פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
שתי תצורות הבסיס של התועמלנות
מיכאל שרון ז''ל (יום שישי, 22/11/2002 שעה 20:36)


שתי תצורות הבסיס של התועמלנות


מיכאל מ. שרון





(גרסה שנייה למאמר מ- 16 ינואר 2000)

במהלך ההיסטוריה אנו רואים בחברות רבות פנייה המונית לפעולה אלימה המוזנת על ידי שתי תצורות יסוד קוגניטיביות (קוגניציה: חשיבה, הכרה, עיבוד מידע במוח) ורגשיות המתבטאות בתרבות תעמולתית על סמליה, דימוייה, האידאולוגיה שלה והאתוסים התואמים להם.
שתי תצורות אלה מתועלות לפעולה ושזורות בתוך שתי גישות יסוד תועמלניות.

התעמולה הפוליטית ותחבולות התועמלנות אינן ספציפיים למשטר כזה או אחר.
התועמלנות הינה מערך יסוד כלפיו עשוייה לפנות חברה ותרבות מסויימת כאשר צצות בה בעיות מרכזיות סבוכות הנראות כבלתי פתירות.
גורם בסיסי לבעייה בלתי-פתירה-עקרונית הינו עריצות שלטונית, דהיינו מבנה חברתי לא מבוזר בו רבים מנושלים מהכוח להשפיע ולשנות את המציאות הקובעת את נסיבות חייהם. אך אין העריצות בהכרח אב טיפוס של בעייתיות בלתי פתירה. גורם אחר יכול להיות פגיעה אלימה ממושכת מצד גורם עוין, שאינה כפופה להכרעה בהתלקחות עצימה בשדה הקרב. פוגענות בלתי פתירה יחסית כזאת עשוייה להיות פעילות טרור ממושכת בדרגות עצימות בינוניות (העשויה בעתיד להפוך לנושאת פוטנציאל הרס עצים בעקבות השגת נשק השמדה המוני) מצד כוחות בלתי סדירים שמקורותיהם מבוזרים.
סוג אחר הינו טרור עירוני העשוי לצוץ מצד אוכלוסיות נחשלות המעדיפות אוריינטציה של ביזה וסחיטה על פני דפוסי פעילויות יצרניות המייצרות ערכים ונכסים.

יש לשים לב שאין מדובר כאן בנארטיבים תועמלנים מגוונים, אלה בשתי תצורות יסוד תועמלניות שנראטיבים מרובים נגזרים מהם.

התצורה הראשונה: תצורת נקודת האושר.

ניתן לאפננה כ- ''התכנסות בעיתיות מצטברת לנקודות אושר''.
אנשים הטרודים בבעיות שונות, חלקן שוחקות מאד ונמשכות (כך שאין לסלקן מה''שולחן'' או מסדר היום והן נשארות כמטרד מעיק ומתיש ברקע) בפרט בחברות עתירות ביורוקרטיה - נמשכים לכנס (CONVERGE) את כל הצרות המצטברות לנקודת סילוק מדומה אחת , לרוב מוסטת displaced מזיקה כלשהי לכל רווחה ממשית, אך המשמשת היטב את מטרות התועמלן :

''אילו רק הדבר הזה היה מסתדר, הכל היה מסתדר, האושר המוחלט היה מגיע, אפשר היה סוף סוף להתרווח בנחת''.

כך מופנה מצד התועמלן זרקור כלפי מטרות שונות בהתאם לצרכים משתנים, מטרות המוצגות ''כנקודות מניעת אושר'' שאילו רק היו מסולקות ---

כך הופכים הצרות והנזקים חסרי הקבילות - והשאיפה להיפטר מהם ולהקלה במצב - אותה חוסר קבילות שתכופות הינה פרי פעילות הגורמים שמאחורי התועמלנות - למנוף לתועלות נוספות עבור מחוללי הבעייתיות הבלתי פתירה, והפעם באפס מחיר, תוך קצירת ערך מוסף נוסף מהנזקים וגריעת הרווחה המסיבית שאלה מחוללים.

יוצא שבמצב הסבל של רבים, מספיק לזרוק פה ושם ''נקודות מיקוד'' מצד גורם הסבל - בדומה לפיזור מוקדי התעבות של ענני גשם - בכדי לחולל מצבים נוספים הדרושים לצרכיו.

הבהרה: הצבעתי בעבודתי מ- 1970 ''שלטון ונחשלות'' (במסגרת צבאית) על הפונקציה שממלאת שכבה ביורוקרטית מעובה בחברה לא מבוזרת ועריצה - מצריים של ג'מאל עבד-אל נאצר - בכך שהיא מתישה פרי מאמציהם של רבים ומאפשרת שליטה טוטלית לקומץ, במספר קטן של מוקדי כוח.
מבנה ריכוזי זה מחלחל לתאים רבים של המארג החברתי, בפרט אצל הרוב המוצמת. למשל ברמת המשפחה, שגם שם שורר מבנה ריכוזי מאד שאינו מאפשר דיון תבוני ופשוט, כך שכל תקשורת רוויה באבסורדים מתישים היוצרים חיכוכים לא פוסקים ( conflict and absurdity perturbed communication channels).

הדבר מביא לכך שבני הרוב המוצמת מתישים עצמם בחיכוכים, התכתשויות ומריבות פנימיות בלתי פוסקות. כך מנציח עצמו איפוא המבנה החברתי הריכוזי מאד הזה, באמצעות עיתוקו (Migration) הן לתאים ומערכים חברתיים רבים של בני הרוב הדחוק/מנושל מהכוח החברתי המשמעותי, והן לגישות האידאיות השוררות בקירבו.

לדוגמא '' זה צו הגורל'' או ''הכל מאלוהים'' (כול'ה מן אללה) - מה שקורה, מה שכבר קרה, הוא מה שהכרח שיקרה, אין לשנות דבר'';

אידאולוגיה צינית (ניתן לראות בציניות אידאולוגיה המציגה תמונת עולם המתפעלת המלצות פעולה במצבים ספציפיים ומגוונים, אך אינה חותרת למאמצים בכוון שינוי חברתי, אלא להרפפת מאמצים כאלה) :
''אנו הרי יודעים איך הדברים מתנהלים ''באמת'', אין מה לעשות, יש להשלים, צריך ''לדפוק'' אך גם לדעת מתי לספוג/לחטוף - אל תהיה אידיוט/נאיבי'' - דהיינו אידאולוגיה צינית. זו מביאה להתפוררות חברתית ומלחמת הכל בכל בקרב המעמד המוצמת, כשכתוצאה מכך, אף דבר בתחום אפקיו אינו נראה כבר-קיימא ויציב לאורך זמן ואין וודאות בעתיד:
''אין לסמוך כמעט על שום דבר ושום אדם, הכל ג'ונגל''-ועל כן יש במקרים רבים לחטוף כל פרור בהווה (''אל תהיה פראייר''), או לגבש קואליציות וחבורות שונות, זמניות, לצורך ביצוע ''מחטפים'' וניצול סיטואציות של רגע.
או שיש לצפות לתמורות אושר ועושר גדולות שיגיעו ''אם רק ---'' וכאן שוב עולה עניין זריעת ''נקודות האושר''.

אנו רואים אם כן, שמבנה כזה עשוי להנציח עצמו, שכן מתחולל בו בדיוק המצב המתואר על ידי האידאולוגיה הצינית, ועקב הפעולות ודפוסי ההתנהגות אותם גוררת אידאולוגיה זו.


הגישה התועמלנית השנייה מציבה את הציר הדו-קוטבי:
ה''אדון'' השמן והרופס ------- המסתגר/מתנזר הקודר ומחולל הרע

בשני המקרים מוצג מישהו היושב על נכס או בעל אמצעים.

בקוטב ''האדון הזה'' מושא התועמלן מוצג כאיש רופס ובעצם - טיפש בסיסית, חסר פוקוס ובלתי תכליתי שאינו אפילו מבין ''מה יש לו ביד'', ועקב רפיסותו הזחוחה והאידיוטית אינו ראוי בכלל להתקיים, לא כל שכן שאינו ראוי לנכס או לרכוש שברשותו.

כאן, לצורך הבהרת הדברים שיובאו בהמשך, אזכיר כי בעוד תועמלנות ''נקודות האושר'' מקורה במבנים חברתיים וכלכליים ממורכזים/ביורוקרטיים שהתפתחו היסטורית במזרח, הרי שהגישה התועמלנית השנייה התפתחה במזרח ומרכז אירופה, לצורף הרפפה וערעור מתמיד התלוי ברקע - ותכופות מתופעל הלכה למעשה - של מעמדם של מיעוטים, תכופות יהודים.

הדבר נעשה, הן:
1) לצורך ''בעיטה בישבן'' וניכוס כל השייך להם לאחר קצירת פירות עמלם.
2) הן לצורך יצירת מצב מתמיד של תלות מוחלטת וכפיפות מוחלטת של יהודים אלה לחסדי ''האדונים המגינים'' - שכמובן עשו בהם שימוש כאוביקטים למטרות שונות, תכופות לא אהודות חברתית (חכירה, גביית מיסים וכד'); חשפו אותם לשנאת ההמון אך גם סיפקו מצג של הגנה, חסות ונאורות מצד האריסטוקרט הכפרי הג'נטלמן. והן:
3) שימוש בהם לצורך שעיר לעזאזל, לתעול והסחת צמיתים נדכאים או המון עירוני קשה יום מתנאי קיומם הקשים - מה ששוב מחזיר אותנו לשימוש בתועמלנות ''נקודת האושר'':
''אילו היהודי המאוס והעשיר הזה, בעל זכיינות הובלת העצים על פני הנהר (או חוכר בית המרזח'') - שכמובן, משתמש לסיפוק תאוותיו ללא הבחנה גם בנשותינו התמימות (ראה עניין הזחיחות והנהנתנות חסרת הפוקוס) - אילו הוא, המאוס המנוול הזה היה מקבל את הראוי לו וכל אשר לו היה מופקע לטובת ''מי שבאמת ראוי לכך'', כמובן שהרובלים או הזלוטיס או השילינגים האוסטרים היו ממלאים את כיסנו, ולא היינו עוד צריכים לעמול בעבודה כה חרופה ומשעבדת לקיומנו. הכל היה נעשה נהדר אז, גן העדן האבוד היה חוזר ויורד עלינו''.

מצג הדמות השנייה בציר התועמלני הזה - ''המתנזר הקודר והרע'', מציג גם הוא דמות היושבת על רכוש או קניין, וגם כאן אינו ראוי לו, הן משום ש:

1) ''הוא אינו עושה כלום עם מה שיש לו, בעוד אנחנו, אילו רק היה קנינו נופל בחלקנו ---''

2) ''ממילא הוא חורש רע ומביא נזקים, ולכן לא רק שאינו ראוי, אלא ש'חייבים' לערטלו מקניניו''.

גם כאן המוכוונות הינה העברת קנינים ''ממי שלא ראוי להם'' לזה שכן ראוי. בקוטב הראשון ניטלת הזכאות תוך ליבוי נרגנות עממית, כאשר לנרגן מתאפשר לייחס לעצמו תכליתיות, עמל, זיעה, כוח רצון ובעיקר - כוח אישי ולוחמנות (אף אם הוא נהנה מכל טוב הארץ, ללא מאמץ רב). זאת בעוד למושא התועמלנות מיוחסת היפוכן.
יוצא שבאקט הקבלה של להג התועמלן נוטל המופעל על ידו מעין נוסחה מחמיאה למדי להגדרה עצמית חברתית, זהות מסויימת המאפשרת סולידריות משותפת עם אחרים החשופים לאותה תועמלנות, וזאת כבונוס נוסף.

בקוטב השני ניטלת הזכאות בשם:

1) הצגת אי שימוש בקניין
2) ואי השתתפות בהוויה החברתית (הסתגרות) ו-
3) כוונות או מעשים רעים ונזקיים מצד מושא התועמלנות, דבר היוצר ''צורך'' לערטלו מכל אמצעי וקניין, להחלישו עד כלות, אם לו להתאנות לעצם קיומו.

בשתי הקטבים מוצג מישהו ה''מנוגד לנו'' המאפשר לנו, באמצעות הצבת והכרת ''האחר המנוגד'' להגדיר את עצמנו באופן חיובי. קוטב ''המסתגר הרע'' אמנם מנוגד קוטבית לדמות הראשונה, אך השימוש התועמלני הינו בשניהם כצמד, תכופות המודבק לאותו אדם, לסרוגין ולמרבה האבסורד, כאשר ''לאדון השמן, האידיוט והזחוח'' בהקשר א' מודבקות בהקשר ב', כוונות דמוניות ורשעות מובנית.

השימוש בציר בעל שני קטבים קיצוניים משרת את מגמת ההוקעה כ''שונה'' של מושא התועמלנות, בעצם העובדה שמודבקים לו קטבים מוקצנים, אך לא מצבי ביניים. שהרי בני אדם נמצאים רוב הזמן במצבי ביניים, בעוד למושא התעמולה מודבק תמיד וברוב הסיטואציות בבחינת ''בד אדום לפני שור'' התג של מצב קיצוני, כשהמשותף לשני הקטבים ששניהם כאחת דוחים.

שוב, ניתן להניח כי הצמדה יחידנית כזאת של שני הקטבים צמחה בנסיבות ממשיות היסטוריות (ולא רק כפרי תכנון מראש מוקדם של תועמלן, כך שהבנה מלאה יכולה להיות רק בדיעבד, לאחר הנסיון ההיסטורי ומפרספקטיבה היסטורית). הכוונה לכך שסביר שהיסטורית, אנשים שנחשפו לפורענותה של הסתת המון, אמנם נטו יותר לצמצם את האינטרקציות עם האנשים המוסתים ולהתמקד יותר במגעים עם בני עמם או חלקי סביבה סבירים, עדיין, כך שהופיעו בעיני ההמון כ''מסתגרים''.

השימוש בקוטב של ''בעל הנכסים הרופס'' ושלילת לגיטימציה וזכאות תוך פנייה לנרגנות העממית, מופיע בצורה חדה בנאומו של היטלר ברייכסטג, ב- 28 באפריל 1939. בפנייה לנשיא רוזוולט מביא היטלר את הדימויים הבאים:

אדוני הנשיא רוזוולט! אני מבין בהחלט כי המרחבים של אומתך והעושר העצום של ארצך מאפשרים לך ----. אני, אדוני, נמצא בתחום צנוע הרבה יותר וקטן יותר...

מצג הפעלתנות היוצרת מול הזחיחות הרופסת והעשירה מובא בהמשך הנאום:

אני, שלפני עשרים-ואחת שנה הייתי פועל וחייל אלמוני בעמי (הגם שהיטלר היה בנו של פקיד בעמדה מכובדת באדמיניסטרציה של האימפריה ההבסבורגית), השגתי זאת, מר רוזוולט, בכוחותי שלי... אתה מר רוזוולט, מלכתחילה עלית להנהגתה של אחת המדינות הגדולות והעשירות בעולם (מובאה מספרו של יואכים פסט: היטלר-דיוקנו של לא איש. ירושלים: הוצאת כתר, 1986) .

מאידך, הקוטב השני, זה של המתנזר הרע היושב על קנין רב שאינו זכאי לו עקב התנזרותו ורשעותו, מופיע בדימויים של היטלר לגבי ברית המועצות ועניין העברת הבעלות עליה לידיו.

בארצנו נעשה שימוש בתועמלנות נקודת האושר בהצבת מושג ה''כיבוש'': אילו רק ''בעיית הכיבוש'' תפתר, כל בעייה אחרת תפתר. או, ''אילו רק ידכאו את החרדים'', ''ינטרלו את ש''ס'', יסלקו את ביבי או אריק או רבין כיוצא בזה, כל בעייה אחרת בחברה תמצא את פתרונה.

תמונת המתנזר הרע מיוצגת בדמות המתנחלים או הקיבוצניקים, ושוב מובלטים נכסים רבים הנמצאים בידיהם ''ללא זכאות'' (''אילו רק עברו נכסיהם והמשאבים המוקצים להם אלינו'') .

בחלקו של העולם הערבי והאסלאם הפכה ישראל לנקודת האושר: אילו רק ישראל תסולק מעל פני האדמה, הערבים יגיעו שוב לתור הזהב שלהם, העושר והאושר יועצמו והשטניות תעלם מהעולם.

נקודה נוספת היא שבהיסטוריה מתקיימות תקופות עטירות אתיקה (המאה ה- 19 , תור הזהב של אתונה או האימפרייה הרומית וכד') ותקופות ברבריות (תקופת כיבושי מוחמד ויורשיו, תקופת וסביבת אטילה ההוני, שנות ה- 30 של המאה ה- 20) . אנו נמצאים כיום במצב בו ברובה של הקהילייה הביןלאומית רווחת אוריינטציה אתית.
יוצא שמטרת הפלשתינאים לתעל אותנו לפעולות ברבריות על מנת שנהפוך ''למופת'' שלילי בקהילייה הבין לאומית. מאות שנים שמשו היהודים בתפקיד ''מופת שלילי'' בבחינת ''האחר המנוגד'' הקוטבי לאדם בחברה הנוצרית Corpus Christi , תוך החזקתם בעליבותם ומסירת תפקידים שליליים ליהודי (מלווה בריבית, גובה מיסים וכד'). זאת על מנת להציג את הדוגמא השלילית של מה שעלה בגורל המתכחשים לישוע המשיח.

כך, תחזוק מערך חברתי, תרבותי וערכי מסויים דורש תכופות גם את הדוגמא המרתיעה וההופכית, את דמות ''האחר המנוגד''. נראה שהפלשתינאים השכילו להבין כי ''תפקיד'' וותיק זה של היהודים כמופת שלילי וכ''אחר המנוגד'', עשוי שוב להדבק אליהם אם יציגום כברבריים ואם יתעלום למעשים הניתנים להיות מוצגים כברברים.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


אחיזת עיניים
אנה (שבת, 23/11/2002 שעה 2:18) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כבר בתחילת המאמר אפשר לחוש בניחוח שאכן מתממש בסופו - אנחנו סתם מדמיינים שאם נעזוב ונפרד מהשטחים יבוא איזה שקט לאזור. למעשה, שום דבר ישתנה.

כותב המאמר ניסה לבנות כביכול מין הפתעה בסופו: הוא עורך ומציג מעין פרדיגמה ''מדעית'' המובילה ל''מסקנה'' כי הטענה - שהכיבוש מזיק, מעורר אלימות, גם בתוך החברה הישראלית עצמה, לשחיתות, להתרופפות מוסרית, לשלטון אפרטהייד ועוד זוועות - היא טענת סרק נבובה.

אין לי מושג מי הוא זה שמציג את בעיית הכיבוש בסגנון השטחי שכותב המאמר מנסה לשכנע כי השמאל מציגה - ''אילו רק נצא מהשטחים הכל יסתדר''. ברור שהיציאה מהשטחים היא סוגיה מורכבת ולא פשוטה. מצד שני ברור גם שהכיבוש המתמשך הרסני: הוא הורס את החברה בארץ, הוא מלבה שנאה עצומה ואדירה בקרב הפלסטינאים כלפינו. המצג השטחי, שכאילו השמאל טוען טענה פשטנית - ש''רק ובגלל הכיבוש וכו''' באצטלה כמו מדעית - היא אחיזת עיניים. זו דרך שקרית לחפש תרוצים והסברים, מעין סוציולוגיים, מדוע אין טעם ביציאה מן השטחים ''מסיבות מדעיות'', ולא פוליטיות.

האמת היא הפוכה לגמרי. ברגע שנעזוב את השטחים יתחילו הבעיות האמיתיות. או אז נאלץ להתמודד עם כל הבלגן שנוצר פה בארץ בשלושים שנות הכיבוש. הכיבוש מסיט את העניין מן העיקר; מן הבעיות הקשות שפורחות בארץ, מפני שאינן מטופלות כראוי. מפני שמרכז הכובד נמצא בשטחים.

אחת הפרשנויות לסיבה שבגללה הסכסכוך לא נפתר גורסת, כי הימין בארץ כמו גורמים ברשות, לא מעוניינים בפתרון הסכסוך כדי להמנע ממשבר קשה שעלול להתפתח למלחמת אזרחים - הן בינינו לבין עצמינו והן בינם לבין עצמם.

לעניות דעתי, התבנית, כביכול, שהציג כותב המאמר לא מחזיקה את הסיפא שניסה להוציא. כלומר, שקוף מאוד כי המניע למסקנה שכאילו ''מתבקשת'' הוא פוליטי לחלוטין. מה גם שדרך הניתוח לא ממש מקורית, זו בעצם הטלאה של דברים ידועים.

מה לא עושים כדי לברוח מן המציאות..
_new_ הוספת תגובה



בשביל לפעול באופן נכון ואפקטיבי יש להבין המציאות
מכאל מ. שרון (שבת, 23/11/2002 שעה 7:08)
בתשובה לאנה
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

סיסמת הבחירות של 99 היתה: ''להחזיר את התקווה למדינה''.

הובטח לנו שניתן לסגור הסכמים ולפתור את הסכסוך ''תוך שנה''.

וראי לאן העניין הגיע בספטמבר 2000 , כאשר בעקבות המאמץ הנמרץ מודרך האוטופיה נפתחה האינתיפאדה השנייה, ומדינות ערב כגון מרוקו ואחרות מיהרו לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתנו, אף שלא אנו פתחנו במלחמה, אלא נהפוך הוא, הצענו שלום נדיב.

המצב הכלכלי התדרדר בינתיים, ועמודי העיתונים היומיים מלאים כיום בתמונות הקרבנות. לכן בראש וראשונה יש להכיר וללמוד את הנסיבות והמציאות לאשורה, בטרם תתכנן שינוי במצב.

קישורים:
ללא מילים: קריקטורת יום ו': http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?...
_new_ הוספת תגובה



למתענינים בדיון על הקיבוץ: ראו מאמר חדש : עוז
מכאל מ. שרון (שבת, 23/11/2002 שעה 12:21)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לתמורה: הקיבוץ במורד הפגזה ערכית ופיחות ערכי.

מאמר זה הנוקט בגישה מיקרו-כלכלית המוכללת למישור הקוגניטיבי והתפיסתי והמוצגת בפשטות, מסביר תופעות בעייתיות רבות שהינן תוצאותיה של מה שאני מציג כ''תקיפה ערכית''.

בהקשר זה מורחב הניתוח לתוצאות המתקפה הערכית מצד גורמים אנטגוניסטים/עוינים, תקיפה שהחברה הישראלית/יהודית בכללותה נמצאת תחת השפעתה.

הפתיל נמצא כרגע בעמוד הקודם (עמוד 65).
_new_ הוספת תגובה



למיכאל. רק בקשר לקריקטורה
אנה (שבת, 23/11/2002 שעה 13:02)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

היא מתייחסת לאסון מכלית הנפט שתבקעה לשניים וטבעה ליד ספרד וכל הנפט התפשט למימי האוקיינוס. אומרים שזה האסון האקולוגי הגדול ביותר שקרה עד היום.

מה זה קשור לנושא המדובר? האם אתה מנסה לרמוז משהו מתוחכם...?

שאלת תם.
_new_ הוספת תגובה



לעיתים מותחים בקריקטורה , אלגוריה או סיפור אודות
מכאל מ. שרון (שבת, 23/11/2002 שעה 13:17)
בתשובה לאנה
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ארוע מסויים, משל (או אנלוגיה) לעניין אחר לגמרי, כך שהאלגוריה או המשל פועלים להדגיש ולהתוות באופן חד ותמציתי קווים מהותיים של אותו עניין.

אל תשאלי אותי מה הכוונה, פני לערן ווליקובסקי.

אני מבחינתי ראיתי כאן מה שיש להניח שרבים רואים, בפרוש המציע עצמו באופן ישיר ומיידי (straight forward).

פני לערן ווליקובסקי.
_new_ הוספת תגובה



שאלה מציאותית לאנה
אריה פרלמן (שבת, 23/11/2002 שעה 15:59)
בתשובה לאנה
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כשאת אומרת ''גורמים ברשות'' - למה את מתכוונת?

אילו ''גורמים'' רוצים מה?
_new_ הוספת תגובה



אנה: יחי הפיברוק? ''הטלאה של דברים ידועים'': איזה
מכאל מ. שרון (שבת, 23/11/2002 שעה 16:44)
בתשובה לאנה
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

דברים? אנא דוגמאות ספציפיות ומראי מקומות, אחרת את
מופיעה כשקרנית.

או התנצלי.
_new_ הוספת תגובה



לעיתים רק השחצנות מתחרה בבורות, ובחשיבה אחוזת
מכאל מ. שרון (שבת, 23/11/2002 שעה 16:58)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

דימויים המטליאה אסוסיאציות לכלל מצבור בלתי לכיד של קטעי מידע.
יש הבדל של יום ולילה בין הטלאה לבין הצבת אינטגרציה חדשה, המציבה מערך מושגים חדש, מודל חדש או תאורייה חדשה ומובנית הנשענים על עובדות אמפיריות (ניסיוניות).

גם משפט עברי חדש בשיר למשל, מצרף מילים קיימות וותיקות.

התנצלי, אנה.

או לחילופין, הביאי מראי מקומות תוך ציטוטים ספציפיים המתווים את שתי תצורות התעמולה הבסיסיות שהצגתי, ואת שאר ההכללות התאורטיות שהובאו במאמרי.
_new_ הוספת תגובה



פרדיגמה ''מדעית'' המובילה ל''מסקנה''.
מכאל מ. שרון (שבת, 23/11/2002 שעה 17:57)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מדוע ''מדעית'' כתוב בזלזול במרכאות? מה הופך את קבוצת טענותי והכללותי האמפיריות במסגרת הקצרה יחסית המובאת בכתבה ללא מדעיות?

מה ההבדל לדעתך בין מדע לפסידו-מדע (''מדע'' במרכאות כפולות, בלשונך)?

מדוע אין מדובר במסקנה הנובעת מהכללות תאורטיות שהובאו בכתבה, אלא ב''מסקנה''?

מהי פרדיגמה ומדוע את סבורה שאני מציג פרדיגמה ולא נניח, תאוריה רגילה ? דומה שיש מצד הכותבת שימוש במילים הנתפסות על ידה כמרשימות מבלי לדעת את מובנם.

אנה, אנא הגדירי מהי פרדיגמה, ונמקי מדוע אני מציג כאן פרדיגמה כזאת.
_new_ הוספת תגובה



מיכאל. לא התכוונתי לפגוע ואני מכבדת את עבודתך
אנה (יום ראשון, 24/11/2002 שעה 0:13)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אני מתנצלת על המשפטים שציינת כפזיזים; אני זאת מסיבה פשוטה - אין לי הזמן להשקיע במציאת מראה מקומות.

אני יודעת מהי פרדיגמה. אבל זה לא העניין.

ואני לא חוזרת משאר דברי.

נחפזתי להשחיז מילים לא כדי לעשות רושם. אלא בגלל שכעסתי. כעסתי על הגיוס. המאמר שלך, לעניות דעתי, מגייס שפה מדעית, בלי מרכאות, בפזיזות; זאת כדי להוביל למסקנה, שבפירוש אינה מתבקשת בהכרח מן התבנית והדוגמאות שפרשת. זאת דעתי.

לדעתי, דרך השכנוע שנקטת היא בלתי ראויה. בעיקר מפני שהמניע הפוליטי המכוון את עמדתך מטה את העובדות, המוצגות כיצוקות מבטון. והן אינן כאלה. ההסטה מורגשת כבר תחילת המאמר.

אני הבחנתי בכיוון אליו אתה מוביל כבר מתחילת המאמר; הבחנתי בדרך שבה אתה מטה את המימצאים, בעודך מציג אותם כבטון יצוק שאין לערער עליו וכאילו הן מובילות למסקנה אחת ויחידה, זו שבה אתה מסכם את המאמר. בעיני הם לכאוריים למדי, לא הדוקים ומהודקים וכמובן שאינם בלתי פציחים.

כדי לפצח את המאמר כולו עלי להשקיע עבודה שאין לי זמן עבורה. לכן אני מתנצלת. אבל כאמור, אני לא חוזרת בי מעיקר דברי אותם אני מציינת כאן בהודעה זאת.

אני רוצה לציין שאיני מפקפקת ביושרה שלך ובמקצועיות שלך. אני רק מביעה את דעתי על המאמר המסויים הזה.

ולסיכום, אני רוצה לחזור בגדול על דברי, מהודעה אחרת בפתיל נוסף בעמוד זה:

מה שחשוב בימים אלה הוא לא לחפש מיני תבניות ו/או תאוריות המוכיחות שוב ושוב ''שאין פיתרון''; ''שהפלסטינים לא רוצים הסכם''; ''לא מקבלים את מדינת ישראל'' וכו'. אין שום טעם בכל זה. זה מיותר, מזיק, מלבה שנאה ויאוש, ובעיקר לא מציאותי, לא נכון וחסר תועלת. מה שאני אמורים לעשות בימים אלה - בעיקר אנשים כמוך שיש בידם את היכולת לחקור התנהגות אנושית - הוא למצוא דווקא דרכים לפיתרון. והרי הוא כל כך אפשרי וממש בפתח. למה שלא תשקיע את הידע התבונה וההשכלה שלך במציאת פיתרון? בחקר אפשרי של פתרונות למצבי סכסוך? זאת במקום לבנות תאוריות ותבניות המוכיחות את ההפך? נפלא מבינתי מדוע אינך עושה זאת. האינך חפץ חיים. האינך חפץ שלום?

מקווה כי הצלחתי ליישר את ההדורים בינינו.

שבוע טוב.
_new_ הוספת תגובה



התאוריה לא נבנתה לשרת עניין פוליטי כלשהו.
מכאל מ. שרון (יום ראשון, 24/11/2002 שעה 3:24)
בתשובה לאנה
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

היא מאפיינת תופעות מסויימות במישור הסוציו-פסיכולוגי והקוגניטיבי ובמישור האירגון המדיני (ולכן מדובר בתאוריה שחלותה רב תחומית ומשתקפת בתופעות היסטוריות).
אך בכוחה להבהיר תופעות חברתיות/אנושיות שונות שהינן גם במישור הפוליטי העכשוי.
כך למשל, התאורייה של תאודור אדורנו אודות האישיות האוטוריטטיבית (סמכותנית) היא איפיון כללי של תופעה פסיכולוגית, אך בכוחה אולי להבהיר משהו אודות אישיותם של הנוטים לשמאל ולימין הקיצוני (ואיני בטוח כל כך בתקפות התאוריה של אדורנו מבחינה אמפירית, האיש היה בראש וראשונה פסיכואנליטיקן, ללא ידע רב בפסיכולוגיה מחקרית).

אגב, מכך שקיימת נטייה לכינוס ענינים שונים לנקודת האושר, דהיינו שדפוס קוגניטיבי מסויים של ''קריסת ענינים מרובים לנקודה אחת'' עשוי להרתם על ידי תועמלנות, לא נובע שטענות אודות השלכות ''הכיבוש'' אינם תקפות, וגם לא נובע שהן כן תקפות.

הצבעתי כאן רק על *ההטייה* הפסיכולוגית לראות בעניין מסויים את המפתח לפתרון גורף של בעיות רבות אחרות, כאשר תכופות עשוייה להיות חוסר זיקה בין נקודת האושר והענינים האחרים אותם סילוקה אמור לפתור או להקל על הפתרון.

אזכיר אגב כי ב- 71 היצגתי טענה חדשה לפיה עשוי להתקיים פיתוי להפוך באופן תפיסתי את הפלשתינאים או ערביי ישראל ל''אובייקטים'' - תפיסה הגוררת יחס מושאי (כאל אוביקטים בעלי איפיונים השונים משאר בני אנוש). מכיוון שגישה מוסרית או בעלת סבירות מבחינת הוגנות לאנשים מחייבת ראייתם כדומים לך, הרי שתפיסה כזאת עשוייה להביא ליחס מניפולטיבי ולא הוגן קיצונית לא רק כלפי בני העם האחר, אלא גם כלפי אנשים בסביבתך הקרובה, בעבודה ובכל מישור אחר.

זאת מכיוון שאין אנו בפועל מסוגלים לחולל במוחנו הפרדה הרמטית, וגישות אופרטיביות מוכוונות פעולה החדורות אובייקטואציה וראיית אנוש אחר כבזוי אינן מסוגלות להשאר מתוחמות כלפי קבוצה אנושית מסויימת, ועוברות הכללה אם לא כלפי כל יצור אנושי באשר הוא, הרי לפחות כלפי בני אנוש רבים אחרים, על פי האינטרסים שלך באותו רגע וכד'.

זאת מכיוון שיורד באופן כללי סף האוביקטואציה, ההבחנה בין אדם לדומם בהקשר השילוב במערך פעולות ועמדות, ולכן רבים עשויים לנקוט במניפולטיביות והתעמרות ובחוסר רגישות קיצוני בכל הבא ליד סביבם. כאן אגב אין הבדל מבחינת השקפה פוליטית מי ינקוט בגישות אלה, והסאוב עולה באופן כללי.
_new_ הוספת תגובה



הפקעה לטובת אינטלקטואלי השררה
מכאל מ. שרון (יום ראשון, 24/11/2002 שעה 4:03)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

קידמתי גם בשנות ה- 70 תאוריות חלוציות ורבות עוצמה מבחינת כושר הסבר של תופעות רבות. תאוריות אלה לא היו ''מגוייסות'', שכן גישתי חקרנית ומדעית עד עומק נשמתי, ניתן לאמר, תוך בדיקה לפרטי פרטים ותוך שאיפה לסנן החוצה קביעות רופפות.
בשנות ה- 70 ניתן להניח שהופעל כלפי ''פרוטוקול'' מושגי שהיגדירני כ''שמאלני קיצוני'', אף שלא הייתי ''קיצוני'' משום בחינה, והיה כאן היפוך.

היפוך תפיסתי זה, שגרם לניכוס עבודותי ולזריקתי לשוליים תוך התעמרות וביזוי ושאר ירקות, הונע על ידי ההרגל הוותיק להעניק עמדות מפתח ויוקרה אקדמית לבני חסות הממסד, יוקרה המושגת ביתר שאת באמצעות עבודות חדשניות. האמצעים כידוע משרתים את המטרה, ומה זה משנה אם ''מחצו איזה פשפש'' לטובת העניין, כפי שהתבטא לאחרונה ברק בראיון.

הממסד בשנות ה- 70 היו אנשי המערך בעלי גישות בטחוניסטיות שאב טיפוס שלהם היה גד יעקובי, וכמובן רבין, פרס ואחרים.
איני מוציא מכלל אפשרות שפסיכולוגים בעלי עניין דווחו שאני ''איש מסוכן'' או ''לא צפוי'' כזה שאי אפשר לנווט אותו - to handle מבחינה פוליטית, ולכן ''רצוי'' שעבודתי תהיה ''בידיים של ''אנשים נאמנים''. ב- 75 בתקופת רבין הופעל כלפי מכבש, תוך ביצוע אחד הדברים המתועבים שבוצעו בארץ הזו מעולם, שכן הדבר נמשך תקופה של שנים רבות.
_new_ הוספת תגובה



ממחשבה שנייה, ה''מכבש'' הופעל כלפי בסביבות
מכאל מ. שרון (יום ראשון, 24/11/2002 שעה 4:38)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אוגוסט 75 , והיה זה כבר כנראה זמן קצר אחרי שפרס החליף את רבין. זכרון שלי מאותה תקופה הוא הערה של עורך עיתון ''הבוקר'' שהסב בביתנו ביום ששי, ושאל את אבי: נו, איך ההרגשה ללא ממשלה? (לאחר שרבין התפטר).
מכיוון שאבי הרהר מעט, אמר שמואל בחיוך, אין מה לחשוב הרבה, הכל אותו דבר.

זמן קצר לאחר מכן, החלה הפריעה כלפי, שפעלה לראשונה כמהלומת ברק. אני עוד זוכר שהערתי לידידה ללימודים באוניברסיטת תל אביב בשם דיצה ''לא שערתי שדברים כאלה יכולים לקרוא בארץ''.
_new_ הוספת תגובה



שמואל?
Doron Arazi (יום שני, 25/11/2002 שעה 0:27)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אולי התכוונת במקרה לגבריאל - גבריאל צפרוני? מכל
מקום, ב- 1975 היה ''הבוקר'' כמדומני כבר סגור מזה עשור. כיסוי גרעונותיו היה כמדומני אחד התנאים להקמת גח''ל ב- 1965.
_new_ הוספת תגובה



אתה מערבב כנראה עם עתון אחר.
מכאל מ. שרון (יום שני, 25/11/2002 שעה 1:54)
בתשובה לDoron Arazi
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



רגע, באותה תקופה היה הנ''ל כבר עורך עיתון כלכלי
מכאל מ. שרון (יום שני, 25/11/2002 שעה 2:01)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שמומן על ידי ''מודיעין אזרחי'' ויזם לראשונה את תעודת ''בית העסק הנבחר'' או משהו בדומה. הבוקר נסגר מספר שנים קודם לכן, אך בוודאות לא ב- 65 .
_new_ הוספת תגובה



אותו אדם ראה ברב אלוף חיים לסקוב את דמות המופת
מכאל מ. שרון (יום שני, 25/11/2002 שעה 2:10)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

והרבה לצטט מאמרותיו, חלקם הומוריסטיות, שכן היה איש בעל הומור רב.
_new_ הוספת תגובה



ההטייה התפיסתית/רגשית של ''הבד האדום''
מכאל מ. שרון (יום ראשון, 24/11/2002 שעה 8:34)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

דומה שדניאל כהנמן, שפיתח עם עמוס טברסקי את נושא הטיות הקשב, תרם בגישתו תרומת ענק, אך לא ביצע צעד נוסף, והוא הבחנה במקור הרגשי ולא רק הקוגניטיבי של הטיות אלה (הטיות כגון יצוגנות, בולטות וכד').

קחו למשל את רגש השנאה:

כללית, המערכת הרגשית, על פי עבודתי אודות המערכת הלימבית (פרזנו, קליפורניה, 79 ) מייצגת מערכת אדפטיבית שהתפתחה במיליוני שנות אבולוציה אצל יונקים. תפקידה: לתת *המלצות* לפעולה במצבים נתונים, תוצר ניסיון שהצטבר בעשרות מיליוני שנות התפתחות.

זאת בניגוד למערכת תשובות למצבים הקדומה יותר - המוח הזוחלי (הרפטילי). בעוד המוח הזוחלי מפיק שרשרת של תגובות בסדר קבוע לגירוי נתון, ומופעל אוטומטית (ציפור זכר עשוייה לבצע פעולות הזדווגות כלפי ציפור עץ, כלומר אובייקט בעל דימיון רב לזה המקורי המפעיל את שרשרת התגובה) הרי שהמערכת הרגשית גמישה יותר בכך שהיא מביאה לדיספוזיציה (נטייה) לתגובה מסויימת, אך לא מפעילה ישירות ובאופן בלתי נמנע את התגובה.

נטייה זאת, כתבתי, מיוצגת במוחך על ידי תחושה רגשית
emotive tone . תחושת הרגש הינה מרכיב אחד משלושת מרכיביו המהותיים.
--------------
הערה: רבים הוסיפו בעבודותיהם לאחר מכן מרכיבים ניצפים נוספים (ערור וכד') וטבעו הבחנות נוספות, להבלטת תרומתם המקורית, אך אלה תוצרים נילווים ולא מרכיבי יסוד פונקציונליים (יתכנו תועלות פונקציונליות משניות אומנם מאותם מרכיבים ותוצרים משניים).
-------------------

שני המרכיבים הנוספים הם המצב (מדובר ב*מצב* ולא בגירוי נתון, דהיינו כאן מפעיל היונק מרכיב קוגניטיבי של הערכה appraisal ו''פרוש'' אודות ''מה טיבו של מצב זה''.
------------------
הערה: כאן מיקמו הכתבנים המדעיים שבאו בעקבותי את מרכיב ההערכה באותו מישור של מרכיב ה''מצב'', בצד גבב של מרכיבים נוספים. ולא יצרו את ההבחנה בין טפל-יחסית ועיקר, בין רמת תאור פונקציונלית בסיסית, ובין מרכיבים קוגניטיביים ה''משרתים'' פונקציונליות זאת.
-------------------------

ובכן מצב מסויים יוצר נטיית פעולה באמצעות תחושת רגש. שלושת המרכיבים הבסיסיים הם איפוא מצב--טון אמוטיבי (דיספוזיציה לפעול)- פעולה.

אתם יכולים לקבל את המלצת הרגש או לדחות אותה בגלל שיקולים מוכווני תועלת לטווח רחוק יותר. וכן עקב שיפוט מוסרי ואינטואיציות צדק חלוקתי וטבעי המעוגנים בקיום החברתי. דוגמא שהבאתי בעבודה זאת היא המשך השותפות עם פרטנר כלשהו בפרוייקט מסויים עד לסיומו, אף שאינך מחבב אותו במיוחד ונוכחותו ואישיותו הינן טורדנים מאד מבחינתך.

כאן נכנס עניין הנאו-קורטקס, קליפת המוח, שהוא המרכיב האחרון של פיקוח מוחי על התנהגות שהתפתח במהלך האבולוציה, ומפותח בפרימאטים.

המוח העילאי מפקח ומתערב בפעולת המערכת הלימבית באופן שאיפיינתי בעבודתי מ- 79, תוך הסתמכות בפרט על עבודותיו של חוקר המוח Mclean.

בעבודתי בבית חולים לוינשטיין החל מ- 1980 פיתחתי עניין זה במחקר אודות תפקודים מוחיים עילאיים תוך הבלטת תפקידן של האונות הפרונטליות, ומכניזמים מוחיים דופמינרגיים וכולינרגיים. זאת יחד עם נושאים רבים אחרים שפתחתי אז, אף במישור הקרדיווסקולרי, תוך הצבת מודל של מערכת הידראולית, הסברת איסכמיה יחסית (אי ספיקה) במיקומים שונים בגוף, וויסותי זרימת דם במצבים של תעוקה (דרישת יתר למשאבים) במיקומים שונים (למשל עקב פציעה קשה). זאת בשילוב עם מודלים שפיתחתי אודות התפתחות מערכות מוחיות, וזרימת דם מוחית cerebral blood flow .
--------------------

נחזור לרגש: קחי את רגש השנאה: מה מפעיל אותו? בעל חיים אחר המפריע לאורגניזם לממש מטרות נחוצות.

מה את חשה בנסיבות כאלו? זאת אפילו בסיטואציה משנית מבחינת חשיבותה לקיומך, כגון שבמהרך לעבודה, ולפני רמזור שכבר את קרובה אליו לאחר הזדחלות ממושכת, האדם שלפניך ''חולם'', כך שהאור האדום הבא כבר או טו טו בפתח .

נכון, מה שאת חשה הינו הטון האמוטיבי, המהווה למעשה דיספוזיציה (נטייה) לפעול ופועל לשנע את הפעולה עצמה.
האם תבצעי את המלצת הרגש אף ששנאתך (ויש כאן שנאה, לא זעם. זעם מופעל בנסיבות אחרות) אולי התלקחה מאד רגעית? כלומר האם תפצעי, תפגעי או תהרגי את הנהג שלפנייך, שכן תחושתך עשוייה אף להיות לעיתים כמעט רצחנית?

ומדוע? רגש השנאה ממליץ לאורגניזם לסלק את המכשול, הן על ידי פציעתו והחלשתו והן על ידי חיסולו. אך כאן ראית את הנאוקורטקס בפעולה, הנאוקורטקס שעצר אותך באופן מושכל - הגם שבשבריר שנייה הנראה כאינסטינקטיבי.

האם הנאוקורטקס עוצר אותך מלצעוק לאיש ''מאנייק'' כלומר לבצע את השנאה ב''אמצעים אחרים''? אותך אולי כן, אחרים אולי לא.

שנאה מופעלת כאשר קיים מכשול להשגות מטרות משמעותיות ברובן, ויוצרת נטייה התנהגותית (פעולתית) לסלק את המכשול.

אבל קיימת גם נטייה או הטייה קוגניטיבית ''גבוהה'' יותר לכנס מספר גירויים, מאפיינים features ואובייקטים, כאובייקט תפיסתי יחיד (תכופות כאלה שאינם רלוונטיים לבעייה המסויימת הנוכחית). וזאת עקב בולטות גירוי מסויים לקשב, גירוי הנמצא במרכז מרחב הגירוים הזמינים לתפיסתך ברגע מסויים (ראי ספרי ''חלוקת קשב'').

זאת באנלוגיה להתעבות אדי מים מסביב לאובייקט קשיח-יחסית כלשהו, והווצרות ענני גשם.
בטרם חלה ''התעבות'' כזאת הגרייה נתפסת על ידך באופן רופף, כלומר את מבחינה במאפיינים כגון צבע, אך אינך יכולה למקם בדייקנות את הגירוי יחסית לאחרים. השדה התפיסתי שקדם להתעבות הינו במידה רבה דיפוזי. ההתגבשות היא שמייצבת את התפיסה, כפי שהראיתי בעבודתי החדשנית המוצגת בספר ''חלוקת קשב''
-----------------------
הספר כתוב, אגב, בבהירות העולה על כותבים אקדמיים רבים, אף שאינטרסים פלגיריסטיים חמדניים מאד ושחצניים מאד דאגו לטעון טענה הפוכה ולהצניע את הספר מנגישות לקנייה ועיון, פלגיריזם קשה וחמדני וכוחני שהוסווה כנראה גם כ''עניין של חסימת השקפות מסויימות'', מה שמהווה שקר פתולוגי.
שום ''השקפות בעייתיות'', פשוט בלי קשר. איפיון תופעות קוגניציה וקשב במחקר רב שלבי ומפרך אינו עניין של ''השקפות''. ואוסיף כי עצלות מחשבתית אינה מזכה מישהו בעבודתו של אחר שטרח, הגם ש''קלי קלוטו'' בערוב עם צדקתנות אישית ''קשיחה'' הפכו למעין אידאולוגיה המציגתך כ''אחד מהחבר'ה''.

---------------------

ונמשיך: אך התגבשות כזאת עשוייה תכופות להיות שרירותית, במובן של חדירת רכיבים חסרי שייכות ובלתי רלוונטיים למצב הבעייה. ובנוסף, התגבשות כזאת עשוייה לגרור ''הכלאה'' של מאפייני גרוי אחד על גירוי אחר תוך העלמת מרכיבים יחודיים לו.

ועכשו, אם ניקח את הטיית הקשב של מציאת נקודת העדפה vantage point סביבה מתגבשים מאפיינים features . וזאת בצרוף לרגש השנאה - דהיינו לנטייה לסלק אובייקט מפריע. ובכן, מה מתרחש כתוצאה מהשילוב הזה של הטייה קוגניטיבית ותפעול רגשי של רגש השנאה?

רגע, אך למה דווקא שנאה?
ובכן, יש לזכור כי רגש השנאה מכוון לסילוק מכשולים לפתירת בעיות קיום. ומה קורה כאשר אנו נמצאים בסביבה עטירת בעיות הנראות סבוכות, לא פתירות בנקל, ומרכזיות מבחינת קיומנו ורווחתנו?

אנו נוטים לנסות לעיתים לאתר מכשולים להגשמה ולפתרון, כלומר לתפעל שנאה, שזה תפקידה. השנאה (וגם התוקפנות, כפי שמראה מחקר נרחב) מתעוררים עקב תסכולים וסיכולים.

מה אנו עושים בסביבה הרת תסכולים? תוקפנות? לא בהכרח, הגם שתכופות מרחב ההוויה הישראלי אינו נעדר תוקפנות צפה free floating hostility ובמינונים גבוהים דווקא.
אך התוקפנות זו תגובה אימפולסיבית שמושאיה די דיפוזיים ולא שייכים לעניין לעיתים קרובות.

שנאה, המוכוונת באופן אבולוציוני כלפי סילוק אובייקטים שבאמת מפריעים, על מנת לפתור בעיות קיום? אכן.

בסביבה עטירת תסכולים אכן אנו רואים כיצד צצים חדשים לבקרים המושאים הנעשים מטרות לשנאה: החרדים, הפשיסטים, אדם X ואדם Y , המתלהמים (כאן נוספים דימויים של זקנים שחורים ועוויתות וכרכורים, הפועלים באופן תפיסתי ואסטטי להגביר את השנאה, דהיינו להעלות את רמת הערור, כלומר להעמיד לרשות השנאה יותר משאבים ואנרגייה לפעולה).

ניתן אם כן בסביבה עטירת תסכולים לדבר על סדר היום השנאתי, מושא השנאה היומי או מצעד השנאה.

אבל במציאות של שנאות משתנות לבקרים, עדיין קיימת ההטיה הקוגניטיבית שהיצבעתי עליה. זאת עוד ביתר שאת, ההטייה לגיבוש אובייקטים ומושאים מרובים מסביב לאובייקט יחיד בולט שיש לסלקו, כדרכה של שנאה - המכוונת לסילוק מכשולים מאז'וריים.

תכופות מדובר באובייקט בולט שאינו כלל מזיק. שכן כאן המערכת הלימבית מסרה שליטה למערכת הנאוקורטיקלית, וכשהאחרונה טועה או מוטית, מה לעשות? השנאה למעשה עברה כאן ניטרול של הפונקציונליות הטבעית שלה, דווקא עקב התערבות המוח העילאי יותר.

דוגמא ששמתי לב אישית אליה הוא חבר טירון-יחסי בשח-מט שנהגתי לשחק איתו שח. ברגע מסויים התקדם לו הרגלי שלי, אך הניסיונות לסלקו היו עשויים לעלות מחיר יקר. חברי לטש עין בשנאה הולכת וגוברת כלפי אותו רגלי עליז, תוך שהוא מפטיר בשנאה ממש: נו, איך אפשר כבר לסלק את הדרעק הזה?

זאת הגם שחשיבותו של הרגלי היתה שולית מבחינה אסטרטגית, אך עקב בולטותו הוא נהפך לחברי ממש לאובססיה.

אמור מעתה: שנאה עשוייה להתחלף ב*אובססיה* עקב בולטות אובייקט כלשהו בשדה התפיסתי, במהלך פעילות של פתרון בעיות (בעיות שיכולות להיות קיומיות ומאז'וריות, אך שאינן כאלה במשחק השח-מט).

הבולטות והנטייה הקוגניטיבית לכנס בעייתיות ותסכול ממושך לנקודת סילוק יחידה, נטייה שעלתה, בדוגמה למעלה, עקב תסכול מול שחקן עדיף, התכנסה לה כאן לנקודת סילוק מדומה - הרגלי, ''הדרעק הנורא הזה''.

נטייה נאוקורטיקלית זאת מנוצלת היטב על ידי לוחם השוורים בארצות הלטיניות. הוא מתסכל את השור איומות על ידי פגיעות קטנות בו והמלטות מפגיעה באמצעות מיומנות תנועתו. התסכול גובר גם משום היות הזירה עגולה, כך שהשור אינו יכול למצוא נקודת העדפה מרחבית. הכל מתועל איפוא לקראת מציאת נקודת העדפה והתכנסות מדומה: הבד האדום שניפנופו מגביר את בולטותו בקשב.

כאן השנאה - דהיינו הנטייה לסלוק הגורם המתנכל לקיום - הטוראדור - פנתה את מקומה לאובססיה, דהיינו להתכנסות מוקדי תסכול ופגיעה רבים לנקודה בולטת שאינה שייכת כלל לעניין.

האובססיה היא הפיכת השנאה לדיספונקציונלית (חסרת תועלת מבחינה תפקודית) באמצעות הטייה קוגניטיבית שניתן להגביר שיעורה - התכנסות גורמים רבים לנקודת סילוק יחידה מדומה.

היהודי הינו תכופות בולט מבחינות רבות בארצות העולם, כפי שנאמר רבות, ולכן מתופעלת כלפיו ההטייה הקוגניטיבית/רגשית של הבד האדום, הן מצד בעלי אובססיה אנטישמית, וגם מצד רבים אחרים, בעלי נטיית כינוס-נקודתי רגשי/קוגניטיבי רגועה יותר.

כללית בהיסטוריה המדינית/חברתית, האם תופעה זו נעלמה מעיני עריצים ומתפעלי שליטה חברתית? זה כל הסיפור.
_new_ הוספת תגובה



האמת ספר חובה חלוקת קשב
ארץ הבצ (יום שני, 25/11/2002 שעה 16:06)
בתשובה למכאל מ. שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

חיי אכן השתנו לאחר שקראתי אותו
_new_ הוספת תגובה



לבר-ניר: מאמר מעניין מאד מחכים ואקטואלי...
רפי אשכנזי (יום שני, 25/11/2002 שעה 20:14) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי