|
נכון אמנם שאנשים שיכולים להביא יתרונות גדולים לכלל, רצוי מאד שישמרו נפשם ממרעין בישין. הברבריות קיימת תמיד, ותגובתה היא שנאה אינסטינקטיבית וקשה כשאול לאנשים המגלמים פוטנציאל של תרומה גבוהה, ונסיון רמיסתם, תכופות תוך יצירת קואליציית בולמים בשם מה שניתן לכנות ''עקרון ליליפוט'' -נצחון הגמדים העליזים או החלאה הזועקת בתרועת ביבים את זכות קיומה הדורסני.
התרוצים תמיד נמצאים, מה לעשות? תרוץ כזה עשוי להנקט תוך הצגה עצמית כ''יעקוב'' שזכותו המקודשת להערים על עשיו. משחק הגזל ''אני יעקוב, הוא עשיו''. אכן, הגזל נעשה בתחבולות שונות, אך גזל הוא גזל. דרושים באמת אנשים ממעלת אברהם או יעקוב, שגם בנקטם בדרכי ''שרידה'' אינם מסתאבים אלא נשארים בכל זאת אנשי סגולה גדולים, תוך קידום מפעלי ענק.
אך מה לעשות, ורבים מצדיקים כל זנות רוחנית וגזל קשה בהציגם עצמם כתואמי אברהם, על מנת לנמק את הנבלה. תכופות תוך עקיצות דקות שנועדות להדביק את כובע ''עשיו שמצווה לרמותו'', לקורבן הגזל.
כך, המבנה של ''אני מכוחותינו המקודשים, הוא ממתנגדנו'' כהצדקת מעשי גזל רווח מאד, בפרט באקטים בחבורה, בה נדרשת מוסרנות מלכדת, הנותנת מעטה של שגב לנבלה ולהסתאבות.
עניין זה של ''עשויזציה של הנגזל'' (מלשון עשיו) עומד ביסוד ההצדקה הלניניסטית של המטרה כמקדשת את האמצעים. הפרקטיקה של השגב כאן היא ''היה נבל מתועב ככל שתהיה, אך הקפד להציג את המטרה כנשגבת''. |
אבל מיכאל, כיוונתי לשימוש השרדני שעשה אברהם
