|
המסר העיקרי מפסק הדין הוא אכן סייג ברור לנסיון לסתימת פיות בדרך משפטית. ובעצם נסיון לשרשור של סתימת פיות.
לא בכדי מתעכב השופט על המקרה הראשון, ומסביר את טעותו של התובע, בנסותו להשתמש באמצעים משפטיים על מנת לסתום את פיה של סילבי קשת, ומסביר את הכשל שבעניין.
שאר חלקי פסק הדין, מגדירים את חופש הביטוי בצורה הרחבה האפשרית, תוך מיטוט הבסיס לתביעה.
היפה בעניין הוא שבית הדין מגן על חופש הדיבור של מי שהוא קיצוני לשיטתו (גדעון מוגדר שמאל קיצוני) , ושאני מניח שדעותיו אינן נושאות חן בעיני רוב הציבור. בכך מילא בית המשפט את תפקידו על הצד הטוב ביותר שכן אין זו חכמה להגן על חופש הדיבור של מי שדעותיו נוחות לציבור, או שאינן מקוממות. חופש הדיבור נבחן דווקא באותם מקרי קיצון, ועל כך תבוא על השופט הברכה.
פרט נוסף שכדאי לציין הוא שבית המשפט לא הטיל הוצאות על התובע, בין אם מתוך חמלה כלפיו, שכן הוא אדם פרטי שהתמודד מול מערכת שבכל מקרה, הוצאותיה משולמות, או בין שלא עשה זאת על מנת להציב תמרור לתרבות השיח הציבורי כפי שהוא מציין בסוף פסק הדין.
ראוי פסק דין זה, (בעיני אחד כמוני שאינו משפטן בהשכלתו), שישמש מורה דרך לתרבות חופש הדיבור בארץ. |
מערכת המשפט במלוא תפארתה
