|
נכון שאת כלל הלחץ הבינלאומי אפשר להפעיל על כל רה''מ ובכיר בישראל, אבל בכל זאת יש הבדל ניכר בין אלו שמנסים לדחוף לכיוון מסויים לאלו המנסים לדחוף בכיוון ההפוך: רוב המעצמות היו רוצות (ועדיין רוצות) לראות את ישראל כמו יתר העולם השלישי - מדינה קטנה, החיה על חרבה בין אויבים. שקט ויציבות במזרח התיכון הינן קללה לאיחוד האירופאי ברובו, למשל, מאחר ואז יפתח שוק זה יותר למוצרי צריכה אמריקנו-יפניים, במקום לסוחרי הנשק ומדעני האטום הצרפתים, הגרמנים והרוסים.
אמרו כבר מיטראן וקודמיו לארה''ב שלא תחשוב שהעולם הפך להיות חד קוטבי לאחר התמוטטות ברה''מ. האיחוד האירופי מנסה לקחת את הקוטב הנגדי לארה''ב (כמו שראו במאבק האחרון עבאו''ם על הפעילות בעירק), ורוצה איזורי השפעה קולוניאליסטיים, בדיוק כדרכו מימים ימימה. בשל כך ,יזכו לאהדת האום ואירופה רק מנהיגים ישראלים שימשיכו בקו של ישראל הקטנה והנרדפת. למנהיגים התומכים בישראל גדולה ויציבה יותר, עם גבולות פתוחים עם שכניה, יש יכולת להישען על ארה''ב. זה טוב ויפה כשקלינטון הוא הנשיא, ואז תומכי הקפיטליזם והדו-קיום נהנים מתמיכת המעצמה הגדולה, אך זה נעשה כמעט בלתי אפשרי עם נשיאים כמו בוש.
כלומר: תמיכת האום ואירופה מובטחת למנהיגים כבן גוריון ויורשיו - הרוצים את א''י הקטנה והסוציאליסטית. לעומת זאת, לכיוון ההפוך - אפשרית רק תמיכת ארה''ב, והיא אינה תמיד זמינה. |
טושה
