  
  
  
|
 |
|
||
  מי שיודעת: התעטפות ברחמים עצמיים לא היה |
|||
|
|||
ממש הכוון שהדריך את התנועה הציונית, וזו אולי הסיבה לשתיקה הנוראה שלוותה את נושא השואה בתקופת קום המדינה, כמו גם העיסוק המוגבר בו מאוחר יותר, בהתחלף רוח הזמן (וראי נא דבריו של מר פלד בפתיל זה בנדון). הדבר המרכזי שביקשתי לטעון בטור זה הוא שרצוי שזכרון השואה לא יהיה בבחינת עיסוק פוליטי או פדאגוגי שכל בר בי רב יכול לרתמו כ''נימוק'' לצדקת דרכו הפוליטית לכאורה. זו היא נקודה חשובה, ודומני שמרבית משתתפי פורום זה ירדו לסוף דעתי בנקודה זו. נקודה אחרת היא אתוס הזכרון בכללותו ביהדות, אשר מוצמד במקרה ויזנטל לקורבנות רצח יהודים על פני תקופה של עשרות דורות; האם מחקר זה מציג את פני היהדות במסגרת אימפרטיב הזכרון הלאומי-קולקטיבי? האם זהו הפירוש החילוני לרעיון הדתי של ''זכור את אשר עשה לך עמלק''? האם אין ביהדות צדדים דתיים-אמוניים אחרים המתייחסים לזכרונות חיוביים, ואשר מתוכם נלמדת הכרת ערך ההשגחה וההבדלה לצד הביטחון בנצחון אלו ששמרו את דרכו של האל? אני חושב שהתשובות לשאלות אלו חשובה גם במצבה של מדינת ישראל בימים אלו, שהשאלה המרכזית הניצבת במקרה זה הינה שאלת הזכרון הקולקטיבי פעם נוספת, או השאלה מה בוחרים אזרחיה היהודיים להעדיף לזכור מתוך זכרון קולקטיבי זה. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| משואה לתקומה זה לא בדיוק ''רחמים עצמיים'' |
|||
|
|||
הראציו שאתה שמנסה להציג מאחורי כל הזיכרון להיסטוריה היהודית, טוב ויפה לתקופה כשיתגשם חזונו של הנביא יחזקאל: ''וישבו עליה לבטח, ובנו בתים, ונטעו כרמים וישבו לבטח...'' לא הייתי הולכת רחוק כל-כך אילולא המציאות שלנו היתה שונה והמציאות הרצויה רחוקה כל כך להשגה. ראשית, הנחלת ההיסטוריה בהווה כדי לדעת מאין באנו. שנית, כדי להפיק לקחים ממשגי העבר. שלישית, על בסיס הידע והכאב ליצור משהו טוב יותר. (בכל אופן, לגבי ההיסטוריה שלנו). אני מסכימה עמך, שאין לערבב את זיכרון השואה בפוליטיקה. מכאן וודאי תבין את כעסי הרב דווקא על הפרופ' לייבוביץ בהשוותו את חיילינו לקלגסיו של הנאצי. משום מה בזמנו, הוא קיבל צידוקים רבים דווקא מהמחנה שמבקש היום לא לערבב מין שאינו במינו. באמת הדמינו לנאצים? אפשר בכלל להשוות מלחמות בעבר ובהווה לאותה שואה שהתרחשה במלחמת העולם ה-II? (לנו!) חטא אפילו (נדמה לי יורם המזרחי) בהשוותו שואה של עם למכאובים אחרים. אני מסכימה ופסול בעיניי לשרבב את נוראות השואה לויכוחים שבין ספרדים לאשכנזים אצלנו. אתה באמת מאמין שהימין מנכס לו את השואה לניגוחים פוליטיים בעוד השמאל מנכס זאת לויכוחים אידאולוגים? אני מייחסת את ה''ניכוס'' יותר לעובדה שבכלל אין כאן ניכוס אלא פרק שיש לחזור ולהזכיר אותו. לא לצרכי הפחדת המונים. לא כדי לעשות את כל הפעולות השגויות האפשריות. אלא, דווקא, ללמוד מאותה תקופה אפילה כיצד לא לשקוע בשאננות. כיצד לא לסמוך על ''סמוך'', ובטח שלא להתעטף ב''ראש הקטן''. המציאות שעוטפת אותנו כיום לא בהכרח משקיטה מפני זוועות העבר. נהפוך הוא, אצל רבים קיימת התחושה של ''ההיסטוריה חוזרת''. אני לא בטוחה שאנחנו עושים שימוש בשואה כחיפוש אחר יתרון בפני היריב. אנחנו פשוט מחדדים כי ''היו דברים מעולם''. הרי בסך הכל מה שמתבקש לכל השקטת האזור זה ''הערבויות לשלומינו''. וכך בדיוק נהג ויזנטל. להפחיד הוא חיפש? לא! בסך הכל הוכחות לאלה שגורסים כי אנו לוקים בפראנויה. אגב, הייתי מאמצת את הצעתו של מישהו כאן בפתיל להוציא ספר שמראה גם צדדים מחוייכים ויפים בהיסטוריה שלנו. הבאת המון תאריכים לפרעות שביצעו אם באוקראינה או במקום אחר. ובין לבין לא פרחה לה הקהילה היהודית? לא התעסקנו באחר במקום לשקוע בייסורים? בוודאי! אותו הזיכרון של הפרעות, האיבה והאימה הוא בעצם שדחף את כולנו להתארגנות ולהתחדשות. לא עשה בן-גוריון צידוקים בשואה כדי להביא להכרזה ההיא באו''ם? אני מסכימה שיש לעשות שימוש מושכל ובשום שכל בכל הנושא הזה. בהחלט, לא ^רק^ לעטפו בסטריליות בשעות קבועות, ובסיור מודרך. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי