  
  
  
|
 |
|
||
  אריה, במחילה ממך אתה טועה |
|||
|
|||
יש בארה''ב הפרדה מוחלטת בין הרשויות. הגוף המחוקק יכול להשפיע, באמצעות הקצאת משאבים שהם בסמכותו, אבל לא יותר מזה. אין לקונגרס שום מעורבות ישירה בניהול המדיניות - לא מדיניות חוץ ולא מדיניות פנים. לכל היותר הם יכולים לשים מקלות בגלגלים ולעכב קצת ביצוע של מדיניות שלא נראית להם. לרשות המבצעת יש מלוא הסמכות להתעלם מחקיקה של הקונגרס אם הנשיא מחליט שזה חשוב לאינטרס הלאומי. בפועל, משיקולים פרקטיים, נשיאים מישתדלים לעבוד בהרמוניה עם הקונגרס, ללא כל קשר לחלוקת הכוחות הפוליטית, אבל היו לא מעט תקדימים של אנטגוניזם קיצוני ואז הנשיא מנהל את העיניינים כפי שזה נראה לו. למעשה המיבחן האמיתי של תיפקודו של נשיא הוא מידת ההצלחה שלו לעבוד בשיתוף עם הקונגרס. זאת לא סמנטיקה בלבד, שתדלנות בקונגרס היא אלמנט חשוב במערך היחסים עם ארה''ב (רבין ואחריו ברק זילזלו בזה וזה עלה ביוקר רב למדינת ישראל), אבל אין בזה משום מו''מ עם המימשל. שלא לדבר על כך ששום חבר קונגרס לא יעלה בדעתו לחתום על הסכם, חוזה או מיסמך הבנות כל שהוא, בשם ארה''ב. האמן לי שאני מכיר קצת את העיניינים מבפנים. מעבר לזה שמשיקולים פרטיים למדתי את הנושא באוניברסיטה כאן, עבדתי הרבה שנים בחברה שכל קיומה היה על חוזי מו''פ עבור הממשלה והייתי מעורב כל הזמן במו''מ עם גופים שונים בוושינגטון. אבל זה נושא בפני עצמו. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| ישראל, במחילה ממך אתה מטעה |
|||
|
|||
נכון שלהלכה קיימת הפרדה בין הקונגרס והממשל (למרות שסגן הנשיא הוא יושב ראש הסנאט!), ונכון שלהלכה רק הממשל אחראי על ניהול מדיניות החוץ של ארצות-הברית. אך אין בין שתי הנחות אלה לבין עיקר הדיון דבר וחצי דבר. * נכון הוא שֶׁלְּמַעֲשֶׂה אין הקונגרס נוהג לכפות את רצונו באופן גס ובוטה על הנשיא, ואין הנשיא נוהג להתעלם בהפגנתיות מן הקונגרס - ושני הצדדים משתדלים לפעול בשיתוף פעולה. אך אין זה אומר בשום פנים ואופן, שלנשיא ישנה סָמְכוּת לנהוג ככל העולה על רוחו, או כניסוחך: ''הנשיא מנהל את העניינים כפי שזה נראה לו''. בשנת 1995 - כפה הקונגרס על הממשל להעניק אשרת כניסה לראש ממשלת טאיוואן שהגיע לביקור פרטי - על אפו ועל חמתו של הנשיא, ותוך פגיעה ברורה ביחסי החוץ עם סין; בשנת 1990 - כפה הקונגרס על הנשיא להעמיק את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל,כולל מתן ערבויות בסך 400 מיליון דולר - וזאת על אף שהנשיא עמד על רגליו האחוריות; במהלך שנות השמונים - כאשר ביקש רייגן למכור אמצעי לחימה מתקדמים לערב הסעודית (עסקת האייווקס) - אישר זאת הסנאט ברוב דחוק של 52 בלבד,ובכך נמנעה מפלה צורבת למדיניותו של הנשיא. במקרה זה, לפחות, פעל הנשיא כפי שרצה לא מפני שהוא ''מנהל את העניינים כפי שנראה לו'', אלא מפני שקיבל לכך את אישור הסנאט - בקושי רב. כמה ימים לפני רצח רבין - עמד הקונגרס לסגור את משרד אש''ף בוושינגטון - בטענה (הברורה מאליה) שמדובר באירגון טרור שפעילותו אסורה על פי החוק האמריקני. יוזמה זו נכשלה, עקב לחץ משולב של אש''ף...של ממשלת ישראל... (היו ימים, הא?!) ושל הממשל האמריקני על הקונגרס. * כאשר אתה מדבר על מקרים של ''אנטגוניזם קיצוני'' - כוונתך בוודאי ל''חוק ירושלים'' - שבו הקונגרס חייב את הממשל להכיר בירושלים כבירת ישראל; הכריז שהיא חייבת להישאר ''בלתי מחולקת'' כאשר זכויותיהם של כל בני הדתות נשמרות (דהיינו: בשלטון ישראל), וחייב את הממשל להעביר את שגרירות ארצות-הברית בישראל - לירושלים. חוק זה התקבל על אפו ועל חמתו של קלינטון - ותוך כדי שבירת הווטו הנשיאותי שלו (מקרה נדיר - במיוחד בסוגיות חוץ). מדוע הוא לא בוצע? שוב: לא מכיוון שהנשיא ''מנהל את העניינים כפי שזה נראה לו'', ואף לא מפני שלרשות המבצעת יש את ''מלוא הסמכות להתעלם מחקיקה של הקונגרס אם הנשיא מחליט שזה חשוב לאינטרס הלאומי'' - אלא מפני שהקונגרס - מתוך חוסר-רצון (ולא חוסר-סמכות!) להשפיל את הנשיא - הותיר בידו פתח לדחות את יישום החוק בחצי שנה כל פעם - בנימוקים של ביטחון לאומי - וכך אכן פועלים קלינטון ובוש. כמה ממציעי החוק דווקא רצו להשמיט את הסעיף הנ''ל - ובכך לחייב את הממשל באופן מוחלט להעביר את השגרירות לירושלים - אך שוכנעו להימנע מכך, בין השאר בעקבות לחץ כבר של... ממשלת ישראל. * במישור החוקתי - למרות שאין לקונגרס נגיעה ישירה לניהול מדיניות החוץ, הוא יכול לכוון אותה כרצונו. הא לך דוגמא: מחר מחוקק הקונגרס חוק - שמונע כל תקציב שהוא שנועד לשיתוף פעולה צבאי או אחר עם מדינות, שמתנהלת בהן תעמולה אנטישמית תחת חסות ממשלתית. ונניח שהחוק הזה גם קובע שכל נציג רשמי של מדינה כזאת - באשר הוא נחשב לתועמלן אנטישמי מתוקף היותו חבר במוסדות הממשל - ייחשב ל''פרסונה נון-גראטה'' (אישיות בלתי-רצויה) בתחומי ארצות-הברית - ויחוייב לעזוב את גבולות המדינה תוך 3 חודשים מיום החלת החוק. חוק שכזה - אין זה בלתי סביר שיחוקק בארצות-הברית - וגם אין זה בלתי סביר שלא יכלול סייגים המאפשרים לנשיא להקפיא את החוק. במקרה שכזה - תיאלץ ממשלת ארצות-הברית לגרש את כל הדיפלומטים המצריים מתחומה, ולהפסיק לאלתר את כל התמרונים הצבאיים, הפיתוחים המשותפים, עיסקאות הנשק ושותפות הממשל בכל צורה של יחסים אסטרטגיים, אקדמיים או אחרים עם גורמים רשמיים במצרים. אין פלא, לפיכך, שהתחולל מחול שדים סביב חוק השגרירות בירושלים, מכיוון שמימושו על-ידי הממשל היה מחסל סופית את מעמדה של ארצות-הברית כ''מתווך הוגן'' במזרח התיכון - ומערער - לפחות לטווח הקצר - את מערכת הקשרים הרגישה והמסועפת שיצרו האמריקנים עם ערב הסעודית, עם מצרים ושאר גורמים ערביים ומוסלמיים. * אי לכך, מי שמזלזל במגעים עם חברי קונגרס - טומן את ראשו בחול, ומוציא את הרוח ממפרשי טיעוניו. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אריה - אתה מיתפרץ לדלת פתוחה |
|||
|
|||
כבר הצבעתי על הנזק החמור שניגרם לישראל מהזילזול של ברק ורבין בקונגרס. במיקרה של רבין זה היה חמור במיוחד, מאחר והוא כיהן כאן כשגריר ארבע שנים וחייב היה לדעת את מערכת היחסים הפנים שילטוניים. מה שאתה כותב נכון ברובו, אבל עדיין הכוח המכריע הוא בידי הנשיא. למעשה עיקר הכוח של הקונגרס נובע לא ממה שאתה כתבת אלא מכוח ההמשכיות. נשיא מכהן במיקרה הטוב 8 שנים ובתקופת הכהונה השנייה כוחו נחלש במידה ניכרת, כי כולם כבר מתכוננים ליורש. תקופה ממוצעת של חברות בקונגרס היא 15 שנים ויותר - לא מעט סנטורים הגיעו ל 30 ויותר שנות כהונה. כך שעל המישקל של ''מה שלא עושה השכל, עושה הזמן'' הקונגרס צבר הרבה כוח. השורה התחתונה היא שאומנם יש הרבה כוח לקונגרס, ומישחק נכון עם הגוף הזה יכול להביא להרבה הישגים, אבל זה לא אותו הדבר כמו לעבוד ישירות עם הרשות המבצעת. וכמו שלקונגרס יש הכוח לעשות לנשיא ''נאכס'', ולהשפיע לפעמים על מדיניות החוץ בניגוד לרצונו, כך לנשיא ולאדמיניסטרציה ישנן אין סוף אפשרויות למסמס תחיקה של הקונגרס ולהפוך אותה לחסרת משמעות לחלוטין בשלבי הביצוע. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אכן ''הפקרות ימנית'' |
|||
|
|||
גם מדבריך כאן, עולה מסקנה ברורה שיוסי בן אהרון גרם נזק. אילו היה גם מצליח לשכנע - הנזק היה הרבה יותר גדול. כאש דנים ב''הפקרות'' יש כמובן משקל גם לכוונה לא רק להצלחת המעשה. הרי עיקר טענותיך נגד יוסי ביילין על כוונותיו. מדוע אתה מתעלם מכוונותיו של בן אהרון? האם כוונותיו פחות ''חמורות'' מכוונותיו של ביילין? נדמה לי שלא. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי