|
אתה מדבר על מה יכולה מצרים, אבל המציאות מראה שמצרים היא אינה מה שהיא יכולה להיות.
בפועל המדינה עדיין מבוססת חקלאות (40% מהעבדים שמייצרים 16% מהתוצר הלאומי הגולמי) ותעשייה שרובה תעשייה עממית קלאסית (22% מהעובדים שמייצרים 34% מהתוצר הלאומי הגולמי) כמו תעשיות מזון, טקסטיל, ומוצרי נפט וגז. תעלת סואץ ותיירות הן מההכנסות הגדולות ביותר של מצרים.
צריך לציין שמשנות ה-80 חברות ישראליות עסקו בהדרכת חקלאים מצריים, בחלק מזה ע''י הקמת פרוייקטים משותפים, בעיקר במדבר המערבי של מצרים, שזה השטח הצמוד לדלתת הנילוס ממערב. בשנים האחרונות השיתוף הזה דעך מסיבות שונות, אבל הוא ממשיך להתקיים דרך וועדה חקלאית משותפת לשתי המדינות http://test.epochtimes.co.il/news/content/view/10003... . אבל היום יש קאדר חקלאים צעירים שיודעים את העבודה והבעיה שלהם היא היקפה המצומצם של התמיכה הממשלתית (בהקצעת קרקעות והנפקת רישונות, תמיכה כספית ברכש ציוד חקלאי, הבטחת תמורה כספית במכירת התוצרת וכדומה).
תעשייה חייבת להיות מושתתת על קהל גדול של אנשים שמוכשרים להוביל ולהפעיל אותה. מצרים חסרה קאדר אנשים כזה והיא צריכה להכין את עצמה ע''י הכשרות עובדים. זה חייב להיעשות קודם כל דרך מערכת החינוך שאינה ערוכה לזה. השינויים דורשים הקצאת משאבים גדולה ומציאת מורים מתאימים במספרים גדולים ביותר.
תורכיה והודו הן שתי מדינות שבהן תהליך החינוך והתיעוש ערך שנים רבות בהובלת השלטונות המקומיים תוך הפרדת הדת מהחינוך. זה לא המצב במצרים.
קצב גידול האוכלוסיה במצרים מהיר יותר מקצב תיעושה או קצב הגדלת התפוקות החקלאיות, ואם משהו לא ישתנה בה לטובה זה יכול להוות מקור לאי יציבות פנימית ואזורית. |
הבדלים
