במאמר קודם,
הבעיה של גוש האירו, הצגתי תיאור של הבעיה המבנית שמגבילה את אמצעי המדיניות הכלכלית בגוש האירו. המחסור באמצעי מדיניות כלכלית הוא סיבה עיקרית לקשיים ביכולת של מעצבי המדיניות הכלכלית לפתור את בעיית החוב.
בגוש האירו קיימת בעיה מבנית נוספת: קיים חוסר איזון עולה במאזן התשלומים בין המדינות בגוש: התפתחות של עודף במאזן תשלומים של בארצות הליבה ושל גירעון במאזן התשלומים של מדינות הפריפריה. חוסר האיזון הזה נובע מהבדלים יציבים בכושר התחרות בין המשקים של ''ארצות הפריפריה'' (יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל,...) והמשקים של ''ארצות הליבה'' (גרמניה, צרפת,...). אחת הסיבות ליציבות הזאת נבעה מהאפשרות לגייס אשראי זול יחסית ממקורות במדינות הליבה ויבוא סחורות מאותן מדינות. עד ''המיתון הגדול'' האשראי ממקורות אלה זרם ואיפשר לפתח את המשקים בפריפריה ללא פיתוח כושר התחרות שהוא אחד הגורמים לצמיחה בת קיימא.
בהמשך נראה ששיקום או פיתוח כושר התחרות בפריפריה הוא חלק חשוב מהפתרון לבעית החוב שלמעשה חונקת את ההתפתחות הכלכלית בגוש.
על בעיית החוב
מאז ראשית הופעת בעיית החוב בגוש האירו, היא נחשבה למעשה לבעייתן של ארצות הפריפריה בלבד. בראש סדר העדיפויות של הנושים, בעיקר בנקים בגרמניה ובצרפת, עמדה המטרה לגבות את החוב, בין השאר באמצעות הטלת צנע על ארצות הפריפריה של הגוש.
גם מנהיגי הגוש (
מרקל,
סרקוזי,...) התמקדו בקשר הפיננסי הזה בין הצפון לדרום - בהטלת משמעת וצנע (austerity) על אותן ארצות (''המופקרות'', ''הפזרניות'', ''חסרות המצפון'') בדרומה של היבשת כתנאי הכרחי להושטת סיוע. אבל בקביעת מדיניות על בסיס הקשר הפיננסי הם למעשה מתעלמים מעוד קשר בין ארצות הליבה לארצות הפריפריה. לכן לכאורה הם עוסקים בניסור הענף עליו הם יושבים.
הרי חלק ניכר מהיצוא הגרמני והצרפתי היה לאותן ארצות חייבות, והוא זה שהניע חלק ניכר מהצמיחה בצפון. באותו זמן שארצות הפריפריה של היבשת צברו גירעונות במאזן התשלומים, הן למעשה סיבסדו את הגידול ביצוא מהארצות הצפוניות – הן למעשה שילמו (וישלמו) את עלויות המימון שהניעו את צמיחת היצוא ולכן את הצמיחה בצפון היבשת.
כעת בעקבות ''הטלת'' מדיניות הצנע על הארצות הדרומיות, המשקים שלהן יצטמקו. במקביל צפוי גם היצוא (לארצות הפריפריה) מהמשקים הצפוניים להצטמק ולכן הצמיחה הכלכלית תחלש או אפילו תהפוך לשלילית. מצד שני, לא רק שמדינות הפריפריה שואפות לחדש את הצמיחה הכלכלית, גם בצפון זאת המטרה. אלא שחידוש הצמיחה בפריפריה היא תנאי לצמיחה במשקים נותני האשראי מהצפון. התעסקות רק בבעיית החוב תוך התעלמות מהקשר בין היצור בצפון והצריכה בדרום רק תחמיר את השקיעה של כלכלת הגוש.
לכן כל פתרון צריך לקחת בחשבון את הקשר הכפול הזה בין ארצות הליבה וארצות הפריפריה של הגוש. פרוש הדבר שיש למצוא את השילוב הנכון בין טיפול בבעיית החובות ובין חידוש הצמיחה. הפתרון הזה צריך להבטיח צמיחה בת קיימא שנובעת מיתרונות יחסיים בשני חלקי גוש האירו (
Restoring European Growth).
על הפתרון
במדיניות שנבחרה בפועל, השינוי הריאלי (במחירים היחסיים בין חלקי הגוש) מופעל דרך דיפלציה בארצות ההפריפריה. זה כמובן יגרום לקשיים בחייהם של תושבי הארצות האלה, וגם לעליית עומס החובות ביחס לתוצר, לתמ''ג (
Neo-Calvinists and the Euro Crisis). באופן כללי במקרה כזה אפשר לצפות שגם בארצות האחרות שבגוש האירו הפעילות במשקים תיחלש ואף תתכווץ.
המציאות מלמדת שזה מה שקורה בפועל: ביוון המיתון נמשך כבר מסוף 2008 – המשק מצטמק והולך. הצפי הוא שההצטמקות הזאת תחריף השנה, ושגם גם באיטליה ובספרד יתחדש המיתון. לבסוף, לגבי גוש האירו ככלל, יש תחזיות שיהיה מיתון – כלכלה הגוש תצטמק (
the Economist). אם כעת שיעור האבטלה בגוש האירו עומד על
10.3% (למעלה מ-16 מיליון מובטלים) הרי אפשר לצפות בסבירות גבוהה שהוא יעלה.
המדיניות הכלכלית הנחוצה היא כזו שתגרום להתפלגות חדשה של ההוצאות (spending), של הביקושים, בין חלקי גוש האירו. המדיניות צריכה להמריץ גידול בהוצאות, בביקושים, בארצות הליבה (גרמניה, צרפת...) וקיטון בהוצאות בארצות הפריפריה. זה יקרה כאשר יתבצע פיחות ריאלי בארצות החייבות וייסוף בארצות שנתנו את האשראי. במילים אחרות המחירים והשכר בארצות הפריפריה ירדו ביחס למחירים ושכר בארצות הליבה.
בדרך הזאת ישתפר כושר התחרות של ארצות הפריפריה ועמו תתפתח צמיחה בת קיימא, שנובעת מיתרונות יחסיים בפעילות ריאלית. כתוצאה מכך יקטן וילך חוסר האיזון במאזן התשלומים בין חלקי הגוש.
כאשר זה יקרה, יתחיל תהליך שיקטין בהדרגה את עומס החוב על ארצות הפריפריה ועל בעלי החוב. במקביל אפשר לצפות שגם שיעורי האבטלה ירדו בהתאם לקצב הצמיחה. כמובן שתהליך כזה ישפר את רווחת תושבי ארצות הגוש כולן.
הערות לסיום
איחוד מונטרי (גוש מטבע) עובד טוב רק כאשר יש איחוד מלא וגמיש של השווקים הריאליים והפיננסיים. זה כולל ניידות חופשית של העובדים ושל שאר אמצעי היצור וגם איחוד פיסקלי שלם. כפי שראינו, בגוש האירו לא קיימים התנאים האלה ולכן המערכת לא עובדת טוב.
במילים אחרות המבנה של גוש האירו אינו אופטימלי. מטבע הדברים גם הפתרונות לבעיות שצצות לא יכולים להיות אופטימליים.
עלינו לזכור טוב שהבעיה החלה כאשר התברר שליוון (שמהווה רק כ-2% מהכלכלה האירופית) יש בעיית חוב רצינית. בנתיים יוון קיבלה הלוואות כדי להחזיק את הראש מעל המים בטווח הקצר. בנתיים היא מוכנה לשלם את המחיר – מיתון כבד שנכנס לשנתו הרביעית. אבל יש המעריכים שאם לא תהיה נכונות להזרים ליוון כמות משמעותית של כסף, בטווח זמן קרוב, לא תהיה לה ברירה אלא לעזוב את הגוש ולפחת באופן משמעותי את המטבע החדש. אחרת בקצב הנוכחי של תהליך ההלוואות המיתון
שסבל רב בחובו, ימשך עוד זמן רב.
כדאי שנזכור את העובדה שאצלנו, בישראל, היצוא הוא גורם עיקרי לצמיחה הכלכלית. יחד עם זאת כשליש מהיצוא מגיע לאירופה. לכן במקרה ולא יהיה שינוי משמעותי במדיניות הכלכלית באיחוד האירופי תהייה לכך השפעה שלילית משמעותית על שיעור הצמיחה במשק המקומי. בעצם כבר אפשר לראות סימנים שהתהליך החל. תוצאה סבירה של הצטמקות תהליך הצמיחה תהיה עליה בשיעור האבטלה ואפילו פגיעה בהכנסות המדינה.
על בעיית החוב בגוש האירו ועל הפתרון
סובב ומסובב
