פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
געגועים לברק
אורי אבנרי (יום שישי, 24/06/2016 שעה 20:00)


געגועים לברק

אורי אבנרי



לפתע הביטו פנים מוכרות ממסך הטלוויזיה. אמנם, לא לגמרי מוכרות. נוסף להן זקן שחור. (לו הייתי במקומו, הייתי מגלח אותו מהר.)

כן, הנהו. הרמטכ''ל לשעבר, ראש-הממשלה לשעבר, אהוד ברק.

ברק במהדורה חדשה. תקיף. חד. גלוי-לב. מגנה את בנימין נתניהו במילים בוטות. חוזר כמעט מילה במילה על הזהרתי שנתניהו אינו שפוי לגמרי. אומר שנתניהו ''ירד מן הפסים'', אומר שיש ''ניצנים של פשיזם'' בישראל.

הארץ התעוררה והקשיבה. ברק חוזר? סוף-סוף מצוי אדם שמסוגל, אולי-אולי, להביס את נתניהו?

ברק הכחיש שהוא מועמד לראשות הממשלה. איש לא האמין לו. כל פרשן ראוי התחיל ליצור סביבו תכניות למפלגה חדשה. למה לא ברק יחד עם משה יעלון, הרמטכ''ל לשעבר ושר-הביטחון לשעבר, שסולק זה עתה על-ידי נתניהו? למה לא יחד עם גבי אשכנזי, עוד רמטכ''ל לשעבר, שיש לו יתרון נוסף שהוא מזרחי? החלל התמלא בשמות הנזרקים לאוויר.

יש אווירה חדשה. הרגשה ש''ביבי צריך ללכת''. תחושה שיש אפשרות מעשית להיפטר ממנו ומשרה אשתו, שהכל אוהבים לשנוא אותה.

לי יש בעייה קטנה בעניין אהוד ברק. אפשר לסכם אותה בשתי מלים: קמפ דייוויד.

בעיניי, קמפ דייוויד הייתה נקודת-מפנה היסטורית. עד לוועידת קמפ דייוויד ב-‏2000 שררה אופטימיות לגבי השלום. מאז אותה ועידה ארורה, השלום נעלם מהשיח.

מבחינתי, האיש הנושא כמעט לבדו באחריות לכך הוא אהוד ברק.

אחזור על המאורעות, כפי שראיתי אותם בזמן-אמת.

הנשיא ביל קלינטון התקרב לסוף כהונתו, ורצה להשיג לפחות הישג גדול אחד לפני כן. מכיוון שלפניו הנשיא ג'יימי קרטר נחל הישג היסטורי בדמות הסכם-השלום הישראלי-מצרי בקמפ דייוויד, קלינטון רצה להשיג ניצחון עוד יותר היסטורי: הסכם-שלום ישראלי-פלסטיני.

השותף הפלסטיני, יאסר ערפאת, לא רצה לבוא. בצדק רב הצביע על כך שלא נעשתה שום עבודת-הכנה. לא התכנסו ועדות של מומחים. ובסוף יאשימו אותו בכישלון.

בכל זאת הצליח קלינטון לגרור את ערפאת לקמפ דייוויד, אחרי שהבטיח לו חגיגית שאם הוועידה תיכשל, הוא לא יטיל את האשמה על שום צד. בהמשך הדברים הפר קלינטון את הבטחתו בלי היסוס.

ערפאת הגיע לוועידה במצב-רוח חשדני מאוד. היה מנוי וגמור איתו שלא ליפול לשום מלכודות. הוא אפילו לא קיווה לפריצת-דרך. הוא פשוט רצה לחזור משם בשלום.

בניגוד למצופה ארכה הוועידה שבועיים תמימים. במשך כל הזמן הזה לא נפגשו ברק וערפאת ולו פעם אחת באופן פרטי. ברק לא ביקר אצל ערפאת במשכנו הסמוך, ולא הזמין את ערפאת למשכנו שלו, מרחק של כמאה מטרים ממנו.

לדעתי, זה היה מחדל חשוב מאוד. ערפאת היה טיפוס חברותי. הוא אהב מגע אישי, אהב לארח אנשים. לפעמים האכיל אותם במו אצבעותיו. כערבי אמיתי, הוא האמין ביחסים של אדם-לאדם.

ברק הוא טיפוס בדיוק הפוך. קר. מכונס בעצמו. הוא מעדיף היגיון מופשט על מגע אישי. כל צורה של אינטימיות רחוקה ממנו.

לעיתים אני תמה מה היה קורה אילו היה שם אריאל שרון במקום ברק. כמו ערפאת, היה שרון איש רעים להתרועע, שאהב לארח אנשים. הוא היה יוצר אווירה שונה.

אך מובן שחילוקי-הדעות הפוליטיים היו יותר חשובים מהבעיות האישיות.

מכיוון שלא היו שום הכנות, שני הצדדים באו לקמפ דייוויד כשבידיהם הצעות שסתרו לחלוטין זו את זו.

לברק לא היה ניסיון קודם בעניינים ערביים. הוא הגיע לקמפ דייוויד כשבידיו הצעות שאכן היו יותר מרחיקות-לכת מכל מה שהציעה ישראל עד אז. הוא היה מוכן לקבל מדינה פלסטינית, אך עם הרבה תנאים והגבלות. יתכן שהאמין שהפלסטינים יקפצו מרוב שמחה ויחבקו אותו.

אבל למרבה הצער, המקסימום של ברק נפל בהרבה מהמינימום של ערפאת. המנהיג הפלסטיני חשב על קבלת-הפנים הצפויה לו בבית אם יוותר על תביעות-המינימום של העם הפלסטיני. בסוף לא הושג הסכם.

קלינטון התרגז, ובניגוד להבטחתו הטיל את כל האשמה על ערפאת. קרוב לוודאי שחשב על אשתו, הילארי, שביקשה באותה עת להיבחר כסנטורית של מדינת ניו-יורק (שיש הקוראים לה ''JEW YORK''.)

אבל היה זה ברק שהפך את הכישלון לאסון.

מה היה מדינאי אמיתי עושה במצב כזה?

אני יכול להעלות על דעתי נאום כדלהלן:

''אזרחי ישראל, צר לי לגלות לכם שוועידת קמפ דייוויד נדחתה מבלי שהושג ההסכם המיוחל.

מובן שאי-אפשר היה לקוות שסכסוך, הנמשך כבר יותר ממאה שנה, ייפתר בתוך שבועיים. אילו זה קרה, זה היה נס.

שני הצדדים עסקו בדו-שיח רציני, המבוסס על כבוד הדדי. למדנו הרבה זה על ההשקפות והבעיות של זה.

עכשיו מינינו מספר ועדות משותפות אשר ימשיכו לבדוק בפירוט את ההיבטים השונים של הסיכסוך, כגון גבולות, ירושלים, ביטחון, פליטים ועוד. בעת המתאימה נכנס ועידה שנייה, ואם צריך - גם שלישית.

שני הצדדים מסכימים שבינתיים נעשה כמיטב יכולתנו למנוע מלחמות ומעשי-אלימות.

אנחנו מודים למארח שלנו, הנשיא קלינטון, על האירוח ועל מאמציו''.

במקום הצהרה כזאת עשה ברק משהו ששינה את מהלך ההיסטוריה.

בחזרו לארץ הוא גינה את ערפאת בפרט, ואת הפלסטינים בכלל, כאויבים בנפש.

לא זו בלבד שהטיל את כל האשמה על הפלסטינים, אלא שגם הכריז ש''הם לא פרטנר לשלום''.

אלה היו מילים הרות-אסון. מאז הפכו המלים ''אין לנו פרטנר לשלום'' לקדושות בישראל, תירוץ לכל המעשים והמחדלים. הן העלו את נתניהו וחבורתו לשלטון. הן היו תפילת אשכבה לתנועת-השלום, שלא חזרה מאז לאיתנה.

אז מה ביחס למועמדותו של אהוד ברק לראשות הממשלה?

האם הוא יכול להקים מפלגה חדשה ולהרכיב קואליציה גדולה נגד נתניהו?

נאמר לי שברק עצמו מפקפק בכך. ''כולם שונאים אותי,'' הוא אומר.

במידה מסויימת זה נכון. ברק נתפס כאיש חסר-עקרונות. אנשים זוכרים את התעלול הפוליטי האחרון שלו, כאשר פילג את מפלגת-העבודה כדי לכהן כשר-ביטחון בממשלת נתניהו.

סיפרו שמאז שנפרד מהפוליטיקה, הוא צבר הון-עתק מהעמדת הנסיון והקשרים שלו לרשות ממשלות זרות ובעלי-ממון שונים.

ברק לא הסתיר את עושרו. להיפך, הוא התהדר בו. הוא נכנס לגור בבניין-פאר בתל-אביב וקנה בו מספר דירות. כל זה הראה, כביכול, שנפרד מהפוליטיקה לצמיתות.

אבל עכשיו, אחרי שפניו המזוקנות ניבטו מהמסך הקטן, ברק נראה כמכריז: ''היי, חברה', חזרתי!''

האם אכן יחזור? האם הוא יכול להפוך למוקד של קואליציה חדשה, קואליציה של ''סלקו את ביבי''?

זה לא בלתי-אפשרי. אני סבור שרק אנשים מעטים עדיין שונאים את ברק. בהשוואה לנתניהו, ברק נראה באור הרבה יותר חיובי.

אנשים משתנים. גם פוליטיקאים. אולי היה לברק זמן להרהר על ניסיונו, כולל קמפ דייוויד, וללמוד משגיאותיו. אולי יש להעדיף אותו על אנשים חדשים, שלא עשו עדיין את השגיאות שלהם, ולכן אין להם ממה ללמוד.

ברק הוא אדם אינטליגנטי מאד. הוא בקי הרבה יותר בהיסטוריה מכפי שרגיל בחוגים המובילים בישראל. יש לו מצפון חברתי. בקיצור, הוא לא נתניהו.

כמעט מחצית מן הדרוש מראש-ממשלה חדש זה ש''הוא לא נתניהו''.

פתגם גרמני אומר ''כשהשטן רעב, הוא אוכל גם זבובים''. גם אנשים שממש אינם אוהבים את ברק מוכנים לקבל אותו כמושיע מידי נתניהו.

''ברק'', כתופעת טבע, הוא פרץ-אור חזק המבקיע את החושך בחלקיק של שניה. האם בחלקיק הזה נראה ברק חדש?

בקיצור, האם אפשרית מהדורה שניה של ברק? לדעתי: כן.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


הדברים שכתבת הם גועל נפש
המפלגה הקטנה העניה וחסרת ההשפעה (שבת, 25/06/2016 שעה 7:01) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מלאים באי דיוקים ובפרשנויות שלך ובחוסר הבנה היסטורי .
אילו חיית בימי ליאונארדו ד'וינצי היית רואה את הכינים של La Gioconda במקום את יופיה של Mona Lisa .
אם אשתמש בביטוי שאתה כתבת על נתניהו ''הזהרתי שנתניהו אינו שפוי לגמרי'' הרי שאתה אינך שפוי לגמרי .
כי
אתה רואה באויבים אנשים נהדרים ובמנהיגי עמך לא שפויים .
כי
אתה רואה ישועות בחונטה JUNTA של גנרלים תקווה להחלפת שלטון שנבחר באופן דמוקרטי פעמים אחדות .
כי
אתה רואה באהוד ברק האיש הנושא כמעט לבדו באחריות להיעלמות השלום מהשיח .
כי
אינך מבין ולדעתי לעולם לא תבין - עראפת לא רצה הסכם שלום . עראפת פשוט רצה לחזור מקמפ-דיויד בשלום ולא עם שלום .
כי
לך נדמה שברק היה צריך להתאים את התנהגותו לזו של עראפת ולא להיפך . דהיינו שעראפת יתאים עצמו להתנהגותו של ברק .

לא נראה לי שבגילך המופלג ואני מאחל לך בהחלט עד 120 , תבין אי-פעם
מה היה מדינאי אמיתי עושה במצב כזה?

מדינאי אמיתי היה אומר ''אני רוצה מדינה לעם שלי בלי תנאים שלנו ובלי תנאים שלכם''
אבל עראפת רצה הכל ונשאר בלי כלום .
כמו הילד הגרמני שאסף פטריות ביער . הוא אסף עוד ועוד ולבסוף נפלו כולן לנחל והוא נשאר עם ידיים ריקות .

עד כאן התייחסותי לדברים המגעילים שכתבת .
לגבי עתידו של ברק ==>
ייתכן שציבור המצביעים בייאושם יצביעו בהמוניהם לכל דחליל שאינו נתניהו .
גם ייתכן שלא .
דבר אחד ברור – הציבור בישראל יותר ימני ממה שהיה בעבר .
וברור דבר נוסף – שום פתרון שאינו מדינה עם רוב יהודי ענק על פי גבולות המנדט לא ימנע את המשך שפיכות הדם בארץ ישראל .
_new_ הוספת תגובה



געגועים לביבי!
דניאל143 (יום ראשון, 26/06/2016 שעה 10:39) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אתם השמאלנים לא יודעים להעריך את השמאלני בתחפושת ימין,ביבי נתניהו.

ביבי הוא אחרון המיתחזים לימני.המנהיגים אחריו כבר יהיו ימין אמיתי גאה.
ביבי טוב לשמאלנים,מקפיא התיישבות,מכיל את הטרור,רב איפוק,בעד שתי מדינות לשני עמים,עסקת שליט.
ביבי באופן טבעי שואף לקואליציה עם המחנ''ץ.יותר מזה?!

זה לא יהיה יותר!
_new_ הוספת תגובה



עראפת דובר אמת!
דניאל143 (יום ראשון, 26/06/2016 שעה 11:19)
בתשובה לדניאל143
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אני זוכר את הימים הנוראים האלה.
ראש-הממשלה שלך,ברק,נותן ונותן הכל לאוייבים.מוכר את המדינה בכסף
קטן.משקר לנו בפנים.

לימנים הייתה נחמה מוזרה-אנחנו מאמינים לעראפת!
המנהיגים שלנו,ברק,פרס,ביילין,שקרנים ומתעתעים.אבל הפלסטינים,
שמצהירים על שינאה וזדון,הם אמיתיים!

ראו כמה השמאלנים עיוורים.
אפילו בחתימה החגיגית על הסכמי המעל באוסלו,עראפת לבש מדי מילחמה ואקדח בחגורתו.
מי חותם על שלום עם מדי צבא ומילחמה?
עראפת היה כל כך ברור ושקוף,בשינאה שלו.ורק אצלנו אף אחד לא שם לב!

זוועה!
_new_ הוספת תגובה



פתאום אורי אבנרי תומך בברק
בצלאל פאר (יום שלישי, 05/07/2016 שעה 21:27) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אז חיפשתי מה לא בסדר במופע הזה. משהו רע קורה בשמאל.

אותו אבנרי שתקף את ברק עוד משהתפרסם ברבים אחרי מלחמת יום הכיפורים ולא חדל עד החודשים האחרונים, מיואש. אין לאבנרי כל דרך להפיל את נתניהו שלא מסתכל בכלל לכיוון שלו. אין לשמאל מנהיג בעל פוטנציאל להיבחר והיאוש אופף את הקבוצה הזאת. הדבר גרוע שבעתיים משום שאותו שמאל חושב שרק דרכם ישראל תשיג שלום ושהימין השתגע וחוטף את המדינה לאבדון (אני בטוח שבימין יש קבוצות דומות שאומרות אותו דבר על השמאל).

לשם כך אבנרי חייב להכשיר את ה''שרץ'' והוא עושה זאת בהכרזה ש''ברק במהדורה חדשה. תקיף. חד. גלוי-לב. מגנה את בנימין נתניהו במילים בוטות''. וכדי להרגיע את הלא מאמינים הוא מצייר קו מחבר בינו לבין ברק כשהוא מכריז ש''נתניהו אינו שפוי לגמרי''. כאמור על זה אפשר להתווכח מי שפוי ומי לא – זה שהלך לבקר את ערפאת בביירות של 1982 או זה שלא מאמין שעבאס ואנשיו רוצים שלום והשלמה. לטעמי, זה הלך לקנוסה של ביירות הוא לא השפוי לגמרי. שהרי זה שהלך לקנוסה בסופה של תקופה ניצח את האיש עם השערות על הפנים בותיקן. אבל האיש עם השערות הלבנות על הפנים שהלך לביירות לחלות את פניו של האיש עם הזיפים על הפנים לא הצליח לפענח את החידה שמאחורי זיפיו. אז למה שהאיש עם הזקן השחור על הפנים יהיה מוצלח יותר?

העיקר להביס את נתניהו ע''י ברק שמדבר על מרד עממי, לאחר שהדמוקרטיה הביסה אותו ואת מחנהו. זה לא הניסיון הראשון של השמאל ההולך ונחלש להילחם להשיג מחדש את השלטון. מאז 1977 השמאל נכנס לשלטון רק באמצעות הצטרפות לקואליציות, להוציא פעם אחת בגלל טעות קרדינלית בימין שהביא את רבין לשלטון ואחר כך ב-‏1999 את ברק לשלטון. לא השמאל ניצח אלא הימין הפסיד. כך היה גם כששרון חטף את הימין קדימה, ואולמרט נותר עוד קדנציה חלקית בשלטון.

אבל בשנים האחרונות מתרחש משהוא חמור ומסוכן. קבוצת ''200 גנרלים'' (השם הפורמלי שלהם ''גנרלים למען בטחון ישראל'') פועלת מאחורי הקלעים כדי להכשיר את השטח לכיבוש השלטון מחדש ע''י השמאל. לפני בחירות 2015 הם פירסמו דברי בלע על נתניהו. ''תחת ההנהגה הנוכחית הביטחון שלנו נהיה רע יותר ויותר. חייבים יוזמה מדינית'' ומנגד הם טוענים ש''מעולם מצבנו הבטחוני לא היה טוב יותר ולכן חייבים יוזמה מדינית''. כחלק מתעמולת הבחירות-שמאל הם יצאו בקמפיין: ''אנו רוצים את טובת המדינה, אך נתניהו ניכס לעצמו את התואר מר ביטחון. אבל תחת ההנהגה הנוכחית הביטחון שלנו נהיה רע יותר ויותר. החמאס התחזק, נפתחה חזית נוספת בגולן. החזרת הביטחון מחייבת שינוי אמיתי''.

שקר וצרות עיניים. למזלנו הציבור לא מאמין להם יותר, הם שתמכו ותומכים באוסלו, נחשבים לאבק.

ואבנרי היה לפניהם בחבורה הזו, ונותר בה במאסף.
_new_ הוספת תגובה



כולם הלכו שמאלה לאבדון .... הכל יחסי
בצלאל פאר (יום רביעי, 06/07/2016 שעה 20:33) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אבנרי טועה ומטעה. הליכוד והעבודה לא הלכו למרכז, אלא שניהם התדרדרו שמאלה. המרכז הישראלי התדרדר שמאלה החל מ-‏1977. היה צורך ברור של השמאל, כולל ''העבודה'' לבדל את עצמה יותר מהליכוד ולכן היא נעה שמאלה. וכשאנחנו מדברים שמאל-ימין אני מתכוון רק לנושא הפלסטיני ושאלת עתיד השטחים.

כשבגין החליט לסגת מסיני בתמורה לשלום לצד אוטונומיה של הפלסטינים ביו''ש, העבודה נעה יותר שמאלה ודיברה על מסירת יו''ש לחוסיין. כשבליכוד נשמעו כבר קולות של יציאה מיו''ש תוך 'סיפוח גושי ההתנחלויות', בשמאל כבר דיברו על נסיגה מלאה מהשטחים. כלומר, שתי המפלגות האלה שהם לב הפוליטיקה הישראלית נעו משהו שמאלה, תוך שהאחד מקפיד לשמור עדיין מרחק מהשני. דוגמה מובהקת לתנועת הליכוד שמאלה הם רוני מילוא והנגבי שהיו מקיצוני הליכוד בסוף שנות ה-‏70. הנגבי היום נשמע הרבה יותר מתון, נחשב מרכז הליכוד, מדבר על פשרה טריטוריאלית אם היה פרטנר לשלום. מילוא חמק שמאלה והא בעד נסיגה לגושי ההתיישבות, במשמעות של סיפוח כ-‏6% מיו''ש. ''העבודה'' גם היא הלכה רחוק שמאלה, כאשר התפקדו אליה אנשי שמאל באגף השמאלי של השמאל, עד שמאל אנטי-ציוני ונבחרו לרשימה בתמיכה גדולה של ''מרכז העבודה'', ח''כים כמו יוסי יונה, מרב מיכאלי, זוהיר בהלול וסתיו שפיר.
סביר שגם הציבור נע מעט שמאל לאחר שעיכל את תוצאות אוסלו והיציאה מעזה. אלא שלמרות שהציבור גם הוא זז שמאלה (ואין זה אומר שהכוונה שהם שמאל, אלא התמתן בימין) ישנה הבנה בסיסית שאי היכולת להגיע לפתרון, אפילו פתרון ביניים, בלתי אפשרי בגלל עמדת הפלסטינים/רש''פ. אפילו הרש''פ, שמייצג אולי במקרה הטוב רק חצי מהפלסטינים שגרים ממערב לירדן לא מוכן להכיר בזכותה של ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי אלא ''מדינת כל אזרחיה'', בעוד שהם מכריזים שמדינת פלסטין תהיה נקיה מיהודים.

מי שקורא לליברמן ''ימין'' ובודאי ''ימין קיצוני'' אינו מבין על מה הוא מדבר. ליברמן שמסכים לנסיגה רחבה מיו''ש תוך העברת שטחים ישראליים לרש''פ (ומסירת ''המשולש'' לפלסטינים''), הוא לא ימין אלא שמאל.
אהוד ברק מדבר על ''יסודות פאשיסטיים'' בימין/בממשלה?

ראוי שיבחן את עצמו היטב לאחר שאיים להשתלט על השלטון. זה לא פאשיזם? איתן כבל ושלי יחימוביץ ירדו על ברק מסיבותיהם ובצדק. http://www.haaretz.co.il/news/politi/1.2979169
גם האמירה שהימין הם מזרחיים והשמאל הם אשכנזים מופרכת. למיטב זכרוני לא נעשתה בדיקה משמעותית המפלחת חלוקה פוליטית לפי מוצא, מה גם שאין יותר הגדרה ברורה של מיהו אשכנזי ומיהו מזרחי. האם בן דור שלישי של יוצאי אשכנז וערב הם אשכנזים ומזרחיים? ומה קורה אם בדרך התמזגו חלקי משפחות אלה באלה? אז שם המשפחה קובע או מספר האבות והאמהות מכל צד מזרחיים/אשכנזיים? היום להיות מזרחי בפוליטיקה זה 'מקצוע', מנוף כוח מופרך להשגת מטרת פוליטיות שונות. כשמתריסים הללו על כך שלא היה עדיין ראש ממשלה מזרחי בישראל זו שאגה ריקה, כי מה לעשות, ראשי ממשלה לא מחליפים כמו גרביים או כמו שרי אוצר. צריך להתמודד גם במפלגה וגם בבחירות הכלליות. נתנו צ'אנס לבן אליעזר ולעמיר פרץ והם כשלו. הכשלון לא היה בשל מוצאם, אלא בשל אי תפקודם.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי