|
ישנם נתונים בדוקים של הקיים היום. על נתונים אלה ומאפייני ''התנהגותם'' בעבר אתה בהחלט יכול להסיק מסקנות לעתיד. זה לגיטימי וכל אחד עשוה זאת, טוב יותר או טוב פחות. אבל כמובן שאנחנו מדברים על ''הערכה'' לגבי מה שיקרה בעתיד.
אני מניח שככה גם נוהגים בכלכלה, וגם לא אחת טועים. טועים - כי לא נלקחו כל העובדות המשפיעות על הסוגיה שבעניין, או שלא ניתנו לכל עובדה משקלה הראוי - וככה נוהג עולם בכל דבר ועניין.
ההנחה שלי, למשל, שאין פתרון מדיני של שלום עם הפלסטינים בדור הזה, ניזונה מנסיון היסטורי ארוך איתם, ניתוח הסיבות להתנהגות זו, לימוד והערכת מטרותיהם הלאומיות, וניתוח משווה של העקרונות האלה בכל המהלכים המדיניים החל מ-1993. מכאן אני מסיק שאין עניינם של הפלסטינים להכיר בישראל, הם רואים את ישראל כאימפריאליזם ציוני על חשבון אדמה ערבית, הם נטשו את דרך המלחמה החזיתית והטוטלית ובחרו בדרך ההתשה וההונאה.
מטרתם של הפלסטינים להגיע למדינה פלסטינית אחת בפלסטינה המנדטורית, בו לכל היותר המיעוט היהודי יהיה אזרח במדינה ערבית.
אני בוחן זאת שוב ושוב לאור התנהגות הפלסטינים, מדינות ערב, העיתונות הערבית, המהלכים המדיניים מול ישראל ושוב ושוב אינני מצליח להפריך את התמונה הזאת.
האם אני צודק? העתיד יידע.
אני משוכנע שאני צודק יום יום והפלסטינים טורחים להבטיח זאת. מצד שני רעיון אוסלו כשל שוב ושוב מאלף ואחת תירוצים שהוצמדו לכשלונות האלה ע''י צד פוליטי אחד על האחר. אבל מעולם השמאל לא עשה בקרה אמיתית על מדיניותו לבדוק האם בכלל היתה באמת אופציה כזו? אולי הכשלון היה תבוע בנוסחת הפתיחה? אולי שיחקנו לידי הפלסטינים שנמקו בתוניס ודחסנו להם אויר לריאות?
זה יכול להיות חשבון נפש מעניין, אבל כנראה שהשמאל מפחד ממנו. הבעיה העיקרית היא שמצבנו היום לא מתאימה לכותרת ''שלום אוסלו''. |
המאמר מבטא חלק מן המציאות
