|
ליענקלה.אם אתה שם לב,אני ממעט לקחת חלק ב''טוקבקים'' ונימוקיי עימי.יחד עם זאת בעקבות דבריך ומילותיך אני רואה לנכון להעיר בסיפוק לגבי הסגנון והתוכן.וודאי שדברים רבים,לאחר מעשה, נראים אחרת. אני טוען כי ההבדל בין מי שחווה אירועים לבין היסטוריון שחוקר אותם ממרחק הזמן, הוא כמו ההבדל בין מציאות איומה למטה והצבעים הססגוניים שנראים מלמעלה ממעוף הסילון. במילים אחרות, ההדגשה שלך שאני(צבי גיל) הייתי שם-היא ליבת העניין. הרי כפי שציינתי : לי היו שתי שואות: השואה שלי, שבה איבדתי כמעט הכול, והשואה של עמי שגם בה איבדתי, קהילה ועם. אני חושב שעדיין לא הגענו לשלב ה''מיקרו''(מקרו-עולמו של הפרט) הזה. אם יזדמן לך ,קרא את ספרי ''גשר של נייר'' בהוצאה לאור של משרד הביטחון.בו שני חלקים. אחד על קהילה שאבדה ואני מנסה להעלות אותה מתהום הנשייה ולהיפרד ממנה בכבוד. השני- על מה שעבר עלי כילד ונער בגטאות ובמחנות הריכוז.אגב,דוד סיוון קרא אותו. |
כשגיל כותב פלנטה אחרת הוא מתכוון לכך.
