|
במדינה דמוקרטית מתקיימת בפועל, ע''פ הבנות הדדיות. לא המדינה שולטת בלעדית בדו-שיח הזה וגם לא הציבור. המינון ההדדי נקבע ע'' כלל הגורמים הנוטלים חלק בדו-שיח, אם באופן פורמלי או לא, אם באופן קבוע או אקרעי. מצב רגיעה או חירום, השילוב המגוון הזה יוצר דו-שיח מורכב ומסובך, שמתוכו כל אחד יכול למשוך חלקים כראות עיניו, המשרתים את ענייניו או כוונותיו.
בתוך אותו דו-שיח יש הסכמות על נושאי ''טאבו'', כמו פעילות רגישה (מבצעית, מודיעינית, סיכולית, מדינית רגישה) בזמן שלום או על מהלכי מלחמה בזמן מחירום. גם העיתונות והתקשורת האלקטרונים שותפים להתנהגות הזו.
לכן לדוגמה, ישנה בעיה אמיתית למשל לקיים כעת ויכוח ציבורי שפוי ורגוע, האם ישראל צריכה לתקוף את עיראק כאשר עיראק משגרת טילים עלינו. כל נתוני הויכוח ישרתו את האוייב ויפגעו בישראל. לכן נושאים מעין אלה נידונים ע''י נציגי הציבור (הג''א, רפואה, דלק, מזון וכו') עם גופי הממשלה והצבא בטרם חירום.
ואני מבטיח לחזור להייג ולפול קנדי בהזדמנות קרובה. |
ההידברות הפתוחה בין השלטון לבין הציבור
