  
  
  
|
 |
|
||
  לרפי: מבחינה מעשית, הערעור הרדיקלי מתחיל בנקודה |
|||
|
|||
בה אנשים שתורמים הרבה מאמץ וכשרון רואים שתגמולי יוקרה, כבוד והערכה זה לא הכל. כשם שאמרת, הבן רוצה שנה בהרי האנדים, האשה רוצה שיפוץ הסלון וכד'. אתה חש ממש במצוקה, שהיוקרה והכבוד והערכה לא עונים עליה, ואז, מה בצע לכל עמלך? מה יש תכל'ס ביד לתת מענה לצרכים? איפוא הממשות, לעזאזל? הכל ניפוח ורוח, אתה קובע לעצמך. מה עוד שבשעת ההצבעה רוטנים כלפיך פרצופים נרגנים וצדקתנים, ''זה חושב שמגיע לו הכל''. רבים וטובים נוטים אז להיפוך לכוון המנוגד, זה של ''איש איש לגורלו'' (כמאמר דמות ידועה בקרב השמאל). לעיתים כראקציה כזו, עשוי אף להתפתח בפועל מוסר גנגסטרים פשוט. אפשר להבין במידת מה: אומרים לך כי לא לבדך עשית מה שעשית, אלא הקולקטיב סיפק לך את כל הכלים מ א' עד תו, החל בכלי עבודה, המשך בחברה נעימה וסביבה ירוקה משיבת נפש, אנשים שעזרו וסייעו, ועוד ועוד. ואיפוא אתה בסוף? לא כלום, back to square one . לכן, אני חושב שגישתך היא בכוון הנכון. רוצה לחיות במסגרת הקולקטיבית וסבור שיש בה הרבה יופי, עידוד, השבת נפש, טיפול מסור בהורים קשישים ועוד ועוד? אם יש לך ערך כזה, עליך להיות מוכן לשלם בעדו, דהיינו להפריש לאחרים שתרומתם נמוכה משלך, חלק ממה שאתה זכאי לו על פי הצדק הטבעי, ממש כשם שאדם משלם בעד טלויזיה או מקרר. לכן התגמול צריך במסגרת הקולקטיביסטית, כשם שאתה מציע, להערך לפי דרוג אורדינלי (יחס סדר) דהיינו היררכיית דרוגים, אך לא הפרשים רלטיביים גבוהים, שכן חלק מקוזז מהם ל''קניית'' בחירתך. אבל חלק ממה שאנו רואים היום לעיתים גובל במוסר גנגסטרים אפריקני פשוט: ''לא תורם - לא יוצלח -לא מקבל'' - ממש כמו מתיחת זקנים בין שני עצים כפופים בשבטים אפריקניים מסויימים: ישרוד - מצוין. לא ישרוד - נו טוף. אל תשכח שההערכה ''לא תורם'' נקבעת תכופות על ידי הצעקנים והדברנים הציניקנים והכוחניים שבקיבוץ, שכן החסרונות שבקולקטיביזם עדיין השתמרו, בעוד הערכיות החכמה והאחריות העיקשת, המפוקחת מאד והעזה כצור ברוח הזקנים ההם כמעט אינה עוד. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| מהי הפרטה |
|||
|
|||
היום היא בת חמישים. כל חייה עבדה במכבסת הקיבוץ. בידיה שהזמן והעבודה הפכו לגסות היתה סוחבת באון את שקי הכביסה נודפי ריחות של גללי בקר וזיעה מיובשת, מכניסה למכונות, מגהצת, ממיינת, מקפלת, ומגישה את הערימה הנודפת ריח רענן בחיוך המלווה במילה טובה לחברים שבאו לקחתה אחרי שעות העבודה. את בחינות הבגרות לא עברה. אפילו לא ניגשה. אז, כשהיתה בתיכון, זה לא היה נהוג בקיבוץ. דווקא רצתה, אבל לא נתנו לה. ''אצלנו זה לא מקובל'', אמר מנהל בית הספר. ילדיה כבר עזבו את הקיבוץ. רצתה לתת להם משהו לדרך, אבל לא היה לה. חברת קיבוץ, לא? גם קרובים בחוץ לא היו לה. בעיניים כלות ראתה כיצד שכניה מקבלים מקרוביהם ''בחוץ'' טלויזיה, או מדיח. היא עד היום שוטפת כלים בידיים. ועכשיו ההפרטה. ''עבודת שירותים לא נחוצה'', אמרו לה. עדיף לקחת קבלן מבחוץ. עבודה אין לה. גם לא מקצוע. לא חסכונות, כלום. אבל יש לה הפרטה | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| עצוב |
|||
|
|||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי