  
  
  
|
 |
|
||
  דבריך מעניינים, ויש בהם אמת |
|||
|
|||
נראה לי שהבסיס להבטחה האלוהית את ארץ ישראל לאבהרם ולזרעו היתה ההתחייבות לנאמנות מוחלטת לציווי האלוהי בכל תחומי החיים (גם ה'אמונה' נגזרת מלשון ה'נאמנות' - הקיום העקבי של המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לאדם). הסיפור ההסטורי הרי פשוט להבנה ומגלם בתוכו גם את המימדים האמוני והמוסרי: בני ישראל פשעו גם ביחס למקום וגם ביחס לאדם, ועל כך הוגלו מארץ ישראל המקראית. החזרה לארץ האבות המובטחת הותנתה כבר בחוזה המקורי בקיום כל המצוות. מהפרספקטיבה המודרנית-חילונית או המודרנית-אמונית ניתן להגדיר אולי שתי גישות כלליות לבעית החוזה המקורי וההבטחה האלוהית: א. עבור היהודי החילוני, אך המכיר בתקפותה של ההבטחה האלוהית בכל מקרה, האופק הוא עדיין האופק הישן והמוכר של עם סורר שלמרות אלפים שנות גלות (אם לא נתייחס לעיוותים ה'מחקריים' שמומחים שונים ניסו להביא לפורום בעניין רצף ישוב יהודי בא''י) לא עשה תפנית מוסרית (בין אם בסיסה של תפנית זו הוא 'אמוני' מסורתי או לא) שעשויה להצדיק שינוי הסטטוס הקיים בעניין החוזה המקורי שהופר על ידי עם ישראל. התנועה הציונית שהיתה חילונית ברובה לא הבינה את החזרה לארץ האבות בהקשר של החוזה המקורי והתנאים שנילוו אליו, אלא ביססה את החזרה בעיקר על הנסיבות ההסטוריות המדיניות הבינלאומיות שאיפשרו ואף אילצו את מציאת הטריטוריה והקיום המדיני עבור העם הגולה. תפקידם של אנשי הרוח בתהליך החזרה הציוני-חילוני כלל לא היה מוגדר - ראה התלבטויותיו של ברנר למשל ביחס לארץ ישראל. היה כמובן נופך הסטורי ולאומי לחזרה לא''י גם עבור התנועה הציונית החילונית, אך מעטים טרחו לחקור בהקשר הזה את הנושא של מימוש ההבטחה האלוהית, או להגדירו במונחים פילוסופיים או אפילו פובליציסטיים מדוייקים. הרוב יצאו מההנחה שההיבט ההסטורי-פרגמטי של החזרה מגלם בתוכו או חופף להיבט התנ''כי ה'חוזי' החרות באבן (החל באבן הפסילים השבורים בבית אבי אברהם וכלה באבן לוחות הברית בידי משה במעמד הר סיני), ולא טרחו כלל לבדוק מה מעמדה של ההבטחה האלוהית את ארץ ישראל לעם ישראל לאור הסטיה של עם ישראל מדרך הישר וההגלייה שבאה בעקבותיה. התנועה הציונית ביטאה יותר מכל את גלי ההדף המאוחרים של האמנציפציה של העמים האירופים והצורך הגובר והולך במימוש הפוטנציאל המדיני של העמים האירופים. 'ארץ ישראל' היתה מבחינת נקודת המבט האירופית מחוז ערטילאי אקזוטי משהו - חלק מה'אוריינט' הקסום. ובמובן זה הרעיון של ארץ ישראל והחזרה אליה לאחר אלפיים שנות גלות היה, ביחוד בגירסתו החילונית (בסלונים היהודים של ווינה וברלין של 1920), שילוב לא מוצלח במיוחד של השתקפויות מעוותות משהו של מסורת דתית יהודית לאחר דילולה בסביבה הזעיר בורגנית החילונית עם תיאוריות מדיניות פרגמטיות של העת המודרנית. ובמובן הזה, ישראל של היום, כמימוש של הציונות החילונית הזאת, היא מוצר 'קיטשי' שגם ההיבט המוסרי-לאומי שלו קלוש. ב. עבור היהודים הדתיים, העליה לארץ ישראל היתה אכן מימוש של ההבטחה האלוהית של תקופת המקרא. אך עבור יהודים אלה, עצם החזרה עמדה בצילה של ה'פריצות' החילונית-יהודית שהשתלטה על המדינה החדשה בעודה באיבה. ולמעשה מנקודת המבט האמונית די בפריצות החילונית-יהודית כדי להבטיח גלות מחודשת תחת החרב המתהפכת של מלאך אלוהים: הרי אין הציבור החילוני בארץ מקיים את המצוות ככתבן, ובסיבה זו לבדה די כדי לבטל את החוזה המקורי (זאת מנקודת המבט האמונית-יהודית). ויש כמובן מקום לטעון שבעוד שהמחנה האמוני, בשל תמיכתו בפשעים נגד האדם בישראל של היום למעשה הפר את החוזה המקורי, הרי שדווקא בחייו של המחנה החילוני-יהודי מגולמים - כפי שאפשר לראות במגילת העצמאות ובחוקי היסוד של מדינת ישראל - העקרונות והערכים אשר הקנו לעם היהודי את ייחודו כל השנים. ובמובן הזה אין החילוניות יכולה להיחשב כ'הפקרות' או ''יום יהודי מופקר'. אך בכל מקרה, בשל היעדר בסיס מוצק לרעיון של שיבה מובטחת לארץ ישראל בין בעולם האמוני ובין בחילוני, וכל זה על רקע הפשעים הברורים הזועקים לשמיים של הציבור והמדינה נגד אדם ומקום, אין כלל מקום כיום להסתמך על ההבטחה האלוהית את ארץ ישראל כבסיס לטענה בדבר קניין הארץ. יש מימד אוטופי בכל הנושא של ההבטחה. ובמדינת ישראל של העשור הראשון אכן היה לסמלים המייצגים את ההיבט האוטופי של החזרה לא''י מקום נכבד בחוצות הערים הישראליות החדשות ובמוסדות ציבור. אך כל זה נעלם בשנים האחרונות. גם היומרה ל'תיקון' מוסרי מעמיק אשר יאפשר את ה'חזרה האמיתית מהגלות המתמשכת' - גם היומרה הזאת כבר סובלת מעייפות החומר. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי