ''כבוד'' המשפחה. אנחנו גם לא נראה נער, שכפו עליו פיגוע התאבדות באיומים שיבולע למשפחתו, אם יסרב.

כמובן, גם לא נראה נער חסר השכלה עד כדי כך, שמתקשה בקריאת הצוואה, שהכתיבו לו משלחיו, קל וחומר לא מבין ברזי האסלאם והג'יהאד. גם אין לצפות, שגיבור הסרט יחפש אוטובוס מלא במשפחות החוזרות במוצאי שבת מהתפילה בכותל המערבי.

לעומת זאת, מוגש לצופה בחור צעיר רהוט, שתוך כדי צילום הצוואה במצלמה מקולקלת, נזכר למסור לאמא שלו שתחליף מסנן בברז. חברו סעיד איננו מפוצץ את האוטובוס הראשון, שנקרא בדרכו. הוא רואה בין היהודים העולים לאוטובוס אמא עם ילד ומחליט לוותר.

סעיד, הגיבור הראשי של הסרט, חוזר לשכם, מבקר בקבר אביו, מתלבט כהוגן ונושא באזני מפקד הארגון נאום מהורהר, אך חוצב להבות נגד ''הכיבוש'', שישראל לא מוזכרת בו בשמה. זהו נאום ''אוניברסאלי'' נגד כל ''הכיבושים'' באשר הם, אמיתיים ומדומים – או-אז הוא מחליט סופית...

סביר להניח, ששרת החוץ והמשפטים הנוכחית של מדינת ישראל ציפורה לבני עמוסה בימים אלה בעבודה רבה וספק אם יש ברשותה די זמן פנוי כדי שתשלים את החורים בהשכלה, שבגללם כינתה את הטרוריסטים המופצצים את חיילי צה''ל ''לא טרוריסטים''.

כל האנשים האוחזים בנשק וחומרי נפץ שייכים לקטגוריות, שמספרן מוגבל. השרה הנכבדה מסכימה, שהם אינם ''לוחמי חופש''. העובדה, שעל פי המוגדר באמנת ז'נבה, הם גם אינם חיילים חוקיים, צריכה להיות ידועה אפילו לה. אם כך – מה הם? מה שם הקטגוריה?

נשארנו ללא התשובה גם לשאלה הזו, אבל עם התחושה, שהשרה ציפי לבני והבמאי האני אבו אסאד מעבירים לנו מסר, שמלחמה יכולה רק להחליף צורה, אבל לא להיעלם. מלחמת הטרור תמשיך להיות חלק מההוויה האנושית, עד שהיא תיגמר בצורה זו או אחרת והאנושות תמצא לעצמה קרקע למלחמה חדשה.

ברובד התחתון של המלחמה הנוכחית פועלים הארגונים לשחרור פלשתין, אנדלוסיה ופריז משלטון ''הכופרים''. הם מתנגדים לאמנות הקולנוע ועושים את מה שהם רואים לנכון בדרכים מלוכלכות, ללא לבטים וחיבוטים. ברובד העליון מתקיימת הסימביוזה הנצחית שבין הרוצח לקורבן, בין התועמלן לקהל שומעיו, בין פוליטיקאי מושחת לעם המריע וגו'

חלאד, חברו של סעיד בסרט, מחליט ברגע האחרון לחזור ולחפש ''דרך אחרת'' – וראו זה פלא, באים לאסוף אותו ללא שהות. לא אומרים לו כמו שבחיים האמיתיים במצב דומה אמרו המשלחים לנערה בשם שפיקה: ''הרבה אנשים מחכים כאן שתתפוצצי, אז כדאי שתעשי את זה''.

פשוט באים ומחזירים אותו הביתה והוא נוסע ומבכה את חברו, שאיתו לא יתראה לעולם. הרי אם היוצרים לא ימלאו שעה וחצי של הסרט בחיבוטי הנפש המיוסרת, הסרט לא יסחוף את הקהל בפריז, נכון?

סצנת הסיום: אוטובוס, שמרבית נוסעיו חיילים והחיילות, ללא ילדים. קרוב למחבל יושב חייל גבוה נושא תג הצנחנים, מדבר עם חיילת. המצלמה מתמקדת ארוכות בעיניו העצובות של המחבל ובסוף רקע לבן ממלא את הפריים, ככל הנראה לסמל את הפיצוץ.

קאט. אין איברי אדם כרותים על האספלט ואין אנשי זק''א עם מגיני פלסטיק על הנעליים, אוספים פיסות בשר חרוך. הסרט מעביר דימויים כדי לקנות את לב הצופה והוא צריך להיות נקי, כמו הסרטים, שצולמו בזמן מלחמת העולם השנייה המתארים מלחמה סטרילית, מלאה גיבורים יפים, אויבים טיפשים ורגשות נשגבים.

''גן עדן עכשיו'' מזכיר את סרטוני התעמולה למען המוות המשודרים בטלוויזיה הפלשתינית מאז עליית ''הפרטנרים לשלום'' מאש''ף על כיסאותיהם. גם בהם אין מעיים שפוכים ופרפורי גסיסה, יש רק מוות נקי, מהיר ונטול סבל, כמו פתיחת דלת פשוטה לעולם, שכולו אור לבן.

האתר של המחבר: Agoraphilia




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


כל הכבוד
ישראל בר-ניר (יום שני, 17/04/2006 שעה 18:14) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כל מילה נוספת, מיותרת.
_new_ הוספת תגובה



הסרט הוא סרט תעמולה פלסטיני
א. פרקש (יום שלישי, 18/04/2006 שעה 14:52) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שממשיך במסורת ''גנין, ג'נין'' והוא מנסה לבנות את מיתוס הדפוק הפלסטיני תחת נעלי הכובש העברי. כדי לחדד את המסרים, הם חייבים לעגל פינות, לבנות דמויות שייראו היטב בעיניים מערביות, העלילה לא דומה כלל למציאות של תהליך גיוס, הכנת והוצאה לפועל של פיגוע התאבדות - כי האמת לא חשובה לסרט, אלא המסר שיוצא ממנו. או שהיוצר רוצה להוציא ממנו.

==================
תגובה 73869

השקר של הסרטים האלה והשקרים הקטנים של אבנרי. שהרי אבנרי טורח לבקר בחיבה את הסרט הישראלי - ערבי (בכלל לא סרט פלסטיני) ואינו טורח להצביע על דברים בילתי נורמטיביים ודימיוניים שבו, אלא מתייחס לעלילה במנותק למציאות. בעוד את סירטו של ספילברג הוא טורח לקטול (גם) בשל השקר ההסטורי שבו.

שני הסרטים הם שקר אחד גדול.

''גן-עדן עכשיו''
=================

* יוצר הסרט, המחבר-הבמאי, הוא אכן האני אבו-אסעד מנצרת שחי רוב הזמן בחו''ל (בעיקר באירופה), והשחקנים – רובם הם ישראלים-ערבים ולא פלסטינים, לפחות לפי הטרמינולוגיה בעברית. אלא אם אבנרי קורא גם לערבי שחי בישראל - פלסטיני. לטעמי - לקרוא לשחקן ערבי ישראלי - פלסטיני זו הבעת עמדה פוליטית. אפשר בהחלט לקרוא לו ישראלי פלסטיני.

* שואל אבנרי: ''כיום, זמן רב אחרי שנוצר, משיב הסרט גם על שאלה אחרת: מדוע בחר הרוב הגדול של הפלסטינים בהנהגה, ששלחה את האנשים האלה לפוצץ את עצמם?''

--- שאל אבנרי (או הסרט) ולא ענה.

* בסך הכל ''כמה דקות – דקות שבהן נפגשים (עיני סוהא והחייל) השפלה מוחלטת, פחד הדדי, שנאה. נדמה לצופה שהצעירה תפוצץ את עצמה בכל רגע. אבל לא קורה כלום. היא עוברת.''
------ מעניין אם היו נמנעים מסוהא כמה דקות ארוכות של מבט בעיניים הפלסטינים היו מפסיקים לפגע. כאילו לא היו פיגועים לפני הקמת המחסומים. כאילו המחסומים הוקמו סתם כדי להרגיז פלסטינים ולא כדי לעצור את הטרוריסטים.

* ''...שני צעירים, כבני 22, בשכם. עובדים-לא-עובדים במוסך. למעשה הם מובטלים, כמו כמעט כל הצעירים בשכם. אין להם עתיד.''
---- אם זו אחת הסיבות לטרור, למה המתאבדים לא מפנים את זעמם והתאבדותם כנגד ההנהגה שלהם שהיא שמנעה מהם עבודה וחיים בכבוד?

* ''הם מזוקנים, אבל לא קנאים. דתיים כמו כולם, לא יותר.''
---- בחיי לא ראיתי פלסטיני אחד דתי ומזוקן שגם לא היה פנאט וקנאי. לצערי קביעתו של אבנרי ושל במאי הסרט מטעה ושיקרית.

* ''ואז מגיעה אל הבחורים ההודעה: נבחרתם. מחר תבצעו פיגוע-התאבדות בתל-אביב.''
---- מעולם לא יצא פיגוע תוך יום מפניה למתאבד. זה בלתי אפשרי. הנוהג הוא שמאתרים מתאבד, מכינים אותו נפשית ומבצעית תוך בדיקה מתמדת לכשירותו הנפשית לעמוד במשימה. תהליך זה עורך בין כמה שבועות לכמה חודשים, שלעיתים רק צורך דחוף מזרז את התהליך ומקצר את זמן ההמתנה. אבל גם אז מדובר על כמה שבועותטובים, בהם נבנה מודל התנהגות, נקבע נתיב החדירה ונתיב אלטרנטיבי, מבוצע 'ניקוי' נתיב ובדיקתו, מכינים את 'החגורה', מתרגלים את המוביל והמתאבד וכו'.

* ''בבניין נטוש, המשמש כמטה המחתרת, עושים הכנות אחרונות: מגלחים את הזקנים, מסתפרים, לובשים חליפות של חתונה. מצטלמים. כמה מלות עידוד, בלי פאתוס, מפי המפקד....''
------ קודם כל מטה טרור אינו לעולם בניין נטוש, אלא בניין / דירה בעיבורה של שכונה מאוכלסת. ולעולם ההכנות לפעולה לא נעשות ב''מטה המחתרת'', אלא בבניינים נטושים או בשטחים נסתרים מעיני אחרים. בד''כ במחבל לא לובש ''חליפה של חתונה'', אלא להיפך מעיל פשוט של פועל דחק כדי שיתמזק בזרם בעובדים בשערי הדגר ולא יבלוט כחריג.

* ''הם מתבוננים בדממה כשמחברים להם את חגורות-הנפץ. מזהירים אותם שאי-אפשר להוריד אותן מבלי להתפוצץ.''
---- חגורות נפץ, במידה וחומשו, אפשר לפרק בעבודה מקצועית של ניתוק תיל או שניים ובזהירות. במידה והמחבל לא החל בהפעלת המנגנון, אין בעיה להוריד.
===============================================
_new_ הוספת תגובה



להלן כתבה מאלפת וחכמה של עירית לינור
א. פרקש (יום שלישי, 18/04/2006 שעה 21:31)
בתשובה לא. פרקש
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אין ספק שהיא מנתחת נכון ולעומק את משמעות הסרט http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3211771,00.h... .
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי