  
  
  
|
 |
|
||
  |
|||
|
|||
; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים - גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. ; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה - הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. – במדבר, כב, כא-ל מהכתוב ברור שבלעם ער היה - וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ. כמו-כן ברור שבלעם לא הבחין במלאך ה', בעוד שהאתון כן הבחינה במלאך שוב ושוב. והאלמנט השלישי המובחן הוא שהאתון אמנם דיברה בלשון בני אדם, אך ה' הוא זה שפתח את פיה - וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן. ולכן השימוש של האתון בשפת אדם הוא חלק שולי מהאירוע, היות וה' יכול להפוך גם מקל לנחש, על אחת כמה וכמה יכול הוא לפתוח את פי האתון. נדמה לי שמוסר ההשכל מהאירוע הוא שכאשר לאדם כדוגמת בלעם אין אימון אפילו באתון ששירתה אותו בנאמנות כל השנים והוא מוכן להרגה בשל מה שנראה לו כסירוב לבצע שרות מסוים, הרי נכשל הוא במבחן הפשוט ביותר. אם באתונו הנאמנה לא ישים מבטחו, כיצד ישים מבטחו בה' הכל יכול? קטני האמונה והאמון נכשלים בקטן כבגדול. ואימון מתחיל בדברים הקטנים. האדם אינו יצור רוחש אימון מטבעו, וכדי להמחיש לו את משמעות האמונה ה' נאלץ לנקוט באמצעים דרסטיים - נסים. אך תעודת עניות היא לבני אנוש שזקוקים הם להוקוס פוקוס במקום לתת אמון מלכתחילה בכל יכול ובנאמנותה של האתון המסורה. הרגע של ביצוע ה'נס' כבר מייצג את 'לאחר המעשה' ובמובן הזה את כשלון מבחן האמונה. כך היה במעמד הר סיני, וכך קורה במקרה בלעם והאתון. קיום ה'נס' בא רק לציין את הכשלון האנושי, לא את התעלות האדם. ובמובן הזה ה' 'זורק' לבלעם את הנס הקטן בשאט נפש כמעט. גם העם היושב הציון כיום קטן אמונה הוא. עושק הוא את תושבי הארץ ורוצח בהם, בציפיה הזויה לגמול נס מצד בורא עולם. אך בבוא הנס לו משתוקקים הגנבים היהודים, יהא זה כלאחר יד ולאחר המעשה, כאשר כשלון הפרוייקט היהודי החדש כבר יהיה עובדה. משיח לא בא כגמול על האמונה והאמון בקטן כבגדול (אין כאן מקח וממכר). משיח בא כאשר היהודים ליבם נקי וידיהם נקיות, - אז כחטף באה הגאולה, - לא כנס חס וחלילה (מתנת אלוהים לעניים ולנכשלים) אלא כהמשך ישיר והגיוני של האמונה והאמון ללא תנאי. היהודים של היום החוטאים נגד אדם ומקום אינם מבינים אפילו את מושג האמונה הפועל כאן. כאשר אתונו של בלעם תדבר, דעו שקצו כל הקצין. אז כבר מאוחר מדי. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| הבלעמצ'יק גנב לבלעם את המילים מהפה. |
|||
|
|||
הכותב שלמעלה ממש מכוון לדעת הכתוב, כמו בלעם, שהחליט לקלל את בני ישאל ב''שפה מתוקה ויפה'', וערמומיות מחליאה, כך גם ה''פרשן'' סתם אחד מתנהג. ממש בלעם קטן, בלעמצ'יק. הוא מדבר על ''הנס'' האופי האנושי, האמונה, עוטף את מרכולתו במילות חיבה שמאחוריהם כלום , מלבד שנאה תהומית לעם ישראל התובע את זכויותיו בארצו. כמו אצל בלעם האורגינאלי גם אצל בלעמצ'יק שלנו מתהפכים היוצרות. הכובש הערבי הרצחני הופך להיות ''תושב הארץ'' . בלעמצ'יק מפציר ביהודים להאמין לעם הרוצחים שתפס את ארצו ומולדתו, וקורא להם לא להיות ''קטני אמנה''. כן, ולהאמין לו, לבלעמצ'יק הקטן, סוכנם של העם המתקרא פלשטיני. כשקוראים את ספור בלעם המקורי, אוחזת את הקורא תחושת קבס מאישיותו של בלעם הרשע. על רקע קריאת המאמר של הבלעמצ'יק, ברור גם למה. בלעמצ'יק עוזר לקורא מימד נוסף להבין את מסכתו הערמומית נוטףפת השומן ונופת הצופים העוטפת את מהותו המחליאה של הבלעם המקורי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| |
|||
|
|||
כפי שהצעתי, בפרשנות תמימה אולי לסיפור בלעם, הנס - האתון עם האייפון - אינו בגדר 'תגלית' מדעית מרעישה, אלא אחד מקטעי המופע האלוהי שבמסגרתו הנסים השונים נועדו להמחיש לבני האדם את אפסותם ואת בוגדנותם (כמו במקרה בלעם) ואינם אמורים להפוך לנושא הדיון. נושא הדיון הוא האמונה והנאמנות. העיסוק בלא מוגדר - בנשגב מבינת אנוש - בנס, אופייני לתקופות בחיי העם שבהן הרוח חסרה, והעיסוק בסנסציה העל טבעית ממלא את מקום האמונה והנאמנות. עם ישראל של פעם, העם היהודי של היום (אם נאמין לכל מדעני השושלות למיניהם) פשוט ירד מהפסים. מה שנחשב כיום בתחום המיעוט היהודי האמוני שומר המסורת כ'אמונה ונאמנות' מתקיים כדוגמה ריקה מתוכן המשמשת כיסוי ערווה דק לפשעים מסמרי שיער שהישוב היהודי מבצע נגד תושבי הארץ הפלסטינים מדי יום ובעדוד מלא של עדת רבנים סוררים כדוגמת הרב אליצור סגל המשתתף באתר שדתם בפיהם ולא במעשיהם (הם עצמם שותפים לפשעים נגד האוכלוסיה הפלסטינית). דוגמאות לא חסרות כמובן כי יש רבנים ווקליים עוד יותר המטיפים באופן ישיר לגירוש ולחיסול האוכלוסיה המקומית ביהודה ושומרון. ואם יהיה נס אלוהי במעמד זה או בתקופה שכזו, הרי יהא זה על מנת, כמו במקרה בלעם, להראות לעם היהודי החי בישראל שדרכו בוגדנית. הסצנריו מוכר: יהיה אירוע 'נסי' מדהים ובכל העולם, גם הלא-יהודי, יחסירו הלבבות פעימה - אלוהים דיבר - האתון דיבר - או שסתם הקרקע פערה פיה ובלעה משהו לא כשר. ובשוך ההתפעמות וקשקושי ה'גאולה עכשיו' של חסידי ארץ ישראל השמנה, יתברר לכל שהנס קרה גם הפעם כציון אוזלת ידם, כסימן, לאחר המעשה, לקשיחות ליבם ולפשעים נגד אדם ומקום שביצעו כדרך שיגרה מדי יום בארבעים השנה האחרונות. הנס רק בא לחתום את אטימות לב האדם. ובדיוק כמו במקרה בלעם אין בו כדי לבשר את הגאולה. וכפי שכל אדם שקרא את כתבי הקודש יודע, גאולת האדם מבפנים באה - מהאמונה ומהנאמנות - ומי שלא עשה שיעורי בית ועדיין חי בעפרה ותקוע ופסגות ושאר מרעי בישין של ישוב 'יהודי' שתחילתו בגנבה ועושק, שיתאמץ קצת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| |
|||
|
|||
הכותב האלמוני נאחז בהטפת המוסר בתורה לעם ישראל לפי נוחיותו . אם נאחז בכתבי הקודש אז למה בחר במקרה בלעם ואתונו ? הרי ספר יהושוע מצוי לפניו . יאחז בספר יהושוע . | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| |
|||
|
|||
אם אתה מתעקש להפוך גם את הסיפור הזה לסיפור עליך, אפשר לקרוא לזה הסיפור על אריה עירן ואתונו. לפחות בסיפור המקראי היה ברור מי האתון. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתון זו אתון - אך זו של בלעם היא פי הקב''ה |
|||
|
|||
בספר במדבר ברור מי עמלק , מי קורח ומי דתן ואבירם . בספר יהושוע ברור את מי יש להשריש ואת מי לשרש בארץ ישראל . | |||
| _new_ |
|
|
|
||
|
|||
|
|||
אילו היית אתון היודעת לשוחח בשפת בני האדם, מה היית אומר? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ושוב בלעמצ'יק פוער את פיו. |
|||
|
|||
כאז כן היום,הפרשנות ה''תמימה'' של יוסלה בדיוק כמו תשובתו הפרשנית התמימה של בלעם למלאך.. ''לא ידעתי ואם רע בעיניך אשובה לי...'' מלך מואב, בלק, רואה את בני ישראל העולים מן המדבר ונפשו כלתה בו. לאחר שראה כי בני עמון, והאמורי מובסים לפני בני ישראל החליט להשתמש בשירותיו הטובים של בלעם , כדי שיכה אותם בפיו, יקללם, ויעלה דיבתם רעה לפני ה' ואז יוכל להשמידם. בלעם, טפוס מיוחד, נביא, נביא אמיתי, עם יכולות רציניות. בניגוד למשה איש האלוהים, שרק טוב מוקרן ממנו, היה בלעם איש כוחני, ערמומי, איש שיודע לגרום נזק, מנצל את כוחו להרע. בלעם מסתער על המשימה, בונה מזבחות, מקריב פרים, מתחיל לקלל אולם אופס.. הפך להיות רובוט... השתלט לו המלאך על המחשב השולט על הפה, והנה מהלוע הבלעמי יוצאת ברכה גדולה לעם ישראל. בסופו של ענין מגורש בלעם וחוזר לארצו אבל וחפוי ראש. כמו בלעם, גם הבלעמצ'יק שלנו, יוסלה, בור וחסר כל ידע בספור בלעם מתחיל לקלל את עם ישראל שחוזר לארצו, ולמולדתו העתיקה. הבלעמצ'יק מקלל, אונס את השפה, את השחור הופך ללבן, ואת עם הגנבים המהרסים הופך בהבל פה למסכנים שמנושלים על ידי היהודים. הבלעמצ'יק שלנו כמו בלעם הרשע, יודע שאת עם ישראל ניתן להסיט מדרכו על ידי פגיעה במורשתו במסורתו ובחוקין, הוא מגן על חבורת המרצחים הפלסטינאצים, אולם ככל שמלהג, וככל שמדבר, ניכרים דברי ההבל, הכזב והבורות שלו ודרך הווייתו הבלעמית, פורץ הבלעמצ'יק הקטן, שיחזור אבל וחפוי ראש לפתורה עירו. וכמו הקללה שנהפכת לברכה בפיו של בלעם- ''הן עם כלביא יקום, וכארי יתנשא, ולא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה'' זהו סופו של עם הפולשים הפלסטינאצים שיוסלה הבלעמצ'יק נשכר ליחצנו. ולא יעזורו לבלעמצ'יק שבעה מזבחות, עליהם יקריב שבעה פרים, בסופו של עניין מכל קללותיו תישאר הברכה שבאופן לא רצוני נפלטה מפיו של בלעם. שכל יהודי פותח בה את יומו ''מה טובו אהלך יעקב משכנותך ישראל''. יענקלה | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| גם החמור של בלעם אמר שהיהודים רוצחים ערבים |
|||
|
|||
שום דבר לא השתנה בהיסטריה הארוכה הזאתי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מ.ש. רבותי, זה פשוט. כשהנביא מקבל פקודות מהמלך |
|||
|
|||
אז החמור הופך לנביא. מנדס היקר הוא היחיד שקלע למה שהולך פה, בהזכירו את הביקורת במצרים העריצה של נאצר, שגם אני כתבתי עליה בשנת 1969-70 | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי