|
הפתרון שאתה מציע, אתה מציעו לי. האם יש מישהו בצד השני שיהיה מוכן לקבלו? חוששני שהמשפט שדוד סיוון כתב, אמת הוא. על כן אני סבור שיש להיערך בקווים בני הגנה כי עדיין לא ראינו כלום. עוד המלחמה החזקה לפנינו. בעיניים דומעות אשלח את ילדי לאסוף את אחינו הסוררים מן ההרים ומן הגבעות, עפ''י החלטות הממשלה, עפ''י רצון העם בישראל.
אני יודע, אליצור, כי ההיסטוריה של עמי בשומרון וביהודה יסודה. אז מה? יושבים שם אחרים, כאלה שהמגע שלי בהם מבאיש את ריחי בעיני אומות העולם. אינני רוצה בהם, איני רוצה להיות בחברתם, הם גורמים לכך שאנשים משלנו נהיים דומים להם. ואני רוצה שיהיה המחנה שלי טהור. ומה לעשות? החיכוך בהם גורם לנו להיות לא יהודים עפ''י השקפת עולמי. אז אני אוותר על חוויות משותפות של שני מילואימניקים שכנים: אחד ערבי מצבא שמן העבר המזרחי של הירדן, ואחד יהודי מעברו המערבי של הירדן.
וכמו שאמרתי כבר: נציב גבול מוסכם בינינו, וכל אחד יחיה בצידו. והלואי ששני הצדדים יחלמו את חלומותיהם כל אחד בצידו. לתחושתי הרעה במקום חלומות מכינים לנו בעלי דבבנו מזימות. אז אני שואל אותך: איך יהיה לנו קל יותר לעמוד בפני מזימותיהם, כשיש בינינו גבול, או כשאנו מעורבבים זה בזה כשני ''תומים בבטנה''? |
אליצור אחי
