  
  
  
|
 |
|
||
  ולאיזה תחושות פנו מחזותיו של חנוך לוין ? |
|||
|
|||
חנוך לוין, כפי שכתבתי כאן בכמה הודעות, מציג יחסי אובייקט (חפציות) מוקצנים, יחסי מתעללים ונרמסים. גם מוטיב החסד החנוך לויני (הנער המלאכי המופיע לצלילי מוזיקה מרוממת וזכה בתוך הסחי האנושי) הינו שרירותי ותלוש, מעין מס שפתיים למוטיבים הקיימים בתאטרון המערבי/נוצרי, מעין תצוגה של מורכבות ורב מימדיות המחזה שלפניך. זאת ללא קשר, כאמור, להשתלשלות ורוח העלילה, ובאופן תלוש, שכן גם ''פתרונות'' החסד הבלתי צפויים הינם סדיסטיים למדי תוך קירבון מישהו (ב''כולם רוצים לחיות'', למשל, מושלך נער יתום לקורבן, על מנת להציל את הנבלות האחרות מידיו החונקות של מלאך המוות). לאילו תחושות פונות מחזותיו של לוין? לחוסר היושרה (אינטגריטי), לרמיסה ולדיכוי, לחוסר ההוגנות וההגינות המובנים, תוך ''הצדקתן'' המטפיזית. שכן אינך רוצה להמנות על החלשים והעלובים, לא כן? נשארה רק דרך אחת בעולם החצוי בין רומסים לנרמסים, בין המגף וצוואר הקורבן: דרוך ורמוס. ''הזדהות עם הגיבורים בבחינת ''אתה הוא זה'', באופן המטהר את רגשותיך [קטארזיס]'' - אריסטו ב''פואטיקה'' באיפיון הטרגדיה. אתה הוא זה. כאלה אמנם הפכו רבים מאיתנו. חנוך לוין הוא המנוף הגדול של הסאוב, שתרם למגף, לסאוב ולשחיתות החברה הישראלית יותר מכל אדם אי פעם מאז תחילת ההתיישבות הציונית. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| מחזאות מקורית ישראלית: מחזותיו של חנוך לוין |
|||
|
|||
שניתפסו בארץ כאוניברסליים, וחשבו שיכבשו את העולם בסערה, ניתקלו בסלידה במערב, בפרט באנגלייה: מבקרים בריטיים כתבו שאלה המחזות העלובים והגרועים ביותר שניתקלו בהם אי פעם על קרשי במת התיאטרון, ואחרים הגדירום כירודים. ''האוניברסליות וגורל האדם באשר הוא בכל מקום ובכל זמן'' התגלתה כמשהו לוקלי מאד וספציפי מאד לחברה הישראלית. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לא זכור לי הקטע הזה ב''כולם רוצים לחיות'' |
|||
|
|||
איפה בדיוק זה היה? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| תמונה 25 עמ' 53 בספרון המחזה: ילד [מכריז] מצחצח |
|||
|
|||
נעלים, נעלים מצחצח - מבריק נוצץ כמו עין של רוצח! [המלאך הגואל סופטוף רחמנינוף לוחש משהו על אוזנו של פוזנא - הרוזן הכפרי הפולני הנאבק להחלץ ממלאך המוות שבא ליטול את חייו, אך אף אחד אחר אינו מוכן למות במקומו, כולל לא זקן גוסס שהובטח ממון רב למשפחתו וטקס קבורתו]. פוזנא: הי ילד! בוא הנה! צחצח! [הילד מתקרב, כורע לרגליו, מצחצח את נעליו] אתה יודע מי אני? ילד: כולם יודעים, אדוני. הרוזן. יש לך הורים? אני יתום. היית רוצה להיות במקומי? ילד [מצטחק ונכלם] מי לא רוצה להיות בעל אחוזה?! ילד נבון. [זורק לו מטבע, מורה על מווצקי מלאך המוות] אתה רואה את הדוד ההוא שם? זהו מלאך מן השמים. לך ותגיד לו: ''אני רוצה להתחלף עם הרוזן. הוא עשוי לשמוע לך''. ילד: אבל אז אדוני לא יהיה רוזן. נכון, אבל אני פשוט אוהב ילדים [זורק לו עוד מטבע] לך לך, לא אכעס. ילד [מצטחק, קצת מבויש, ניגש אל מלאך המוות] אדון מלאך, אני רוצה להתחלף עם האדון הרוזן. פוזנא: כולם שמעו! [למווצקי] שמעת?! הוא מוכן להתחלף! למה אתה מחכה?! מווצקי [נראה רגע כעומד להתפקע מכעס נוכח התעלול, ואז, כמי שנמאס לו] זו הונאה, אבל נימאס לי, איששש! [בתנועה מהירה של כעס וחוסר סבלנות הוא תופס בגרון הילד ושוחט אותו תוך יציאה לעבר בעיות חדשות המצפות לו] נו, מי כבר לא רוצה למות?! [סוף] על גאונות דרמה מסוג זה קיבל חנוך לוין את פרס ישראל מהנשיא זלמן שזר המנוח. אשר לי, מה לעשות וספרייה גדולה מאד לי? אך לעיתים איני מוצא דווקא ספרים משמעותיים מאד כגון ''1984 '' של ג'ורג' אורוול, ונאלצתי לקנותו מחדש לפני כחודשיים, כשרציתי לכתוב כאן מאמר המצטט קטעים חשובים ממנו. אנשים לוו ממני ספרים בזמנו, ודווקא משובחים, והגם שניהלתי רישום, ספר מולווה כמעט מעולם לא ראיתיו שוב. אנשים אוהבים ללסתם ספרים - לעולם לא להסכים להלוות ספר, פרט אולי לקומץ אנשים קרובים מאד. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| בניגוד לשימוש הלשוני, ספר ''מלווים'', שכן זה, בדומה |
|||
|
|||
לכסף, מעולם אינו חוזר אליך בצורתו המקורית. לזו יקרא ''הפרגמטיקה של השפה''. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| תמיד זכרתי שאף אחד לא רצה להתחלף אתו |
|||
|
|||
ושבסוף אשתו מתיזה לו חומצה לעיניים או משו כזה. לי יש קטלוג של הספריה, ואם אני משאיל אני רושם. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי