|
אכן יש הבדל בין מוטיבציות של נבחרי ציבור והמוטיבציות של מבקריהם מקרב הציבור. אלא כאשר התעוררה בימים אלו שאלת המוטיבציה של ראש הממשלה, זה היה דומה מאד להתעוררות ''הדיונים'' על המוטיבציה של אריק שרון בימי הדיבורים על ההתנתקות.
לדעתי, וכך כתבתי קודם, המוטיבציה של רבים מאלו שעסקו בכך בימי ההתנתקות לא היתה קשורה לניגוד עניינים, אלא להתנגדות למהלך הפוליטי-מדיני. גם אז בא התירוץ שאין לראש הממשלה סמכות. האנשים הפרטיים שעסקו בכך עשו זאת כי התנגדו למהלך ואילו הפוליטיקאים שעסקו בכך היו מעוניינים גם בשיפור עמדות (ניגוד עניינים), ניצול הזדמנות. איך אני יודע? הרי ענייני החשדות לשחיתות של שרון היו ידועים לפני הבחירות וזה לא הזיז לבוחריו. הם החלו לעסוק בסמכות ובענייני החשדות לשחיתות כאמצעי לסכל את המהלך המדיני.
בעיני בלט בכך בנימין נתניהו שזיגזג בחישובים מתי לעשות מה בגלל המוטיבציה לחזור לכס ראש הממשלה (ניגוד עניינים). בזמנו כתבתי על כך בלא מעט מאמרים גם כי חשבתי שעדיף שישאר במשרד האוצר כי לדעתי הוא היה שר אוצר טוב מאחרים במהלך 10-12 שנים האחרונות.
אני לא כל כך זוכר את ענייני המוטיבציה בזמן שנתניהו התארגן לענייני הפגישות בוואי. אבל מה שבלט אז היה ההתנהלות של שרון. על זה אפשר להגיד שנתניהו של 2005 יישם את מה שלמד משרון של אז; על זה אפשר להגיד שהמוטיבציות של שרון לא היו בדיוק האינטרסים של העם והמדינה.
-----
אז אצל האנשים הפרטיים, אלה שאינם פוליטיקאים מקצועיים, היתה המוטיבציה לסכל מהלך מדיני ולא העניין בחשדות על מעשים פליליים (ניגוד עניינים). אצל פוליטיקאים נוספה המוטיבציה לעלות למעלה, לשפר עמדות (ניגוד עניינים). |
אולי לא הייתי ברור אבל אינני מבלבל
