|
בספרי ''ממשל חדש לישראל - חלופה אינטלקטואלית פוליטית'', שפרסמתי בשנת 1994 לאחר שהבנתי את התהליך הקלוקל שבו התקבל הסכם אוסלו, ולאחר שחזיתי את תוצאותיו, נושא שעליו עמדתי בספרי ''קריסה ולקחה'', הצעתי להפריד בין המערכת הפוליטית ששיא פעילותה יהיה בכנסת לבין הממשלה. הצעתי שרק ראש הממשלה יהיה חבר כנסת או יבחר ישירות על ידי הציבור במתכונת נשיאותית אמריקאית וכל האחרים יהיו האנשים המתאימים ביותר לתפקידם בישראל.
מתאימים לתפקידם אינם רק מומחים במובן המקובל והמצומצם, אלא גם אנשים בעלי כישורים פוליטיים המסוגלים ליישם את מדיניותם.
טלו לדוגמא את מצבו של המשק הישראלי היום: כשהקים את ממשלתו מינה אריק שרון לשר אוצר לא את האיש המתאים ביותר לתפקיד הרגיש והחיוני הזה אלא את האיש שהיה לו נוח מבחינה מפלגתית במאבקיו בליכוד ובייחוד בבנימין נתניהו. התפרסם לאחרונה ששרון מתכוון להחליף את סילוון שלום בדן מרידור או מאיר שיטרית. גם בבחירה זאת השיקול העיקרי הוא מפלגתי -ועידת הליכוד הקרוב, אחרי המרכז החדש ובסוף בחירת המועמד לראשות הממשלה מטעם הליכוד. גם מרידור וגם שיטרית אינם בעליי פוטנציאל לעצור את הדרדרות המשק הישראלי.
נניח שהאיש המתאים ביותר היה מנכ''ל חברת ''טבע'' לשעבר (הורוביץ) או מנכ''ל בנק הפועלים לשעבר (סיוון) שאפילו מזוהים עם מפלגת העבודה. בשיטה שלי היה על שרון למנות את אחד מהם. גם הורוביץ וגם סיוון אינם בדיוק ''מומחים'' במשמעות המקובלת. הם אנשי מעשה שהוכיחו את עצמם בתחום המשקי ובהפעלת בני אדם יותר מסילוון שלום, ממאיר שיטרית ומדן מרידור גם יחד. הם מבינים כלכלה יותר משלושתם וגם מכירים את המשק הישראלי יותר מהם.
''דמוקרטיה'', ''אריסטוקרטיה'' ו''מריטוקרטיה'' הם מכשירים או גישות להבטיח את שרידותם של המערכות הפוליטיות ושל אנשים החיים בהן. אין שום קדושה בדמוקרטיה הישראלית החולה אולי רק לאנשי ''המכון הישראלי לדמוקרטיה'' ולחברי הכנסת היום. |
דמוקרטיה ותיאטרונקרטיה
