  
  
  
|
 |
|
||
  ההטייה התפיסתית/רגשית של ''הבד האדום'' |
|||
|
|||
דומה שדניאל כהנמן, שפיתח עם עמוס טברסקי את נושא הטיות הקשב, תרם בגישתו תרומת ענק, אך לא ביצע צעד נוסף, והוא הבחנה במקור הרגשי ולא רק הקוגניטיבי של הטיות אלה (הטיות כגון יצוגנות, בולטות וכד'). קחו למשל את רגש השנאה: כללית, המערכת הרגשית, על פי עבודתי אודות המערכת הלימבית (פרזנו, קליפורניה, 79 ) מייצגת מערכת אדפטיבית שהתפתחה במיליוני שנות אבולוציה אצל יונקים. תפקידה: לתת *המלצות* לפעולה במצבים נתונים, תוצר ניסיון שהצטבר בעשרות מיליוני שנות התפתחות. זאת בניגוד למערכת תשובות למצבים הקדומה יותר - המוח הזוחלי (הרפטילי). בעוד המוח הזוחלי מפיק שרשרת של תגובות בסדר קבוע לגירוי נתון, ומופעל אוטומטית (ציפור זכר עשוייה לבצע פעולות הזדווגות כלפי ציפור עץ, כלומר אובייקט בעל דימיון רב לזה המקורי המפעיל את שרשרת התגובה) הרי שהמערכת הרגשית גמישה יותר בכך שהיא מביאה לדיספוזיציה (נטייה) לתגובה מסויימת, אך לא מפעילה ישירות ובאופן בלתי נמנע את התגובה. נטייה זאת, כתבתי, מיוצגת במוחך על ידי תחושה רגשית emotive tone . תחושת הרגש הינה מרכיב אחד משלושת מרכיביו המהותיים. -------------- הערה: רבים הוסיפו בעבודותיהם לאחר מכן מרכיבים ניצפים נוספים (ערור וכד') וטבעו הבחנות נוספות, להבלטת תרומתם המקורית, אך אלה תוצרים נילווים ולא מרכיבי יסוד פונקציונליים (יתכנו תועלות פונקציונליות משניות אומנם מאותם מרכיבים ותוצרים משניים). ------------------- שני המרכיבים הנוספים הם המצב (מדובר ב*מצב* ולא בגירוי נתון, דהיינו כאן מפעיל היונק מרכיב קוגניטיבי של הערכה appraisal ו''פרוש'' אודות ''מה טיבו של מצב זה''. ------------------ הערה: כאן מיקמו הכתבנים המדעיים שבאו בעקבותי את מרכיב ההערכה באותו מישור של מרכיב ה''מצב'', בצד גבב של מרכיבים נוספים. ולא יצרו את ההבחנה בין טפל-יחסית ועיקר, בין רמת תאור פונקציונלית בסיסית, ובין מרכיבים קוגניטיביים ה''משרתים'' פונקציונליות זאת. ------------------------- ובכן מצב מסויים יוצר נטיית פעולה באמצעות תחושת רגש. שלושת המרכיבים הבסיסיים הם איפוא מצב--טון אמוטיבי (דיספוזיציה לפעול)- פעולה. אתם יכולים לקבל את המלצת הרגש או לדחות אותה בגלל שיקולים מוכווני תועלת לטווח רחוק יותר. וכן עקב שיפוט מוסרי ואינטואיציות צדק חלוקתי וטבעי המעוגנים בקיום החברתי. דוגמא שהבאתי בעבודה זאת היא המשך השותפות עם פרטנר כלשהו בפרוייקט מסויים עד לסיומו, אף שאינך מחבב אותו במיוחד ונוכחותו ואישיותו הינן טורדנים מאד מבחינתך. כאן נכנס עניין הנאו-קורטקס, קליפת המוח, שהוא המרכיב האחרון של פיקוח מוחי על התנהגות שהתפתח במהלך האבולוציה, ומפותח בפרימאטים. המוח העילאי מפקח ומתערב בפעולת המערכת הלימבית באופן שאיפיינתי בעבודתי מ- 79, תוך הסתמכות בפרט על עבודותיו של חוקר המוח Mclean. בעבודתי בבית חולים לוינשטיין החל מ- 1980 פיתחתי עניין זה במחקר אודות תפקודים מוחיים עילאיים תוך הבלטת תפקידן של האונות הפרונטליות, ומכניזמים מוחיים דופמינרגיים וכולינרגיים. זאת יחד עם נושאים רבים אחרים שפתחתי אז, אף במישור הקרדיווסקולרי, תוך הצבת מודל של מערכת הידראולית, הסברת איסכמיה יחסית (אי ספיקה) במיקומים שונים בגוף, וויסותי זרימת דם במצבים של תעוקה (דרישת יתר למשאבים) במיקומים שונים (למשל עקב פציעה קשה). זאת בשילוב עם מודלים שפיתחתי אודות התפתחות מערכות מוחיות, וזרימת דם מוחית cerebral blood flow . -------------------- נחזור לרגש: קחי את רגש השנאה: מה מפעיל אותו? בעל חיים אחר המפריע לאורגניזם לממש מטרות נחוצות. מה את חשה בנסיבות כאלו? זאת אפילו בסיטואציה משנית מבחינת חשיבותה לקיומך, כגון שבמהרך לעבודה, ולפני רמזור שכבר את קרובה אליו לאחר הזדחלות ממושכת, האדם שלפניך ''חולם'', כך שהאור האדום הבא כבר או טו טו בפתח . נכון, מה שאת חשה הינו הטון האמוטיבי, המהווה למעשה דיספוזיציה (נטייה) לפעול ופועל לשנע את הפעולה עצמה. האם תבצעי את המלצת הרגש אף ששנאתך (ויש כאן שנאה, לא זעם. זעם מופעל בנסיבות אחרות) אולי התלקחה מאד רגעית? כלומר האם תפצעי, תפגעי או תהרגי את הנהג שלפנייך, שכן תחושתך עשוייה אף להיות לעיתים כמעט רצחנית? ומדוע? רגש השנאה ממליץ לאורגניזם לסלק את המכשול, הן על ידי פציעתו והחלשתו והן על ידי חיסולו. אך כאן ראית את הנאוקורטקס בפעולה, הנאוקורטקס שעצר אותך באופן מושכל - הגם שבשבריר שנייה הנראה כאינסטינקטיבי. האם הנאוקורטקס עוצר אותך מלצעוק לאיש ''מאנייק'' כלומר לבצע את השנאה ב''אמצעים אחרים''? אותך אולי כן, אחרים אולי לא. שנאה מופעלת כאשר קיים מכשול להשגות מטרות משמעותיות ברובן, ויוצרת נטייה התנהגותית (פעולתית) לסלק את המכשול. אבל קיימת גם נטייה או הטייה קוגניטיבית ''גבוהה'' יותר לכנס מספר גירויים, מאפיינים features ואובייקטים, כאובייקט תפיסתי יחיד (תכופות כאלה שאינם רלוונטיים לבעייה המסויימת הנוכחית). וזאת עקב בולטות גירוי מסויים לקשב, גירוי הנמצא במרכז מרחב הגירוים הזמינים לתפיסתך ברגע מסויים (ראי ספרי ''חלוקת קשב''). זאת באנלוגיה להתעבות אדי מים מסביב לאובייקט קשיח-יחסית כלשהו, והווצרות ענני גשם. בטרם חלה ''התעבות'' כזאת הגרייה נתפסת על ידך באופן רופף, כלומר את מבחינה במאפיינים כגון צבע, אך אינך יכולה למקם בדייקנות את הגירוי יחסית לאחרים. השדה התפיסתי שקדם להתעבות הינו במידה רבה דיפוזי. ההתגבשות היא שמייצבת את התפיסה, כפי שהראיתי בעבודתי החדשנית המוצגת בספר ''חלוקת קשב'' ----------------------- הספר כתוב, אגב, בבהירות העולה על כותבים אקדמיים רבים, אף שאינטרסים פלגיריסטיים חמדניים מאד ושחצניים מאד דאגו לטעון טענה הפוכה ולהצניע את הספר מנגישות לקנייה ועיון, פלגיריזם קשה וחמדני וכוחני שהוסווה כנראה גם כ''עניין של חסימת השקפות מסויימות'', מה שמהווה שקר פתולוגי. שום ''השקפות בעייתיות'', פשוט בלי קשר. איפיון תופעות קוגניציה וקשב במחקר רב שלבי ומפרך אינו עניין של ''השקפות''. ואוסיף כי עצלות מחשבתית אינה מזכה מישהו בעבודתו של אחר שטרח, הגם ש''קלי קלוטו'' בערוב עם צדקתנות אישית ''קשיחה'' הפכו למעין אידאולוגיה המציגתך כ''אחד מהחבר'ה''. --------------------- ונמשיך: אך התגבשות כזאת עשוייה תכופות להיות שרירותית, במובן של חדירת רכיבים חסרי שייכות ובלתי רלוונטיים למצב הבעייה. ובנוסף, התגבשות כזאת עשוייה לגרור ''הכלאה'' של מאפייני גרוי אחד על גירוי אחר תוך העלמת מרכיבים יחודיים לו. ועכשו, אם ניקח את הטיית הקשב של מציאת נקודת העדפה vantage point סביבה מתגבשים מאפיינים features . וזאת בצרוף לרגש השנאה - דהיינו לנטייה לסלק אובייקט מפריע. ובכן, מה מתרחש כתוצאה מהשילוב הזה של הטייה קוגניטיבית ותפעול רגשי של רגש השנאה? רגע, אך למה דווקא שנאה? ובכן, יש לזכור כי רגש השנאה מכוון לסילוק מכשולים לפתירת בעיות קיום. ומה קורה כאשר אנו נמצאים בסביבה עטירת בעיות הנראות סבוכות, לא פתירות בנקל, ומרכזיות מבחינת קיומנו ורווחתנו? אנו נוטים לנסות לעיתים לאתר מכשולים להגשמה ולפתרון, כלומר לתפעל שנאה, שזה תפקידה. השנאה (וגם התוקפנות, כפי שמראה מחקר נרחב) מתעוררים עקב תסכולים וסיכולים. מה אנו עושים בסביבה הרת תסכולים? תוקפנות? לא בהכרח, הגם שתכופות מרחב ההוויה הישראלי אינו נעדר תוקפנות צפה free floating hostility ובמינונים גבוהים דווקא. אך התוקפנות זו תגובה אימפולסיבית שמושאיה די דיפוזיים ולא שייכים לעניין לעיתים קרובות. שנאה, המוכוונת באופן אבולוציוני כלפי סילוק אובייקטים שבאמת מפריעים, על מנת לפתור בעיות קיום? אכן. בסביבה עטירת תסכולים אכן אנו רואים כיצד צצים חדשים לבקרים המושאים הנעשים מטרות לשנאה: החרדים, הפשיסטים, אדם X ואדם Y , המתלהמים (כאן נוספים דימויים של זקנים שחורים ועוויתות וכרכורים, הפועלים באופן תפיסתי ואסטטי להגביר את השנאה, דהיינו להעלות את רמת הערור, כלומר להעמיד לרשות השנאה יותר משאבים ואנרגייה לפעולה). ניתן אם כן בסביבה עטירת תסכולים לדבר על סדר היום השנאתי, מושא השנאה היומי או מצעד השנאה. אבל במציאות של שנאות משתנות לבקרים, עדיין קיימת ההטיה הקוגניטיבית שהיצבעתי עליה. זאת עוד ביתר שאת, ההטייה לגיבוש אובייקטים ומושאים מרובים מסביב לאובייקט יחיד בולט שיש לסלקו, כדרכה של שנאה - המכוונת לסילוק מכשולים מאז'וריים. תכופות מדובר באובייקט בולט שאינו כלל מזיק. שכן כאן המערכת הלימבית מסרה שליטה למערכת הנאוקורטיקלית, וכשהאחרונה טועה או מוטית, מה לעשות? השנאה למעשה עברה כאן ניטרול של הפונקציונליות הטבעית שלה, דווקא עקב התערבות המוח העילאי יותר. דוגמא ששמתי לב אישית אליה הוא חבר טירון-יחסי בשח-מט שנהגתי לשחק איתו שח. ברגע מסויים התקדם לו הרגלי שלי, אך הניסיונות לסלקו היו עשויים לעלות מחיר יקר. חברי לטש עין בשנאה הולכת וגוברת כלפי אותו רגלי עליז, תוך שהוא מפטיר בשנאה ממש: נו, איך אפשר כבר לסלק את הדרעק הזה? זאת הגם שחשיבותו של הרגלי היתה שולית מבחינה אסטרטגית, אך עקב בולטותו הוא נהפך לחברי ממש לאובססיה. אמור מעתה: שנאה עשוייה להתחלף ב*אובססיה* עקב בולטות אובייקט כלשהו בשדה התפיסתי, במהלך פעילות של פתרון בעיות (בעיות שיכולות להיות קיומיות ומאז'וריות, אך שאינן כאלה במשחק השח-מט). הבולטות והנטייה הקוגניטיבית לכנס בעייתיות ותסכול ממושך לנקודת סילוק יחידה, נטייה שעלתה, בדוגמה למעלה, עקב תסכול מול שחקן עדיף, התכנסה לה כאן לנקודת סילוק מדומה - הרגלי, ''הדרעק הנורא הזה''. נטייה נאוקורטיקלית זאת מנוצלת היטב על ידי לוחם השוורים בארצות הלטיניות. הוא מתסכל את השור איומות על ידי פגיעות קטנות בו והמלטות מפגיעה באמצעות מיומנות תנועתו. התסכול גובר גם משום היות הזירה עגולה, כך שהשור אינו יכול למצוא נקודת העדפה מרחבית. הכל מתועל איפוא לקראת מציאת נקודת העדפה והתכנסות מדומה: הבד האדום שניפנופו מגביר את בולטותו בקשב. כאן השנאה - דהיינו הנטייה לסלוק הגורם המתנכל לקיום - הטוראדור - פנתה את מקומה לאובססיה, דהיינו להתכנסות מוקדי תסכול ופגיעה רבים לנקודה בולטת שאינה שייכת כלל לעניין. האובססיה היא הפיכת השנאה לדיספונקציונלית (חסרת תועלת מבחינה תפקודית) באמצעות הטייה קוגניטיבית שניתן להגביר שיעורה - התכנסות גורמים רבים לנקודת סילוק יחידה מדומה. היהודי הינו תכופות בולט מבחינות רבות בארצות העולם, כפי שנאמר רבות, ולכן מתופעלת כלפיו ההטייה הקוגניטיבית/רגשית של הבד האדום, הן מצד בעלי אובססיה אנטישמית, וגם מצד רבים אחרים, בעלי נטיית כינוס-נקודתי רגשי/קוגניטיבי רגועה יותר. כללית בהיסטוריה המדינית/חברתית, האם תופעה זו נעלמה מעיני עריצים ומתפעלי שליטה חברתית? זה כל הסיפור. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| האמת ספר חובה חלוקת קשב |
|||
|
|||
חיי אכן השתנו לאחר שקראתי אותו | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי