|
שאלת נקמת העולם הערבי על הפלישה לאדמתו ריחפה גם לפני מלחמת ששת הימים, נוכח האיומים המצריים המוצהרים להכחידנו, והיתה, ניתן לסבור, מניע לפיתוח יכולת גרעינית (בפרט לאחר השואה). החרדה לגורל העם היהודי בישראל איפיינה את בן גוריון, שסבר, בפרט לפני מלחמת ששת הימים, כשנשאל לעצתו, שאל לה לישראל למצוא עצמה מבודדת ללא תמיכת מעצמת על. כך, יש הסוברים שגישה זאת של בן גוריון הביאה להתמוטטותו הקצרה של רבין, לאחר ימים רבים של שינה חטופה, וריבוי ניקוטין, ככל הנראה, שנועד להחזיקו בערנות. הוא אמר אז שעקב העניין עם סוריה (שמצרים נחלצה לעזרתה) סחף הוא את עם ישראל לאסון. גם דיין, תלמידו של בן גוריון נקלע לרגעים לחרדה אחראית זאת, בשלבים קריטיים של מלחמת אוקטובר. דר' נחום גולדמן, מנהיג ההסתדרות הציונית, נודע לשמצה על ידי מנהיגים ציונים וישראלים משום שהקצין חרדה עמוקה זאת. זאת עד כדי משהו בדומה לגישה שעלינו לסגת במידת מה לדרישות העולם הערבי, אולי עד כדי קבלת חסותו או קבלת חסות הקהילייה העולמית, שאם לא כן, נקלע למעין היבריס - חטא החוצפה, חריגה מגבולות, שסופו שימיט עלינו אסון נורא. זו היתה ואולי עודנה גם עמדת כמה חוגים חרדים -התרסת הציונות בפני אומות העולם, העשוייה להביא לנקמה ולשפיכת דם יהודי רב.
כך, השאלה שהועמדה למבחן בעת האחרונה היא אם אכן העולם הערבי ישלים עם גבולות מצומצמים. התשובה דומה למה שהפילוסוף הסקוטי דיויד יום (במאה ה- 18 ) אמר על המוות ''קפיצה לעבר הבלתי נודע''.
כך, יש הגורסים ששלום מתוך עמדת חולשה לאחר האנטיפדה הראשונה או כיום, אינו מאפשר ''שלום של נדיבים''. הנלחץ מחמת התנגדות יריבו והקורבנות שהוא מקריב, אינו תמיד נתפס ככזה שיש להעניק לו שלום של בטחה וכבוד. יש הגורסים את הגישה הבריטית כי ראוי קודם לנצח, ורק אחר כך לעשות שלום בר-קיימא, שיתפס כאקט אמיתי של בחירה בשלום, ולכן יביא ליתר הערכה מצד הערבים על נכונותנו זאת.
העניין מכל מקום, מבחינת היותו נושא קיומי ראשוני, ראוי שיהיה כפוף לשיקול דעת אינדיוידואלי ותבוני של כל אדם עם עצמו, ולא לחשיבה קולקטיבית. |
לישראלי פ': שאלת נקמת העולם הערבי ומושג ההיבריס
