  
  
  
|
 |
|
||
  |
|||
|
|||
האם המלחמה היתה יכולה להימנע? כנראה שלא, כי ההיסטוריה כובשת את המציאות בגלגליה. אני בהחלט מסכים ביותר עם הצגת הרקע המדיני של יחסי מצרים-ישראל ומחוייבותו של סאדאת לנצח את השטן לפחות למראית עין, כדי אחר כך לדבר איתו על שלום. אני שולל את התיזה של קיפניס שישראל פיספסה הסכמה של סאדאת לעשות שלום תמורת נסיגה שבנויה על ראיה צרה של חלק מהמהלכים המדיניים שנעשו ע''י סאדאת בעיקר כדי להסיח את דעתה של ישראל ממלחמה קרובה ולא מתוך רצון אמיתי לשלום. מההיבט האסטרטגי-צבאי השאלה החשובה אינה ''האם אפשר היה למנוע מלחמה?'' (מאחר שזה לא היה תלוי כלל בישראל), אלא ''האם ישראל היתה חייבת ליפול שולל אחר ההתקפה המצרית המפתיעה''? כמובן שלא! אין היינו יכולים לשמור יותר על עצמנו? כמובן שגם בדרך של התנהלות מדינית נבונה. הפגנה גדולה יותר שצריכים לדבר על שלום ולהעמיד את סאדאת כסרבן שלום לעיני כל העולם. הייתי אומר שמצבנו מול הפלסטינים דומה. גם הם לא רוצים שלום אלא רק להתקדם במימוש ''תורת השלבים'' שלהם. גם כאן עלינו לשאול את עצמנו ואת העולם האם אנחנו נוהגים נכון כשאנחנו משחקים לידיהם? איך היינו שומרים יותר על עצמינו? בכך שלא היינו בונים את קווי המעוזים והתעוזים! (אריאל שרון היה מוליד המעוזים/תעוזים אבל גם המייתר והמדלל שלהם). אם ישראל היתה נשמרת לעצמה במרחבים העמוקים של סיני, בפריסה ובתפיסה המבצעית הדומה לזו שצה''ל נערך בגולן בעת ההיא והיום. אם בגולן הצר יכול היה צה''ל לעצור את השעטה הסורית גם כאשר כוחותיו נדחקו אחורה עד נהר הירדן ואז ולצאת להתקפה מסודרת פחות או יותר ובכך להכריע את המלחמה כבר בסוף השבוע הראשון שלה, הרי שבסיני קרה בדיוק הדבר ההפוך, משום מה וללא סיבה. גם אם לא היה קיים מרואן אשרף הרי שצה''ל היה נגרר לאותם כשלונות שהובילו אותנו למלכודת של יום הכיפורים, 1973, שעה 14:00. למה צה''ל היה חייב להישאר במעוזים בכלל ובודאי למה ביום הכיפורים של 73? למה צה''ל לא הורה לחיילים לעזוב את המוצבים בליל שבת ולחבור לרפידים בודאי לאחר שהתקיפה המקדימה של חיל האויר לא אושרה? למה צה''ל, בהתנהגות מטורפת, שלח חיילים אחד אחד לחזית והכניסם בלתי מוכנים ליחידות אד-הוק ובלא סד''כ מלא לחזית? לכן אציג את העניין של הפתיח שלך בעניין המלחמה והמודיעין. הרי חיל האויר רצה לבצע את פקודת הקרב המתוכננת שלו רגע לפני שהמצרים פותחים במלחמה. זוהי תוכנית שעליה עבדו והתאמנו שנים והיתרון שלה, שהיא מבוצעת ממש בתחילת המלחמה, כאשר כוחות האוייב ידועים ומוכרים בנקודות המוצא שלהם. היכולת של פקודה כזאת לפגוע ולגרום לנזק גדול לכוחות האוייב היא גבוהה, בניגוד למצב בוצבא האוייב נמצא כבר בתנועה לתקיפה, כאשר כל המטרות החשובות זזו כבר ממקומן. להזכיר לכולם, אז עדיין לא היו צילומי אויר בזמן אמיתי וירי טילים מתבייתים דור שני או שלישי. ההחלטה לא לבצע את התקיפה משיקולים מדיניים נפסדים ושגויים, גרמה במידה רבה לאסון שנגרם בשלושת ימי המלחמה הראשונים בתעלה. לחילופין, אם - 1 - הצבא לאחר שהתברר בבוקר יום שבת שגולדה לא מאשרת תקיפה מקדימה (''מה יגידו הגויים?''), היה מסיג את כוחותיו שבתעלה אחורה לרפידים. היה שוקל אפילו להסיג את הכוחות שבקו השני, בתעוזים, או לחילופין היה מתגבר את הכוחות בתעוזים כדי לייצב קו קידמי מול הצבא המצרי; - 2 - אם הצבא היה קולט את המילואימניקים בעורף סיני ומארגן אותם ככל האפשר ביחידותיהם המקוריות, או מארגן ומאייש מחדש את היחידות הקיימות, כך שכל יחידה תהיה שלמה ומלאה ואז לקרב את היחידות האלה כאוגדה לקו התעוזים; - -3 - אם הרמטכ''ל היה מנחה את חיל האויר לתקוף מנגד בעיקר באזור התעלה וככל האפשר מחוץ לטווח הגנת טילי הקרקע אויר המצריים, כי אז פני המלחמה היו שונים לטובה כמו שהמזרח שונה מהמערב. אני אחזור שוב, הבעיה אינה אשרף מרואן ומפעיליו במוסד. הבעיה היא במודיעין אמ''ן. לאמ''ן היו מספר די גדול של מקורות בעלי נגישות שונה ומשתנה לעניין ההתרעה מפני מלחמה, גם במצרים וגם בסוריה. תרומתו וערכו של מקור מודיעיני, בין שמוסר את הידיעה מתוך ידיעה והסכמה ובין שהוא אינו מודע שהוא מוסר את הידיעה, נבחנים ע''י כל חוקר מודיעין מתחיל לפי שני קריטריונים ראשוניים: נגישות לעניין עליו הוא מדווח ואמינות המקור עצמו. הפעולות האלה נעשו באמ''ן וחזרו כפיד-בק לאנשי המוסד. מפעיל המקור במוסד, הקצ''א ומנהליו שמעליו, יכלו לבחון את אמינות המקור רק לפי התנהגותו, אישיותו (מאוחר יותר הוכנס גם הפוליגראף, אבל עדיין לא ב-1973). כאן המקום לציין שאנשי אמ''ן הרלוונטיים הכירו את סיפור הפעלת אשרף מרואן מההתחלה, השתתפו בתחוקריו (נכחו פיזית בחלק מהפגישות מ''עבר לקיר'' כשהם מגיבים ושואלים את מרואן דרך הקצ''א שאלות בירור והבהרה) מכאן שאחריות נושא בדיקת אמינותו של המקור היתה כמעט בלעדית על אמ''ן. אם זעירא חשב לרגע שאשרף מרואן אינו אמין אז למה הוא כל כך סמך על דיווחיו? טענת האי-אמינות של מרואן עלתה רק כצורך אישי של זעירא לתרץ ולהצדיק את כשלונו הגדול כ''מעריך הלאומי''. לזעירא עמדו עשרות (תיאור בעלמא משום שאין בכוונתי להסגיר פרטים אפילו לא בכללי) מקורות מודיעין מסוגים שונים שנתנו תמונת מציאות למתרחש בצבא המצרי ובחזית התעלה (ובאופן דומה גם בגולן הסורי). המצרים תגברו את הערכות היחידות המבצעיות ממערב לתעלה, קירבו את סוללות הטק''א לתעלה ועיבו את ההגנה על קהיר והדלתא (אמ''ן ולמד''ן הגדירו פעילות זו כאחד מהסממנים שמצרים מתכננת מלחמה), חיילי צה''ל שבמעוזים דיווחו בצורה סדורה על שינויים שהצבא המצרי עושה בסוללות העפר שתוחמות את התעלה ופריצת פתחים לתנועת רכבים אל התעלה, סאדאת חזר והכריז שהוא מתכוון ''לצעוד לירושלים עם מיליון שהידים'', מאז 1970 קיים הצבא המצרי תרגיל גדול של פריצת תעלת סואץ מזרחה מלווה בהצהרות מדיניות על אפשרות האופציה הצבאית הזאת, חוסיין ביקש פגישה דחופה עם גולדה בספטמבר 1973 בא הזהיר את גולדה מפני אפשרות למלחמה מיידית שיפתחו מצרים וסוריה, ועוד ידיעות מהסוג הזה. מפקד יחידת האיסוף האלקטרוני 8200 של אמ''ן, יואל בן פורת, ראה במקורות אותם הוא הפיק שמצרים הולכת למלחמה וכשהוא הציג את ממצאיו לפני זעירא הנ''ל דחה אותו בקש ואסר עליו להטריח עצמו על אחרים, בין אם המפקדים הבכירים באמ''ן ובין אם הרמטכ''ל, שר הביטחון. התנהגות זו היא ''אנטי מודיעינית'' כי המודיעין חייב לעודד דיעות אחרות, גם אם הן לכאורה חריגות. אחד הלקחים מהמלחמה הזאת היא הקמת גוף שנקרא ''איפכא מסתברא'' שמפקדו הוא אל''ם. שמעון מנדס, אתה עונה לדעתי היטב לשאלת מקומו של מרואן אשרף, או בעצם למודיעין בכלל, בכשלון הערכת המלחמה כבר במשפט הפותח שלך ''אילו הרמטכ''ל הישראלי, במקום להלחם את מלחמת האתמול, היה מכין את צבאו למלחמה הבאה – כמו שעשה עמיתו המצרי.''. זוהי לב הבעיה. בו נצא מתוך הנחה שלרמטכ''ל ולממשלה לא היה מודיעין בכלל, זולת העיניים של החיילים. אותם חיילים שעשו מילואים בתעלה לכל אורכה של שנת 1973 ועד אוקטובר דיווחו למפקדיהם על פעילויות חריגות של צבא מצרים, תגבור כוחות קרוב לחזית, עבודות עפר, סלילת דכים לתעלה ודילול סוללות העפר, הכנסת טילי קרקע אויר. רק לפי המידע הזה צה''ל היה צריך להיערך לאפשרות של פריצת מלחמה ולהיכנס למוד של עבודה אל מול מלחמה אפשרית מיידית/קרובה. ומה היו אמורים לעשות המפקדים? לרענן פקודות ולתקן אותן לפי המציאות המשתנה. לחשוב מחדש האם צריך להשאיר את המעוזים שילחמו בפולשים, או שבמלחמה פגה תרומתם וצריכים לפנות אותם לאחור כדי לתת מרחב פעולה לכוחות הניידים התוקפים שלנו. כל זה היה צריך לקרות עם או בלי המודיעין. הרי סיני נתנה לנו מרחב גדול ל''קליטת'' כוחות מצריים פולשים, שיכולנו להשמידם בקלות גדולה יחסית ממזרח לתעלה, עם פחות יחידות קרקעיות ויותר פעילות אוירית. כל הצבא המצרי הפולש לסיני היה הופך ל''ארמיה שלישית'' אחת גדולה. הרי גם בתחילת המלחמה לא היה מקום לחשש אמיתי שהכוחות המצריים ידהרו מיד לנגב, כי גם אז היתה הערכת קצב תנועת דיביזיות מצריות שדיברה על תחומי זמן של כשבוע, אבל שתלויים ביכולת המצרים להניע אספקה (דלק, תחמושת, מזון, שתיה) רצופה לדיביזיות האלה. מכאן שההיסטריה של המטכ''ל לא היתה ברורה כלל. אבל למה היו צריכים מתוך אותה היסטריה לשלוח כל חייל שהגיע מערבה ו''להדביק'' אותו למחלקה המבצעית שהתארגנה אד-הוק ושעטה עצמאית אל תוך המלכודת של המלחמה על שולי התעלה? אם גולדה ודוד אלעזר סמכו רק אשרף מרואן, אז דיינו. זה לא אומר דבר לשיבחם. אם צבי זמיר כתב זאת בספרו, אין הדבר מעיד כנגד צבי זמיר אלא כנגד גולדה. אם דוד אלעזר ''נפל בפח שטמן לנו אשרף מרואן'' אז אוי לנו מרמטכ''ל שבזה. או לחילופין אולי היה זה מפלטם של גולדה, דיין ואלעזר לתרץ את כשלונם? לכן צריך להבין שלא המויעין הכשיל את ישראל אלא ניהול המדיניות ודרך קבלת ההחלטות בממשלה. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי