  
  
  
|
 |
|
||
  חידת אובמה |
|||
|
|||
שמחתם של הפלסטינים לא רק שהיתה מוקדמת, היא גם היתה מוזרה. שהרי שלום עושים בין שניים, כאשר שני הצדדים מדברים ומוותרים האחד לשני. רק מלחמה הם יכולים לעשות לנו על פי החלטתם הבלעדית. והינה הפלסטינים מכריזים עלינו מלחמת שלום כוזבת. מה שהם לא מסוגלים לקבל בתהליך של הידברות ושלום, הם רוצים לקחת מאיתנו בכוח המדיני זר לסכסוך – הקהילה הבינ''ל. וזה לא עובד וגם לא יעבוד ולא יעבור. No Pasarán! אבו מאזן חרג מהמסלול המדיני עוד בזמן אחרית אולמרט, ומאז הוא לא רלוונטי. לא רלוונטי לא רק לישראל אלא גם לעצמו. משום מה ספירו לא מכנה את מהלכו הפסול של אבו מאזן כמהלך מניפולטיבי. מה שספירו מכנה ''יכולתם המניפולטיבית של ממשלת ישראל וסוכניה'' הוא פשוט עמדתה המוצהרת של ממשלת ישראל לפיה הרש''פ זנח את המשא ומתן כי הוא לא מסוגל לקבל החלטות גורליות ולהכיר בזכות [ז כ ו ת] קיומה של מדינה יהודית. זה מעל יכולתו של כל פלסטיני, בטח אבו מאזן המייצג את עצמו וחמשת יועציו. האמריקאים מבינים שאין יכולת להגיע לפתרון ללא שיחות ישירות. שום לחץ חיצוני על ישראל לא ישכנע אותה להתאבד לידיו של אבו מאזן, שמתכנן לשבת, לא לעשות דבר ולחכות שהתפוח יפול ישר לידיו. מה לעשות? אבו מאזן הוא עוד לא ניוטון. הסיוט של נתניהו הוא לא ציון מועד לסיום הכיבוש, כי קביעה בעלמא במועצת ביטחון כזאת או אחרת, היא קביעת שווא ללא אופק מעשי. לישראל יש תביעות חוקיות לגבי שטחים ביו''ש כפועל יוצא מהחלטת או''ם 242. אין שום סיבה שישראל תיכנע לדרישת הסף הפלסטינית של נסיגה מלאה לגבולות 67' ועוד תשלם על כך בהכרה ב''זכות השיבה''. נתניהו לא ''מתגרה באומות העולם'' כי לא חשוב מה העולם חושב על הבעיה הפלסטינית, בטח לא יותר חשוב מה שהוא חושב על הבעיה הסורית או הניגרית. ותאמינו לי ששאלתי אותו ... את העולם. לעולם אין מעמד בקביעת הטוב לישראל ולפלסטינים, כמו שלעולם ולישראל אין מעמד בקביעת פתרון הסכסוך הבריטי-ארגנטיני בעניין איי מלווינאס (או בשם הכובש: פלסטין ... איי פוקלנד). כל הסכם שלום חייב לא רק על פי ההגיון, אלא גם על פי החוק, להתקיים בין שני הצדדים שבמלחמה. למדינה מותקפת מותר לנצח, לכבוש ולשלוט עד שיתקיים השלום או לחילופין סיפוח, בהיעדר סיכוי לשלום. ל'עבד הפלסטיני חסר הזכויות' יש שתי מסגרות מדיניות בעזה וברמאללה והוא אחראי על תפקודן ואיכותן. הכשלון הפלסטיני להתנהל כסֶמי-מדינות הוא באשמתם בלבד. אם הפלסטינים בעזה היו מכריזים על הפסקת הטרור נגד ישראל ב-2006 אני משוכנע שעזה היתה סמי-מדינה פורחת כלכלית וחברתית, פתוחה לכל עבריה, וגבולה היה פתוח לישראל, כפי שהיה לפני האינתיפאדה הראשונה. סביר שכבר היתה קיימת מדינה פלסטינית על בסיס שתי המדינות שבדרך. אלא שהאידיאולוגיה האסלאמיסטית כובשת את תודעתם והם נשבעים כל יום להשמיד את ''הפולשים הצלבנים'' ואפילו לכבוש מחדש את 'ספרד ורומא', למרות שרומא מעולם לא נכבשה על ידם. כוונתם בכך שהג'יהאד האסלאמי מתכוון לכבוש מחדש את שיטחי ה''דאהר אל אסלאם'' (ספרד, יוגוסלביה לשעבר) וגם את ה''דאהר אל חרב'' (''רומא'' במשמעותו הרחבה של המושג – את כל העולם האחר, הלא-אסלאמי). אשמתה של ישראל היא שהיא נמצאת בחזית מלחמת הציוויליזציות שמקורה באלימות האסלאמית ורבים בתוכנו עדיין לא מבינים את זה גם אחרי 67 שנות קיום מדינה. מעולם הערבים לא קיבלו את קיומה של ישראל כעובדה קיימת, ולא פלא שהיא מחוקה אפילו מסיפרי לימוד של העולם הערבי. היהודים אינם כובשים בארצם, כמו שהכורדים והאשורים לא כובשים בארצם. ההיפך הוא הנכון – הערבים (מוחמדינים עד סוף המאה ה-19) כובשים בארצותינו. אימפריאליזם ערבי-מוסלמי: פלישות, כיבושים והגירות ערביות חוזרות ונשנות ניכסו את כל המזרח הקדום לערביוּת, למרות שהערביות כפי שאנחנו מכירים אותה היום נוצרה רק בשלהי המאה ה-19 ראשית המאה ה-19 – בהבשלת הכיבושים הערביים במזרח התיכון וצפון אפריקה תוך מאמץ לאסלם את שארית תושביו הנוצרים והיהודים,וזאת כריאקציה לתקומת לאומים חדשים באירופה ולקולוניאליזם האירופאי בעולם ובתוכו במזרח התיכון. מבחינה זאת הישוב היהודי לפני ואחרי ראשית הציונות היה שבוי בנקודת המפגש בין האימפריאליזם הערבי לאימפריאליזם הבריטי ובכל זאת הציונות ניצחה. ''תנועת ההתנגדות הפלסטינית'' היא שם כיסוי ל''תנועת השמדת היהודים בארץ ישראל'', כמו שתנועות ההתנגדות אל-קעידה, החמאס, אש''פ, דאע''ש הן תנועות השמדת האחר, זה שלא נכנע לאסלאם ובעיקר ל''אסלאם הנכון''. ''תנועות ההתנגדות'' כשלו מול 'הפולש' הציוני בעל הנכס הלאומי, והם גל לא יצליחו לעולם. המלחמות המתמשכות שלנו בפלסטינים הם סרח עודף לשאריות הקרבות במאה האחרונה והן תמשכנה עד שצד אחד יוכרע. תפקידנו להבטיח שהערבים ייכנעו מולנו כל עוד מלחמת הג'יהאד נמשכת, וזה בידינו. ולגבי אובמה. הוא נמצא בנקודת הסתכלות אחרת על המציאות, מאשר גדעון ספירו נמצא בה. ספירו מלחך את שאריות התעמולה הפלסטינית ואובמה מסתכל מלמעלה ומרחוק כשלנגד עיניו המצב החמור במזרח התיכון, המהפיכה האסלאמית האלימה והבהמית, קיומה של מדינה מערבית ודמוקרטית בלב הכאוס האסלאמי והיחסים המיוחדים בין אמריקה לבין ישראל (ששודרגו בלי שרובנו שמו לב לכך*), בהן לא רק ישראל המקבלת ולא רק אמריקה הנותנת. אובמה מחוייב לאינטרסים של אמריקה, כלומר ליציבות משטרי הנפט והממשלים הלא קיצוניים. אבל גם מחוייבות זאת מורידה הילוך שכן אמריקה הולכת ומפיקה יותר ויותר את האנרגיה של עצמה, ומרחבי הנוכחות המיידיים שלה עברו למחוזות אחרים, למשל לים סין והריבונות הימית על מרחביו, ולאי-השקט שבמזרח אירופה לאור התעוררות הדב הרוסי. מאחר שיחסים בין מדינות לא נקבעים לפי יחסים אישיים בין שני המנהיגים, לא תמיד יש קורלציה ישרה בין השניים. טוב שיהיה, אבל אפשר שגם לא. עובדה היא שנמשכים הקשרים האישיים בין אובמה לנתניהו (נתניהו לא התערב בבחירות לנשיאות ב-2012, בטח לא יותר משאובמה התערב בבחירות 2013 בישראל, למרות הצהרותיו החוזרות ונשנות של ספירו. ושימו לב, התערבותו של אובמה בהרצאה לסטודנטים בירושלים נחשבת ע''י ספירו כמוצדקת. מכאן שטענותיו המופרכות נגד נתניהו הן לכל היותר תעמולה זולה שמשרתת את עמדותיו של ספירו. הוא גם עכשיו נותן כתף חמה ליריביו של נתניהו http://mida.org.il/2014/12/14/%D7%90%D7%95%D7%91%D7%... . זה בהחלט התערבות גסה, לעומת קבלתו של המועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני בלישכתו בירושלים שהיתה מתחייבת מהפרוטוקול ואין בה משהו חריג). השניים מדברים בינהם בד''כ פעם בשבוע למרות שספירו מתלהב לכנות את יחסו של אובמה לנתניהו כ'תיעוב'. מדוע גדעון ספירו לא מתייחס ליחסו של נתניהו לאובמה באותה דרגת 'דיוק' וחשיבות? ונניח שספירו צודק כשהוא מדבר על ''תיעוב''. אז מה? הוא הפסיכולוג של אובמה? שהרי למרות ''התיעוב'' הזה אובמה חוזר בו ומתייצב לצד מה שנתפס ע''י ספירו כעמדה פרו-ישראלית. הרי זו הוכחה נוספת שמה שקובע הוא לא היחסים הבין אישיים (למרות שזה יכול להוות חיזוק לעמדות תומכות) אלא האינטרסים של שתי המדינות. אובמה לא התגייס לטובת ישראל אלא התגייס למען המציאות ודרך הישר. הוא יודע שמהלכיו של אבו מאזן לנטוש את השיחות וללכת למסלול כפיה על ישראל לא ישיג שלום אלא רק עוד מלחמה. שהרי לא חשוב מה יוחלט השנה במועצת הביטחון, חשוב האם אבו מאזן החליט להתפשר ולהגיע להבנות עם ישראל, תוך תשלום ממשי גם מצידו. ספירו אוהב דימויים ממלחמת העולם השניה והשואה ולכן משווה בהפוך על הפוך את נתניהו שלא מאמין בשלום לצ'מברליין שניפף בשלום עכשיו שיקרי. אם היינו מביאים 100 אנשים, חייזרי-מזרח-תיכון, ושואלים אותם מי הצ'מברליין – ספירו או נתניהו, לפחות 99 מהם מהם היו מצביעים על ספירו מיד ובלא כל היסוס. די לשחק איתנו בשלום שווא עכשיו. * שדרוג פורמלי של יחסי ארה''ב-ישראל בשנה האחרונה: ב- 19 בספטמבר 2014 אישרר הסנאט האמריקני ברוב גדול מאוד, את חוק ''השותפות האסטרטגית ישראל־ארה''ב''. חוק שמחזק באופן משמעותי את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, בכל הנוגע לאיומים ביטחוניים ולסוגיות אזוריות, תוך הגדרה פורמלית של תמיכה הדדית בשאלות לאומיות. לפני כחודש אובמה אישר בחתימתו את ההסכם, ומעניין שהדבר הוצנע בתקשורת הישראלית. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי