פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
זה יכול לקרות כאן
אורי אבנרי (שבת, 17/09/2016 שעה 7:00)


זה יכול לקרות כאן

אורי אבנרי



מטרת הציונות הייתה הקמת ישות לאומית חדשה של ''העם היהודי'' בארץ-ישראל. זה היה רעיון מהפכני.

המיזם הציוני הצליח מאוד. ב-‏1948 היה הלאום העוברי חזק מספיק כדי ליצור מדינה. כך נולדה מדינת-ישראל.

כאשר בונים בית, יש צורך בפיגומים. כאשר נגמר תהליך הבנייה, מפרקים את הפיגומים.

אבל רעיון פוליטי אינו מסתיים בקלות. המוח האנושי עצל מטבעו, והוא דבק ברעיונות ישנים ומוכרים, הרבה זמן אחרי שעבר זמנם. יתר על כן, בינתיים נוצרים אינטרסים פוליטיים וכלכליים, הקשורים ברעיון הישן.

הציונות נשארה וקיימת למרות שמטרתה הושגה. הפיגום נשאר עומד למרות שהפך למיותר, ואף מזיק ומפריע.

איך מפריע?נקח, לדוגמה, את אוסטרליה. היא הוקמה על-ידי מתנחלים בריטיים כמושבה של בריטניה. האוסטרלים היו קשורים לבריטניה בליבם ובנפשם. במלחמת-העולם השנייה הם באו אלינו, בדרכם להילחם למען בריטניה באפריקה הצפונית. (מאוד אהבנו אותם.)

אבל אוסטרליה אינה בריטניה. מיקום אחר, אקלים אחר, גיאוגרפיה אחרת, המכתיבה אופציות מדיניות שונות.

אם נתייחס אל יהדות העולם כאל משהו הדומה לארץ-אם, כפי שהייתה בריטניה לאוסטרליה, היה צורך לנתק את חבל הטבור בשעת הלידה. אומה חדשה. מיקום חדש. סביבה אחרת. אופציות חדשות.

אבל זה לא קרה. ישראל היא מדינה ''ציונית''. כך מאמין הרוב הגדול של אזרחיה ומנהיגיה. לא להיות ציוני פירושו להיות כופר, כמעט בוגד.

אבל מה פירושה של ''ציונות'' בעיני הישראלים? פטריוטיזם? לאומיות? סולידריות עם היהודים ברחבי העולם? או הרבה יותר מזה: הרעיון שישראל אינה שייכת למעשה לאזרחיה, אלא לכל היהודים בעולם?

לתפיסות-יסוד אלה, הקיימות בהכרה או מתחת לסף ההכרה, יש תוצאות מרחיקות-לכת.

מבחינה רשמית ומשפטית, ישראל מוגדרת כ''מדינה יהודית ודמוקרטית''. האם פירוש הדבר שאזרחים לא-יהודים – הערבים, למשל - אינם שייכים למעשה, אלא רק נסבלים במדינה המעניקה להם זכויות לא ממש שוות? האם פירוש הדבר שישראל היא למעשה אומה מערבית, שנשתלה במזרח התיכון? (מונח גיאוגרפי מערבי כשלעצמו.)

בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה הציונית, כתב בספרו ''מדינת היהודים'' שבארץ-ישראל נתנדב לשמש כבסיס קדמי של אירופה כנגד הברבריות. לאילו ברברים בדיוק הוא התכוון?

110 שנים מאוחר יותר השתמש ראש ממשלת-ישראל, אהוד ברק, במלים צבעוניות עוד יותר ודיבר על ''וילה בג'ונגל''. ושוב, קל לנחש מי הן החיות הרעות בג'ונגל שהוא חשב עליהן.

מאז ההגירה ההמונית של יהודי המזרח לישראל (וגם לצרפת, לאמריקה ולארצות אחרות) בראשית שנות ה-‏50, נותרו בארצות המזרח רק קהילות יהודיות קטנטנות ומדולדלות. יהדות העולם מרוכזת – או מפוזרת – במערב, ובייחוד בארצות-הברית.

הקשר היהודי-ישראלי חשוב לישראל מאוד-מאוד. השליטה של יהודי ארצות-הברית בזירה הפוליטית האמריקאית היא המבטיחה לממשלת-ישראל חסינות דיפלומטית בכל מעשיה, יהיו אשר יהיו, ולא חשוב מיהו נשיא ארצות-הברית. הסיוע המדיני, הכלכלי והצבאי מובטח לישראל.

(אילו היו מחר כל יהודי ארצות-הברית נתקפים בהתקף משיחי ועולים לישראל, זה היה אסון בל-ישוער ל''מדינה היהודית''.)

מצד שני, הקשר היהודי-ישראלי אכן הופך את ישראל ל''בסיס קדמי'' של המערב, כפי שחזה הרצל. כך מובטח שהמדינה היהודית תחיה לנצח על חרבה, במלחמה על שכניה.

''השלום עם הערבים'' הוא נושא לוויכוחים אינסופיים אצלנו. זהו קו-ההפרדה בין ''שמאל'' ו''ימין''.

האמונה השלטת היא: ''השלום נהדר. כולנו רוצים בשלום. למרבה הצער, השלום אינו אפשרי. הערבים לא יקבלו לעולם את המדינה היהודית בקרבם. לא עכשיו, לא אי-פעם.''

בנימין נתניהו התבסס על אמונה זו, כאשר ניסח את התנאים שלו לשלום: ''הערבים צריכים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי''.

זה קישקוש. מובן מאליו שהערבים צריכים להכיר במדינת-ישראל. ואכן, ערב חתימת הסכם-אוסלו עשה זאת יאסר ערפאת באופן רשמי, בשם העם הפלסטיני. אך הגדרת האופי של מדינת-ישראל ושל המשטר השולט בה היא אך ורק עניינם של אזרחי-ישראל עצמם.

אנחנו לא מכירים בסין כמדינה קומוניסטית. אנחנו לא מכירים בארצות-הברית כמדינה קפיטליסטית – ובעבר לא הכרנו בה כמדינה לבנה ופרוטסטנטית. אנחנו לא מכירים בשוודיה כמדינה שוודית. העניין כולו מגוחך. אך איש בישראל ובעולם אינו מעז להגיד לנתניהו להיכנס למיטה עד שהשפעת הסם תחלוף.

בנקודה אחת נוגע נתניהו בעניין בסיסי. שלום בין ישראל ופלסטין – וכמוהו השלום בין ישראל וכל העולם הערבי והמוסלמי – אכן מחייב שינוי נפשי בסיסי, גם בישראל וגם בפלסטין. אין די בדפי-נייר.

ערב מלחמת תש''ח, המלחמה שבה נולדה מדינת-ישראל, פרסמתי חוברת בשם ''מלחמה או שלום במרחב השני''. היא נפתחה המלים הבאות:

''כשאבותינו הציונים החליטו להקים 'מקלט בטוח' בארץ-ישראל, הייתה בידם הברירה ביו שתי דרכים:

''הם יכלו להופיע בקדמת-אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו ראש-גשר לגזע הלבן, דוגמת הקונקוויסטדורים הספרדים והקולוניסטים האנגלו-סכסים באמריקה, כפי שעשו בשעתם הצלבנים בארץ-ישראל.

''הדרך השנייה הייתה שיראו עצמם כעם אסיאתי החוזר למולדתו...''

שנה לאחר מכן, קרוב לסוף המלחמה, נפצעתי קשה. במשך ימים רבים שכבתי בבית-החולים מבלי לישון או לאכול. היה לי שפע של זמן לחשוב ולהסיק מסקנות מחוויותי כחייל קרבי. הגעתי למסקנה שקיים עם ערבי פלסטיני, שהעם הזה זקוק למדינה משלו, ושלעולם לא יהיה שלום בינם לבינינו אלא אם כן תקום מדינה פלסטינית ליד המדינה החדשה שלנו.

כך התחיל רעיון ''שתי המדינות'', שעליו מדובר היום. בשנים שלאחר מכן נדחה הרעיון הזה על-ידי כולם – על-ידי הערבים, ארצות-הברית וברית-המועצות. וכמובן על-ידי כל הממשלות הישראליות בזו אחר זו. גולדה מאיר אמרה, כזכור, ''אין דבר כזה כמו עם פלסטיני!''

כיום הפך ''פיתרון שתי-המדינות'' לקונסנזוס עולמי. רוב הישראלים מקבלים אותו, אבל רק בתיאוריה. אפילו נתניהו מתיימר, מדי פעם, לקבל אותו. מה המניעים שלהם?

רבים מהחסידים החדשים מקבלים את הפיתרון הזה כדרך ל''היפרדות''. כפי שאמר אהוד ברק, איש הווילה-בג'ונגל, ''הם יהיו שם ואנחנו נהיה פה''.

זה לא מספיק.

אחדים מחסידי הפיתרון תומכים בו מפני שהם חוששים – בצדק – שאחרת תהפוך מדינת-ישראל למדינת-ישמעאל, מדינה דו-לאומית בעלת רוב ערבי. כבר כיום יש רוב ערבי בשטח שבין הים התיכון ונהר הירדן. מי שחפצים ב''מדינה יהודית'' נמשכים לפיתרון שתי-המדינות, אבל בגלל סיבות לא-נכונות.

הנימוק העיקרי נגד מחשבות מסוג זה הוא שאחרי סכסוך היסטורי, הנמשך כבר כמעט 140 שנים, לא די בגישה הזאת כדי להשיג שלום. אי-אפשר להשיג שלום היסטורי במנטליות של מלחמה וסכסוך.

כשהייתי בבית-החולים וחשבתי לראשונה על הפיתרון הזה, המלחמה עדיין השתוללה במלוא עוזה. אבל לא חשבתי אז על ''הפרדה''. חשבתי על פיוס בין שני עמים אחרי סכסוך ארוך, שני עמים החיים זה לצד זה, כל אחד תחת דגלו, בלי חומה ביניהם. חשבתי על גבול פתוח, תנועה חופשית של בני-אדם וסחורות.

הארץ הזאת – ארץ-ישראל או פלסטין – קטנה מאוד. אם לא יהיה פיוס, החיים בשתי מדינות עוינות יהיו סיוט. לכן יש צורך חיוני בהתחברות חופשית, משהו כמו פדרציה או קונפדרציה. כדי ליצור חיבור-מרצון כזה דרוש שינוי עמוק בתודעת שני העמים.

לא סתם שלום שלילי, מצב של חוסר מלחמה, ''שלום קר'' טעון של איבה הדדית, אלא יש ליצור מצב של ''שלום חם'', שלום חיובי, אמיתי, כשכל אחד מהצדדים מבין את השאיפות היסודיות של הצד האחר, את הנרטיב ההיסטורי שלו, את תקוותיו ואת חששותיו.

האם זה אפשרי?

זה קרה לא מזמן בין גרמניה וצרפת, אחרי מאות שנים של מלחמות מתמידות, ובהן שתי מלחמות-עולם נוראות.

כן, זה יכול לקרות כאן!




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


האומנם?
דרור הררי (שבת, 17/09/2016 שעה 18:57) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אורי

>> המוח האנושי עצל מטבעו, והוא דבק ברעיונות ישנים ומוכרים, הרבה זמן אחרי שעבר זמנם.

מדהים באיזה דיוק אתה מתאר את מצבך-אתה ואפילו לא מרגיש. הגיע הזמן שתפסיק להתעצל ותתחיל לבדוק את הנחות המוצא שלך מול המציאות ולא מול חזיונות השווא שעלו בדעתך אי אז בתש''ח ואשר לא זכו לעימות (שלא לדבר על אימות) מאז.

השיבה לישראל החלה עוד לפני הציונות ומטרת הציונות הייתה להקים בית לעם היהודי שנושל מאדמתו לפני כאלפיים שנים והיה נע ונד בעולם מאז, נטול זכויות וחשוף לפוגרומים, ביזוי, אפליה ורדיפות. הציונות לא הייתה הפיגומים להקמת מדינת ישראל – אם כבר להשתמש בדימוי מענף הבנייה אז הציונות היא השלד של מדינת ישראל. פגיעה בשלד סופה מיטוט המבנה – מיטוט הבית של העם היהודי. היום, עם התפוגגות ההגנה הזמנית שקיבלנו לאחר השואה, הצורך בבית לעם היהודי מוחשי יותר מתמיד.

עם כל הכבוד לך, רעיון שתי המדינות לא החל אצלך. תוכנית החלוקה שהתקבלה באו''ם קראה להקמתן של שתי מדינות בארץ ישראל המערבית – מדינה אחת ליהודים והשניה לערבים. זה היה כבר צימצום שני של השטח המיועד לישראל לאחר שעבר הירדן ניתן כלאחר יד לממלכה האשמית. אם היו הערבים מקבלים את התוכנית הרי שהייתה יכולה להיות להם מדינה בשטח הרבה יותר גדול מאשר יוכלו אי פעם לקבל, ולישראל היה שטח קטן בהרבה ממה שיש לה היום (אפילו בגבולות הקו הירוק). היו לערבים עוד הזדמנויות לקבל מדינה והם עשו הכל כדי שלא לקבל אותה – אם ב-‏1948 אפשר היה להאשים את המודיעין הבריטי ואת מנהיגי מדינות ערב באחריות רבה למכה שניחתה על ערביי ארץ ישראל, הרי שמאז אוסלו האחריות נופלת על הערבים תושבי השטחים ומנהיגיהם שאומרים לכל מי שמוכן לשמוע שבשעה שהם ''העם הפלסטיני'' צאצאי החיתים, היבוסים והפלישתים, הרי שאנחנו היהודים הננו ''סתם אנשים'' ולא עם. אין דבר כזה עם יהודי, לשיטתם, ובפרט לא מגיעה לו מדינה.

מדינת ישראל היא דה-פקטו כבר היום מדינה דו לאומית. יש בה יהודים וערבים החיים בסך הכל טוב אלו עם אלו. כל מי שעיניו שראשו רואה היטב מה משמעותה של מדינה פלסטינית – עוד מדינה ערבית מוסלמית כושלת שתהיה בית גידול למטורפים ג'יהדיסטים שאפילו את בני עמם (שלא לדבר על אימותיהם וילדותיהם) הם רוצחים על כל שטות. יחד עם זכות השיבה שהם דורשים לגבולות הקו הירוק (לא למדינה הפלסטינית) לא ישאר מאומה מהפלא הנשגב והחד פעמי שהוא מדינת ישראל.

אומרים שיש קונצנזוס עולמי לפתרון שתי המדינות – אז מה? יש גם קונצנזוס באו''ם שישראל היא המדינה האיומה ביותר משחר האנושות העוסקת מהנץ החמה עד כלות הנשמה בג'נוסייד וטיהור אתני של הפלסטינים המסכנים – נו שוין, זה שאומרים משהו לא הופך אותו לנכון. אני מעדיף שילדי, משפחתי ועמי ימשיך לחיות ולא יושמד – גם אם נצטרך להמשיך לחיות על החרב. עם כל השנאה העצמית שאתה ודומיך מקרינים, ישראל היא אי של שפיות, אהבת האדם ומוסר - כן גם אם יש תפוחים רקובים מימין ומשמאל, הרוב השפוי מנצח.

בערוב ימיך, כדאי מאוד שתעשה חשבון נפש. אולי עוד נזכור אותך כאדם שפוי למרות הכל. זה קשה – קשה להתמודד עם הודאה בטעות אבל זה אפשרי – אני ורבים אחרים כבר עשינו את זה...
_new_ הוספת תגובה



טראנספר הומאני בתשלום
דניאל143 (יום ראשון, 18/09/2016 שעה 10:48) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

טראנספר הומאני בתשלום-טהו''ב!

רק טהו''ב יביא שקט לעם ישראל.
רק טהו''ב,יקטין את הצפיפות ויוקר הדיור בישראל.
רק טהו''ב,יעשה סוף לטרור הניצחי של הערבים.
טהו''ב הוא הפתרון היחיד.

טהו''ב לערבים,טוב ליהודים.
_new_ הוספת תגובה



אורי אבנרי טועה כבר 70 שנה
בצלאל פאר (יום רביעי, 21/09/2016 שעה 14:36) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מטרת הציונות לא היתה להקים ''ישות לאומית חדשה של ''העם היהודי'' בארץ-ישראל'' (למה העם היהודי במרכאות?), אלא להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. זוהי החלקה לשונית של אבנרי? מסתבר שלא, הרי הוא הקפיד אפילו לשים גרשיים על העם היהודי, כאילו לגרש ממנו את זהותו והעתיר עליו זהות חדשה לא ברורה שתתאים לתפיסתו הליברלית על גבול האנרכיסטית.

טעותו הבסיסית של אבנרי באה לידי ביטוי גם בהשוואתו את העם היהודי לאוסטרלים והצעתו שנראה בעם היהודי בעולם את מקור העם כמו שמקורם של האוסטרלים המייסדים הוא בריטניה. בכך מוחק אבנרי במחי יד את כלח ההיסטוריה היהודית ואת העובדה שמוצא העם היהודי בעולם הוא ארץ ישראל. מכאן שיהודים אינם מהגרים לארץ ישראל כנוכרים הבריטים שמגלים פתאום את אוסטרליה ומשתלטים עליה, אלא הם שבים למולדתם ההיסטורית, הלאומית והדתית. לכן שני התהליכים נוגדים האחד את השני.
אבנרי רואה בחשיבות קיומה של קהילה יהודית גדולה בארה''ב בעיניים 'ציוניות' לכאורה. כאבטחה לשמירת הקשר בין ישראל הקטנה לאמריקה הגדולה. ואני מתפלא על אבנרי שאלה שיקוליו, שהוא רוצה לראות את ישראל כיהודי הגלותי התלוי באדונו הנוצרי. שהרי אם זה כך, האדון הנוצרי יבגוד ביהודי התלוי בו לכשיתברר שזה האינטרס שלו. ואפילו 10 מיליון יהודים באמריקה לא יוכלו לעצור זאת.

התפיסה הציונית מדברת על מדינת היהודית (ומדינה יהודית זה בעצם אותו דבר, ואין כוונת השם שהמדינה תהיה דתית, אלא תהיה של היהודים), בה יתרכזו יהודי העולם ויחזירו עטרה למקומה. יחסי ישראל ואמריקה ובעצם כל מדינה אחרת, צריכה להתבסס קודם כל על כוחה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה בכוחות עצמה. אחר כך מדברים על אינטרסים וערכים משותפים. ישראל עם 20 מיליון יהודים, תעשיות פאר, נחשון בהיי-טק, סייבר, מדע, רפואה, חקלאות ובעלת יכולת עצמאית לספק את צרכי האנרגיה של עצמה (גז לעוד 50 שנה, ובמקביל פיתוח יכולות האנרגיה משמש, מים ורוח), תהיה מדינה שלא תהיה תלויה באף אחת אחרת, וכל האחרות ישוועו לקשרים איתה (וזה כבר מתגשם בשנים האחרונות בקשרים, הסכמים, פרוייקטים בינ''ל בהם ישראל מעורבת עם מדינות אמריקה, אירופה, המזרח הרחוק והיתר). התפיסה של אבנרי ארכאית ומשמרת אל ישראל כמדינה שסימן השאלה לקיומה חרוט על מצחה.

הרצל התכוון שישראל היא בסיס קידמי של המערב, כמי שנושאת בקירבה קידמה והשכלה ובכך תשפיע על המרחב הערבי הבור ועם הארץ. הוא לא דיבר על מלחמה לנצח, אלא על שילוב הערבים במדינה. המציאות, אותה הוא לא הכיר אז, היתה שונה. הערבים דחו כל ישות שאינה אסלאמית רק בגלל שזה נוגד את אמונתם הדתית. המקום של האסלאם בתודעת הערבי לא היתה מוכרת להרצל, ואפילו לא לאבנרי ודומיו, אלא שהרצל לא ידע בגלל המרחק של הזמן, ואילו אבנרי היה חייב לדעת בגלל בניסיון ההיסטורי והמציאות הפוליטית שהתגבשה עד עתה. אבל אבנרי כשל.

הערבים חייבים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, שכן הסכסוך נסוב על עניין הזה – האם לישראל יש זכות להתקיים בכלל כמדינה יהודית במזרח תיכון אסלאמי. אלה הנקראים היום פלסטינים שונים מכל מדינה ערבית עימה ישראל חותמת שלום. מבחינת ישראל לא חשוב מה המצרים חושבים על מהותה של ישראל, כי אין להם תביעות נוספות לשטחים בארץ ישראל. כך אין משמעות בעבור ישראל אם סין היא קומוניסטית או דמוקרטית. אבל מהות הסכסוך בין ישראל לערביי המקום הוא על המקום, על כל המקום. הפלסטינים שואפים פורמלית 'לשחרר' את כל ארץ ישראל ולהשיבה לאסלאם. העמדה הרישמית של ההנהגות הפלסטיניות היא מימוש ''תורת השלבים'' של 1974. לפיכך עמדתם היא שישראל חייבת לסגת לגבולות 67' ולקבל את ''זכות השיבה'' למדינת ישראל של 6 מיליון ערבים המכנים עצמם פלסטינים. עקרון השיבה היא הכלי האסטרטגי לפירוקה של ישראל מבפנים, ע''י מנגנון ''מדינת כל אזרחיה'' (בשום מקום בספרות המדעית אין תיאור כזה למדינה) ובמתקפה דמוגרפית של הגירה ערבית ענקית, השתלטות עליה מבפנים והשמדת היהודים שיישארו עדיין בה. הפלסטינים אומרים ורוצים ''כולה שלי'' ולא ''ויחלוקו''. לכן חשוב שישראל תתעקש שכמו שהיא מכירה במדינת פלסטין הערבית, כך מדינת פלסטין תכיר בישראל כמדינת היהודים, ומכאן גם נטישת הדרישה ל''זכות השיבה''. חבל שאבנרי לא מבין את התרגיל שלהם.

חלום המדינה הפלסטינית של אבנרי הולך ומתפוגג. לצערי הפלסטינים עצמם לא מאמינים בו, אלא רק ככלי להמשך המלחמה נגד ישראל עד לשחרור של 'פלסטין' מידי הפולש הציוני. הערבים לא מאמינים בשלום ובפיוס וחבל שאבנרי לא הבין זאת ב-‏70 השנים האחרונות. לכן הפתרון הוא 'שתי מדינות', האחת מדינה ערבית בעבר הירדן והשניה מדינה יהודית בין הירדן לים. כל ערביי ישראל יהיו אזרחי המדינה הערבית של עבר הירדן (ושיקראו לה איך שהם רוצים) ותושבי ישראל. כל יהודי שירצה להתגורר בעבר הירדן יהיה אזרח ישראלי ותושב המדינה הערבית שם. משמעות הדבר שרק יהודים יצביעו לכנסת בירושלים ורק ערבים יצביעו לפרלמנט בעמאן. בכל אנחנו נהיה ''וגר זאב עם כבש'' על אותו חבל ארץ, בלי שהאחד מהווה איום על קיומו של השני.

אני מעריך שהערבים לא יהיו מכונים להגיע להסדר הנדיב הזה, ויבחרו בדרך המלחמה והטרור. והיה ויפתחו במלחמה חדשה נגדנו יהיה עלינו להשלים את מה שדורו של אבנרי זנח ולא השלים – להילחם נגד ערביי הארץ ביהודה ושומרון ולהבריחם מזרחה בלחימה טוטלית, רבת עוצמה כנגד הטרור, ועידוד האזרחים לברוח משיטחי האש אל מעבר לירדן, תוך הבטחתם מפני פגיעה. בריחה ערביי יו''ש תסיר עול עצום הנמצא כיום על כתפינו ותייתר את הצורך למשול באוכלוסיה נכבשת ושונאת. נוכל לעצב את גבולות הקבע שלח ישראל, לייצב קו גבול חזק לאורך נהר הירדן ולהתחיל לבנות את יהודה ושומרון כמרכז הקיום של המדינה והעם היהודי. לדעתי שתי האופציות שהצגתי, וזו האחרונה הסבירה משתיהן, תשחרר את ישראל משק הצרות הפלסטיני. המלחמה עם ערביי המקום תחדל להיות מלחמת טרור פנימית ותהפוך להיות למלחמה קונבנציונלית בין שתי מדינות (ואז האמנות הבינ''ל כמו ג'נבה, האו''ם יחולו עליה).
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי