|
שאין לנו בכלל פרטנר לשלום?
הם פתחו במלחמה והמלחמה עדיין לא הסתיימה. אולי המלחמה דועכת, אבל זה לא בגלל רצונם של הפלסטינים, אלא דווקא בניגוד לרצונם. אם היתה להם יכולת מבצעית טובה ביותר, הם היו מייצרים יותר פיגועים.
תגובתנו המאוחרת יחסית (אביב 2002) והספיחים לה פגעו קשות במבנה הטרור הפלסטיני. אומנם הם עוד יכולים להוציא פיגועים, אבל בקושי רב יותר. כדי לנסות ולעקוף את הקושי הם החלו בשיתוף פעולה בין ארגוני, שלא היה עד אז. וגם זה לא קידם אותם בהרבה.
נסיגה חד צדדית תיתן תנופה חדשה לטרור. מעבר ליכולת התארגנות מסודרת ומחודשת בתמיכת שלטונות הרש''פ, אין ספק שהנסיגה תשחק על האגו והכבוד הפלסטיניים, תצביע על הצלחת הטרור להניס את ''הכובשים'' ותעודד אותם להחריף את לחימתם בישראל, גם ביהודה ובשומרון וגם ב''ישראל הקטנה''.
חשוב להבהיר לפלסטינים שבטרם כל חידוש מו''מ מדיני הם צריכים לשלם את מחיר תוקפנותם. על כן עלינו קודם כל להרחיב את מדיניות החיסולים באופן קבוע, ולא לשקוט על השמרים כפי שאנחנו שוקטים לכאורה בימים אלה. כנראה הלחצים המדיניים של ארה''ב ואירופה נותנים את אותותיהם. ואנחנו לא רוסיה, שמחסלת את נשיא צ'צ'ניה לשעבר בקטאר ויוצאת נקיה. כנראה שלפי הקוד הפוליטי הבינ''ל, מה שמותר לגויים אסור לישראל. ולנו אסור לקבל את הגישה ההתנשאותית הזו. אם צריך לחסל את ערפאת, אז יפה שעה אחת קודם. אם יש שקט של כבר שלושה שבועות, אז אסור להירדם ולהאמין להם. זה יתנקם בנו יום אחד, בפיצוץ הרסני נוסף.
אנחנו חייבים להמשיך את המתקפה להגנתנו, עד אשר נחסל את בכירי הרש''פ ומפקדיו לזרועות הארגוניות השונות. אח''כ, אם ירצה אללה, נמתין מעט ונראה אם קמה להם הנהגה חדשה ברש''פ השואפת לפשרה ולשלום. זה קצת אוטופיה, אבל עם ההנהגות הנוכחיות אין תקווה לשלום. |
מתי אנחנו נבין
