|
הטריגר לפיגועים הנוראים היה חיסול יחיה עייש המהנדס, על ידי פרס (אף שזה מכבר לא היה פעיל) שהפך מעין גיבור לאומי פלשתינאי. כללית הלכו הפלשתינאים וצברו מרירות. כבר בשעה שרבין גירש 30 אנשי חמאס ללבנון, אמרו לי בנצרת ש''ישראל מרמה את הפלשתינאים''. התחושה הזאת היתה חזקה בגלל שההסכם במהותו היה רק ''הנפת דיגלונצ'יק פלשתינאי'' (ללא פיצויים, ללא שיבה, ללא אל קודס הפלשתינאית, ללא ''כל שטח הגדה'' ופינוי ההתנחלויות) - חרוזי זכוכית לאינדיאני שזרקו סביר, יואל זינגר ושאר ''המומחים לשיחות עם הפלשתינאים'' - ששיכנעו את רבין שלא צריך לתת שום דבר ממשי והמחיר זול להפליא, ''לעראפת בטוניס אין ברירה''.
אחרי הההקרבות הפלשתינאיות באינטיפאדה הראשונה הירגישו הפלשתינאים שמגיע להם משהו ממשי, ולא רק דיגלון לנפנף בחלק משטח הגדה. לדעתי המושג הישראלי של ''מתנגדי השלום'' מול ''תומכי השלום'' היה במידה רבה פיקצייה, אין כמעט פלשתינאי שלא חש שמובילים אותם באף בחסות אמריקנית, שמציידים את עראפת בנשק של חיל שיטור, מצד ישראל וארה''ב, בשביל לדכא את המאבק הפלשתינאי לזכויות. |
''מתנגדי השלום'' והטריגרים לפיגועים
