  
  
  
|
 |
|
||
  המו''מ העתידי, הבהרות נוספות |
|||
|
|||
למיקרא חלק מן התגובות למאמרי הראשון בנושא, נראה לי שיש מקום להרחיב קצת את הדיבור על חלק מן הדברים. בעיקר אני רוצה להיתייחס לדבריו של רפי גטניו שעשה מאמץ להשיב לגופו של עיניין, מאמץ המצדיק תשובה יסודית. בראשית דברי, ברצוני להבהיר שהקביעה ש''במוקדם או במאוחר ישראל תשוב לנהל מו''מ עם הערבים'' נטולה כל היבט ערכי. לא אם זה טוב או אם זה רע, ולא, אם מי שהוא מוצא לנכון להסיק זאת מדברי, ש''אני תומך'' ברעיון הזה. זאת עובדה שכל מי שמנסה להתעלם ממנה טומן את ראשו בחול. כל סיכסוך מגיע בסופו של דבר אל שולחן המו''מ, אלא אם כן צד אחד מצליח להשמיד טוטאלית את הצד השני, דבר שלא עומד להיתרחש כאן בעתיד הנראה לעין (אם כי קשה שלא להיתרשם שיש לא מעטים בחוגים הליברליים במערב שלא היו מכים על חטא אם זה היה קורה לישראל). רפי מאשים אותי שאני מתכחש, או ממעיט, בערכם של ''הישגי'' אוסלו. ''הישגים'', שלולא קרס ההסכם כדבריו, היו כבר מזמן מביאים אותנו אל המנוחה ואל הנחלה. הבעיה אצל רפי ותואמיו היא שהם מיתייחסים למה שהם היו רוצים שיקרה (Wishful thinking) כאילו זה באמת קרה, ומגדירים את זה כ''הישגים''. רפי מצביע על ה''הכרה'' של הפלשתינאים בישראל כעל ההישג הגדול של הסכמי אוסלו. מה זה בדיוק? כשמדובר ביחסים בין מדינות ריבוניות ''הכרה'' כוללת סממנים כמו יחסים דיפלומטיים, אי לוחמה, תיירות ויחסי מיסחר הדדיים וכיוצא באלה. אבל מה המשמעות של ''הכרה'' כשמדובר ביחסים בין מדינה ריבונית לבין כנופייה של מרצחים? לשם השוואה, האם מי שהוא מעלה על דעתו שארה''ב תחתום על הסכם עם המאפיה, ותראה כ''הישג'' את נכונות המאפיה להכיר בארה''ב? האמת היא שראיית הסכמי אוסלו כ''הכרה'' של הפלשתינאים בישראל היא קצת מוגזמת (בלשון המעטה). זה אף פעם לא נאמר ע''י הערבים. מה שערפאת, ומנהיגים פלשתינאיים אחרים, אמרו, וממשיכים לאמר, זה ש''הם מקבלים את החלטת מועצת הביטחון 242''. בהחלטה הזאת מדובר על ''זכותן של כל מדינות האזור לחיות בשלום בגבולות מוכרים''. אין פרוט של המדינות ואין היתייחסות מפורשת ל''הכרה'' במדינות כולן, או חלקן. אבל כמו תמיד, הישראלים שומעים את מה שהם רוצים לשמוע ולא את מה שנאמר. מקורה של ה''הכרה'' הוא במונח ''גבולות מוכרים'' המופיע בהחלטה 242, אותה הערבים קיבלו כביכול. כך נולדה הפרשנות עליה מתבסס רפי בקביעתו ש''הפלשתינאים הכירו במדינת ישראל''. עיקר ההונאה הוא בכך שהערבים, כאשר הם מדברים על ''החלטה 242'', כלל לא מיתייחסים למה שכתוב בה. הם מיתייחסים למה שלא כתוב בה. בעיני הערבים, וזה נאמר על ידם פעמים אין ספור מעל כל במה אפשרית, החלטה 242 איננה אלא דרישה חד משמעית מישראל לסגת ל''גבולות 1967'', למרות שזה בכלל לא נאמר שם. אז איפה כל ההישג הגדול שרפי כל כך מיתברך בו? ה''הישג'' העיקרי של הסכמי אוסלו הוא, כפי שהדברים מוצגים ע''י הארכיטקט הראשי של אותם הסכמים, יוסי ביילין, ''הוצאת אש''ף מרשימת אירגוני הטרור''. איך אפשר שלא להיתפעל מהניסוח? לא נאמר או נרמז ש''אש''ף חדל להיות אירגון טרור''. הוא רק ''הוצא'' מהרשימה. ביילין כתב את הדברים האלה במאמר בג'רוסלם פוסט, שהתפרסם ב 17 לאוגוסט 1996, כחודשיים וחצי אחרי שנתניהו ניצח בבחירות. כשהדברים נכתבו, מספר קורבנות הטרור של אוסלו (''קורבנות השלום'' כפי שרבין המנוח הגדיר אותם) הגיע להרבה עשרות ולביילין היתה סיבה טובה לנסח את הדברים כפי שהוא ניסח אותם. בלשון בני אדם פשוטה, המשמעות של ''הוצאת'' גוף העוסק בטרור מרשימת אירגוני הטרור אינה אלא מתן לגיטימציה מלאה להמשיך בטרור ואף להגביר אותו. וזה מה שבאמת קרה בשטח. בעיני שונאי ישראל למיניהם, ולמרבה הצער גם בעיני רבים שאינם נימנים על מחנה שונאי ישראל, הטרור הפך להיות תופעה לגיטימית ש''רק צריך להבין'' את סיבותיה. ישנם כאלה שממשיכים לראות בזה ''הישג''. כל מה שיש לי לאמר על כך זה ''איש איש וטעמו''. רפי אינו היחיד שנתלה ב''קריסה'' או ה''כישלון'', שניגרמו בחלקם או במלואם באשמת ישראל, של אוסלו, ורואה בהם את הסיבה בה' הידיעה לכל התחלואים שפקדו את ישראל. הנה למשל מה שיו''ר מועצת גדולי התורה של מרץ, עמוס עוז בכבודו ובעצמו, אומר בנושא: ''. . . מייד, עוד בטרם יבשה הדיו, הצד האחד החל בתיכנון הג'יהאד ובשטיפת המוח לקראתו, בעוד הצד השני, עסק בתיכנון ההיתנחלויות. לכן, לדעתי, אוסלו לא ניכשל, אוסלו מעולם לא נוסה''. זאת מובאה מתוך מאמר מאת אחד בשם עמי איסרוף, שהתפרסם היום (17 לינואר) באינטרנט, באתר בשם: Coexistence and PEACE MidEast Dialog Group המביא את הדברים מפיו של עמוס עוז. ניתן להיכנס לאתר באחת מהכתובות הבאות: ''הצד השני'' אליו עמוס עוז מיתייחס הוא כמובן ישראל, שלדבריו עסקה מהרגע הראשון ''בתיכנון היתנחלויות'' על מנת לטרפד את ההסכם. שימו לב שהכותב מדבר על ממשלת רבין ופרס, הממשלה שהביאה עלינו את המכשלה של אוסלו, ממשלה בה מרץ ומיפלגת העבודה שלטו ביד רמה. כאשר נתניהו ניכנס לתמונה אחרי שלוש שנים, הסכמי אוסלו כבר היו קבורים תחת גופותיהם של עשרות קורבנות. התוצאות של כל מו''מ עתידי לא תהיינה שונות מה''הישגים'' של הסכמי אוסלו, אם לא יהיה שינוי דרסטי ברמה האסטרטגית בישראל. זו כמובן שאלה בפני עצמה מה מידת החופש שתהיה לישראל לקבוע את המדיניות העתידית שלה. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| ישראל - כותרת המאמר מצוינת, וגם אקורד |
|||
|
|||
הסיום בתגובה זו נכון. כי אתה בעצם מודה שתלוי מה היו דרגות החופש של ישראל, ואתה שואל זאת בנימה שהתשובה לה די ברורה. כמעט לא יהיו דרגות חופש. יתרה מכך, דרגות החופש שהיו לנו אתמול (1987 הסכם פרס חוסיין שנוטרל על ידי שמיר) היו רבות יותר מאלה שיש לנו היום (המשך תהליך ההיפרדות מהשטחים ביוזמתינו ועל פי תנאים שאנחנו עוד יכולים להציב) שהן רבות יותר מאלה שיהיו לנו מחר (ביום בו נגורש מהשטחים). לכן תמוהה בעיני המלצתך לגרפיט בתגובה אחרת לא לעשות כלום כמדינייות. כי כאשר לא עושים כלום, הדברים נעשם על ידי אחרים. לא אחזור לויכוח הישן בדבר מלחמת שלום ההתנחלויות (להלן משל''ה), הסיבות המניעים וכו', כי כבר דשנו בכך מספיק וכנראה נישאר חלוקים בדעתינו. השאלה מה עושים היום-מחר כאשר חוזרים לשולחן. מהם הקוים עליהם אנחנו יכולם לרכז את מירב הכוחות שלנו על מנת שנוכל להגיע להישגים. עוצמתה וכוחה ששל ישראל אינם רק עוצמתה הצבאית ומס' הק''מ הרבועים הנמצאים תחת שליטתה. העוצמה הזאת מורכבת מכל אותם רכיבים שבמשך 2 שנות משל''ה (מלחמת שלום ההתנחלויות), נשחקו וממשיכים להישחק , ובעיקר בתחומי כלכלה וחברה. אם לא נשכיל להבין כי הפסקת אותה מלחמה חיונית עבורנו לפחות כפי שהיא חיונית לפלשתינאים, מצבנו ימשיך להידרדר. לכן אני חוזר לנקודה הראשונה. כדאי שאנחנו נהיה אלה שמובילים את התהליך, כי אז נשלם פחות. תמורת הסדר עלינו לקחת בחשבון שנאלץ להיפרד מכל השטחים כולל סדורים מיוחדים בירושלים שיירצו את כהני הדת של כל הדתות. פתרון סמלי לזכות השיבה. סביב נקודות אלה, אם נציג אותן כעמדתנו, ייקל עלנו להגדיל את דרגות החופש שלנו לגבי שלב הביצוע. ואת הביצוע כדאי שנעשה בצורה נכונה, ולאורך מספר שנים בהן נבחן את התקדמות תהליך ההשלמה של הפלשתינאים אתנו. על מנת שיתחיל כל התהליך דרוש קטליזטור, ואני מניח שהוא יהיה ארה''ב לאחר סיום עניניה בעירק. זה לא כל כך רחוק. שבןע טוב | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אתה בטוח שבאמת היה ''הסכם'' פרס חוסיין? |
|||
|
|||
ולא איזה חזון תעתועים בנוסח אוסלו שכל כולו התבסס על ''הבנות'' שכל אחד ראה בהן את מה שהוא רצה לראות? מה שפרס נהג לקרוא לו ''עלה תאנה''? יש לי הרגשה שכל הסיפור הזה אינו שונה בהרבה מהברווז הסעודי. ייתכן שאני טועה, אבל שמיר צדק בכל מאת האחוזים כשדחה את זה על הסף, כי אם אמינות כשל פרס אי אפשר לצפות לשום דבר חיובי. חבל רק שלרבין המנוח לא היה אומץ הלב לעשות את מה ששמיר עשה. הדברים היום היו נראים אחרת אילו רבין היה נוהג כראש ממשלה. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| בר- נר, הרשה נא לי לחלוק עליך, מו''מ לא יהיה, אלא |
|||
|
|||
תהליך כפיה של הסכם שיכפה עלינו ועל הפלשתינאים על ידי גורמים חיצוניים: הקורטט/ ארה''ב/ האו''ם, העולם הערבי+ האירופאי או על ידי כולם יחד. דוקא מהסיבה שאתה ציינת ותקפת את הסכם אוסלו, אני מסכים לדבריך, הרי האיסלם אינו יכול, אסור לו, להכיר במדינה יהודית בארץ שהוגדרה כאדמת הקדש מוסלמי. האומה המוסלמית אינה יכולה להעניק לנו הסכם שלום נצחי, הרי גם סאדת בנאום שלו בפרלמנט המצרי ערב בואו לארץ וגם במהלך ביקורו , אמר מפורשות ''לא עוד מלחמה'' לא אמר מהיום שלום נצחי. הוא הסביר שאת סיום הסכסוך הוא דוחה לדורות הבאים. אנו יכולים לצפות רק להסכמה בשתיקה, הפסקת אש ממושכת. גם מהצד שלנו - הויתור על נחלת אבות, על מקומות הסטורים, על ארץ ישראל ההסטורית קשה מיסורי שאול לרבים מהעם. אם מדברים על ''צומוד'' , הרי תושבי יש''ע ועזה היהודים הם אלה הדבקים בגופם, בנפשם באדמת המולדת ההסטורית ועל עוז רוחם ודבקותם אין מחלוקת. חלפה תקופת השמצות של השמאל שטענו שהם באו לגור רק על מנת לקבל כספי פיצויים. לכן הסכם יבוא לא על ידי מו''מ - אין על מה לדבר, הוא יבוא רק באם העולם יכפה פיתרון על שני הצדדים שיאפשר לכולם מוצא של כבוד. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אני בהחלט מסכים עם קביעתך |
|||
|
|||
שקרוב לוודאי שמה שיהיה זה פיתרון כפוי. למעשה כשהיתייחסתי ל''חזרה לשולחן הדיונים'' כללתי בזה גם חזרה שלא מרצון, אם כי זו הגדרה מאוד ''גמישה'' למושג מו''מ. אינני בטוח כמוך, שזה יהיה ''טוב'' או שזה יאפשר מוצא ''בכבוד''. ימים יגידו מי משנינו צדק. ישראל | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי