חמור כחול-לבן

אריה פרלמן

אנחנו והאירים

לפני מס' שבועות, החליט כתב ''מעריב'', יעקב בנדר, לצאת לחופשה בדרום-אירלנד, ולשם כך הוא התקשר אל אחד מבתי המלון שם.
לא, הוא לא עשה זאת כמשימה עיתונאית. הוא פשוט ביקש לצאת לחופשה פרטית, כאחד האדם. לתדהמתו, סירב בעל-הבית להשכיר לו את החדר, עקב מדיניותה של ממשלת שרון, כך אמר. יעקב בנדר ההמום החליט שלא לעבור על כך לסדר היום, והוא הפיץ את המסר השלילי לשורה ארוכה של אמצעי תקשורת באירלנד.

מיד פרצה סערה במדינה, ובמשך שבוע שלם לא היה אף נושא אחר בכותרות... רובם המוחלט של המגיבים גינו בחריפות את המחרים, ובכלל זה גורמים רשמיים בממשלת אירלנד, כגון משרד התיירות, ועשרות אזרחים אירייים הציעו לבנדר להתארח בבתיהם, חינם אין כסף.

מאז פרוץ מלחמת אוסלו ומרד אוקטובר, צצים מפעם לפעם סיפורים על איש עסקים זה או אחר שמחליט להחרים את ישראל, עקב מדיניותה האיומה והנוראה. בכמה מקרים הסתיימו נסיונות ההחרמה האלה במפח נפש ליוזמיה, ובהתנצלות כלפי הישראלי התורן.

מהעניין האירי עולה, כי בעל בית ההארחה לא החרים ''ישראלים'', כיוון שלא עלה על דעתו להחרים, למשל, את יועצו של יאסר ערפאת, אחמד טיבי, או את ראאד סלאח, מראשי התנועה האיסלאמית בישראל. הכוונה הברורה היא להחרים יהודים ישראליים בלבד, ולכך ישנו שם במקומותינו, והמבין יבין.

כמו-כן, אין זה סביר שהאירי הבלתי-נכבד הזה, לקה פתאום בחיידק של הומניזם או של דאגה לצדק יקומי. אתפלא מאוד אם יחרים האדון גם אזרחים הודיים בגלל כיבוש קשמיר, או אזרחים סרי-לנקיים, המנשלים את אדמות הטמילים הקדושות, או אזרחים רוסיים בגלל ''טבח גרוזני''. עם כל מה שניתן לומר לרעה על מדיניותה של ממשלת ישראל, עדיין ישנן מדינות 'גרועות' לא פחות, וביניהן אף דמוקרטיות, כגון רוסיה והודו.

אך מכל העז הזה - יצא מתוק. העם האירי לא איכזב אותי הפעם, והוכיח את הגינותו וידידותו.
האירוע הזה הזכיר לי את הטיול שערכתי באירלנד, בסוף אוקטובר 1999: את הפאבים של דאבלין עם המוסיקה האירית הנפלאה; את בתי הכפר הדו-קומתיים הנפוצים כל כך גם בערים החדשות והמודרניות; את הקתדרלה של קוב; הנמל של דינגל; נופיה של טירת בלארני, ועוד.

אך בעיקר - את האנשים הידידותיים והנפלאים.

מזה שנים רבות מקננת בי המחשבה, שדווקא בין עמים רחוקים ושונים כביכול כמו האירים והיהודים, מתוחים חוטים סמויים אך חזקים של דימיון וקרבה:

· העם היהודי נרדף בשני אופנים שונים: בעולם העתיק - על רקע דתי ולאומי כאחד, על-ידי העולם האלילי הסובב אותו: הפרסים (המן) היוונים, ורומא, והן על-ידי העולם הבתר-אלילי, על רקע האמונה המונותאיסטית המשותפת - על-ידי הנצרות באירופה והאיסלאם בארצות שלטונו.

· כך גם האירים: בשלב הקדום של תרבותם, כאשר הם היו עוד דרואידים, הם נרדפו על-ידי הרומאים; וכאשר התעקשו לשמור אמונים לדתם הקתולית, הם נרדפו על-ידי האנגלים הפרוטסטנטים, וכך - שוב - מצאו עצמם נרדפים על רקע דתי ולאומי כאחד.

· רוב בני העם היהודי נמצאים (עדיין) מחוץ למולדת, תופעה נדירה בקרב העמים, והנה דווקא האירים סובלים ממצב זהה, או דומה: רוב האירים נמצאים מחוץ לאירלנד;

· העם היהודי נאבק לחידוש לשונו העתיקה, הרדומה, ואילו האירים נמצאים במאבק דומה, ואף ביקרה בארץ משלחת אירית, הממונה על חידוש וטיפוח הלשון - על-מנת ללמוד מן המקר המוצלח יותר... לפי נתונים מלפני כעשר שנים, ישנם כמיליון אירים שהם דוברי אירית (גאלית, למעשה), אך אין להם למי להעביר את הלשון הלאה, לעומת כמה אלפים בודדים בלבד, באיונים הקטנטנים שבדרום האי, הדוברים אירית כשפה ראשונה, כשפת-אם ממש.

· החשבון המשותף עם הבריטים: לעם היהודי יש חשבון נוקב עם הבריטים, והדברים ידועים: מניעת הצלה של מאות אלפי יהודים, ולמעשה גרימה למותם; אפליה קשה, דיכוי ובוגדנות הולכים וגוברים במשך כל תקופת המנדט. לאירים ישנו חשבון גדול יותר עם הבריטים, כיוון שאלה כבשו את ארצם, נישלו, דיכאו, הרעיבו והעזיבו מיליוני אירים במשך מאות שנים, בנוסף לדיכוי הדת הקתולית והלשון הלאומית.

· מבחינת מאפיינים כלליים, ניתן לציין את גודלם הדומה של שני העמים. לא פחות חשוב ממה שנאמר לעיל, הוא פסק דינו של העידן השחור מכולם: עידן השואה. האירים היו נייטרליים בזמן השואה, וזאת אגב לא מתוך עויינות ליהודים או אהדה לגרמנים חלילה, אלא מתוך זעם ומחאה כנגד בריטניה, הכובש זה-מכבר. דרך אגב: שני העמים זכו, מטעם בריטניה, ל''שלטון-בית'' ממש באותו הזמן בדיוק: העצמאות האירית הכמעט-מלאה, בחסות בריטית סמלית בלבד, היתה אמורה לצאת אל הפועל ממש עם הצהרת בלפור, אך התממשה רק לאחר המלחמה, ב- 1921; ואילו המנדט שנועד ''להקים מחדש את ביתו הלאומי של העם היהודי בארץ הזאת'' אושר, כזכור, ב- 1922.

· לשני העמים, גם אם בנסיבות שונות, ישנה הבעיה של מולדת בלתי-שלמה, של אדמה גזולה בידי כובשים זרים: הבריטים כבשו את אירלנד לפני מאות שנים, דחקו את האירים מאדמתם והושיבו שם תושבים בריטיים, בעיקר פרוטסטנטים ממוצא סקוטי, ואילו הערבים כבשו את ארצנו גם כן לפני מאות שנים, ליתר דיוק לפני 1366 שנה. וגם הם דחקו את היהודים מאדמתם, והושיבו יסודות זרים - אם כי לא בשלב הראשון של הכיבוש.

לתחושה הבסיסית, של שותפות-מרחוק של שני עמים מיוחדים ועתיקים, שנרדפו על-רקע דת ולאום, שרוב בניהם נמצאים מחוץ למולדתם, ושנאבקים על חידוש לשונם ושימור תרבותם העתיקה, העתיקה הרבה יותר מזו של רוב עמי אירופה -
נוספו חיבה מיוחדת למבטא האירי המקסים, למוסיקה הפשוטה ושובת-הלב; וכאשר טיילתי שם לראשונה, התאהבתי בנוף הירוק המהמם, ובידידותיות המלבבת של האירים, גם כשגילו שאני ישראלי (ויהודי כמובן). באחת מהאכסניות המרוחקות, בכפר בדרום-אירלנד, באמצע הלילה ולמרות כמה ספלים של המשקה הלאומי, הלא הוא גינס - ישנם אנשים הזוכרים בגאווה כי חיים הרצוג ז''ל, אלוף במיל', ח''כ ונשיא במדינת ישראל - נולד באירלנד.

אחת מהעובדות/מדריכות במוזיאון הלאומי של אירלנד, זיהתה אותי - בטעות - כאירי...

מתוך דרך-ארץ, היא אמרה: ''אני מקווה שלא פגעתי בך''.

''לא'', חייכתי.

היא לא ידעה עם מי יש לה עסק.

הרי אני ראיתי בכך מחמאה.

הצגת המאמר בלבד

יש לזכור את האירים הרבים שהתקשרו ליעקב בנדר

אברהמי (יום חמישי, 24/10/2002 שעה 1:01)