  
  
  
|
 |
|
||
  היכן הקרדיט? מקרה II - אלפרד ראסל וואלאס |
|||
|
|||
בשנת 1858 קיבל צ'ארלס דארווין מכתב מחוקר צמחים אלמוני בן 35 בשם אלפרד וואלאס. לעת ההיא נחשב דארווין לחוקר טבע חרוץ ובכיר, אך תורת האבולוציה שלו עדיין לא פורסמה. במכתב פירט וואלאס את התיאוריה שלו על התפתחות החיים בכדור הארץ: בעלי חיים (וצמחים) מורכבים מתפתחים מבעלי חיים פשוטים יותר, כשהכוח המניע את התהליך הוא ברירה טבעית, הגורמת למותם של הבלתי כשירים. דארווין ההמום נועץ בשני מדענים בכירים: צ'ארלס ליאל וג'וזף הוקר. הסיבה להתייעצות, כך סיפר להם, היא שהוא עצמו פיתח את התאוריה הזו 15 שנה קודם לכן, אך לא העז לפרסמה. כעת בא מדען צעיר ואלמוני ומפתח באופן בלתי תלוי את אותה תיאוריה ממש! לבסוף נמצאה פשרה: שתי התיאוריות, זו של דארווין וזו של וואלאס, יישלחו לחברה הלינאית למדעים ביולי 1858, ויוקראו באותה ישיבה. וואלאס ודארווין לא יהיו נוכחים בישיבה. כך נולדה תורת האבולוציה בצורתה המוכרת לנו. הציבור הרחב יודע רק על דארווין, המדען המפורסם, בן לשושלת מדענים ידועי שם ועתירי ממון. אלפרד ראסל וואלאס מוכר בעיקר להיסטוריונים של המדע. אנו מאמינים שדארווין נהג ביושר, ושאכן היתה באמתחתו תורת אבולוציה מגובשת כשהגיע מכתבו של וואלאס אליו, אך זו אמונה נטולת הוכחה, ככל הידוע לי. המקוריות של וואלאס, לעומת זאת, היא עניין מוכח. --------------------------------------------------------------------- וזה עוד מקרה טוב, בו הבכיר נותן את הקרדיט לזוטר. לו היה דארווין פחות ישר, לא היה מתקשה כלל לפרסם את התיאוריה בעצמו ולטעון לבלעדיות. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| הדרמה האנושית של היוצר מול צמתות כוח של נישות נכלים |
|||
|
|||
ליובל, גישתך מכובדת, וחלק מהשיח התקני, דבר שכונה בצרפת היסטוריה עבור הדופין (יורש העצר) - כלומר גרסת לימוד ההיסטוריה המחליקה תופעות קשות. המקסימום שאתה מרשה לעצמך זה לרמז שדרווין בתוקף מעמדו פשוט ניכס את התאוריה שוואלס בתמימותו שיגר אליו (אך גם נהג במידה של הגינות בריטית, וזאת בשעה שיש נישות לחלוטין חסרות כל מידה של פייריות וגבולות). אבל זו האסוסיאצייה הראשונה שעולה בכל המכיר את הסיפור של וואלס ודרווין. פשוט, נראה שהאריסטוקרטייה הבריטית סברה שמתאים למסור תאורייה בסדר גודל כזה לאחד המיוחסים באצולה המדעית, גם מבחינת יכולתו לקדם את התאורייה הזאת נוכח מאבקים עתידיים עם גורמים דתיים ואחרים. אבל ברצוני לאמר כאן דבר עבורך ועבור בלום הלוי, החש ובצדק שבמדינה זאת קיימות נישות נכלים של ממש, חסרות מעצורים ושרירותיות לגמרי, הניצבות בכל צמתות הכוח בחברה. כך, בלום הלוי אומר ובדין, שאנשי נישות אלה מזהים היטב את היוצר המקורי, המהווה עבור האיש העקר בן נישת הנכלים מעין התרסה קיומית. שכן הוא ניזון מתוצריו, אך נוכחותו של היוצר האותנטי מהווה עבורו גם איום קיומי, בשל הפגשתו אותו עם הממשות האמיתית, בה, ביחס אליו הוא מובלט כפראזיט הניזון מאחר. אוסיף שזיהוי כזה נעשה באלף ואחת צורות - טון הדיבור, סגנון הכתיבה, וכיוצא בזה, וזיהוי כזה הינו פונקציה ביולוגית של הפראזיט האנושי הנמצא בעמדת כוח, ממש כשם שעלוקה מזהה חתול. יש לשים לב שאף אם במפגש עם היוצר אין הוא עתיד להפיק דבר לעצמו, הרי גם אז אנשי נישות הנכלים פועלים זה ביחס לזה (אף שאינם מכירים רבים מהדומים להם בצמתות מפתח אחרות) בדומה למערכת תמסורת, המשגרת את היוצר הלאה, לאחר התשתו או ניטרולו. כך, איש נישת הנכלים ינסה להתיש ולשתק את היוצר, אף אם הוא עצמו אינו מפיק מכך כל תועלת, וזאת על בסיס סולידריות מבוזרת עם אנשי נישות נכלים הדומים לו בתפקודם הביולוגי-חברתי. זהו דפוס תפקודי המוכוון לקידום בני סוגו האנושיים, ולאו דווקא לקידומו האישי. ההתשה הזאת נעשית באלף ואחת דרכים, כגון - ערור ציפיות באמצעות רמזים שונים, רק על מנת לסכלם לאחר מכן, דבר מתיש מעין כמוהו. - שיבוש לו''ז - התחייבות ללוח זמנים מסויים, בנושא חשוב עבור היוצר, רק על מנת להפירו. - הבעת מעין סימפטייה עם היוצר (בטון הקול, במחוות וכד') דבר שאף הוא מעורר ציפיות, וזאת שוב, על מנת להפר את תוחלתו של היוצר, המתחיל לקוות, אולי יצמח כאן משהו. יש לשים לב שפראזיטים אנושיים הינם לרוב במידה רבה אפסים קיומיים מבחינת יכולות אנושיות כפרטים, ופועלים באופן קולקטיבי, תוך הסתמכות זה על זה; בעוד תצורת פעולת היוצר הינה אינדיוידואלית במקורה. איש נישת הנכלים ינסה כאקט ראשון לזהות, אילו גורמים תומכים ביוצר, או האם הוא בבחינת ''חמאה'', חסר גורמים חזקים תומכים, דבר המתיר את דמו, למעשה. זכור לי במכון בו עבדתי אחד, ד''ר ש. מלמד, שניסה יום אחד, בשלהי 1982 לברר באופן תמוה למדי האם עוד יש לי קשרים עם אנשים ביחידת דובר צה''ל וכיוצא בזה. לאחר שסבר בעקבות ברורו שאין לי עוד קשרים כאלה, באה מייד לאחר מכן הצעת נכלים לעבוד בבחינת ''עבד'' במכון, תוך ויתור על קידום אישי ועל כך שעבודותי ישאו את שמי, תוך הדגשה שאין לי כרגע כל ברירה אחרת, והם יוכלו, אם אסרב, למחוץ אותי כמו שמוחצים פשפש. אותו אדם אגב, כאפסים קיומיים רבים, היה גם בעל סף כאב נמוך, וגנח ממש בדמעות עקב כאב השיניים הקטן ביותר. שמתי לב, שאדם זה, שלא היכיר כלל בסגוליותו של הפרט, והכל עבורו היה השאלה הסטליניסטית של ''כמה דיויזיות יש לאיש הזה'', - בעת לווית אדם קרוב לו, דאג לאמר לי כי ''באו אנשים חשובים ללוייה, לכבד אותו''. להבנתי אנשים מסוג זה אינם בעלי חוסן אישי רב, ובמצב של שכול הלה הרגיש חשוף למדי, ומכיוון שעולמו הוא עולם של ג'ונגל, סבר שחשיפותו תתן לאחרים יתרונות עליו, ולכן דאג להטעים ש''באו ללוייה אנשים חשובים'', דהיינו, עדיין ''יש מאחוריו דיויזיות''. כל אלה ואחרים, הם תמות יסוד וטכניקות בניכוס קניין רוחני מצד חסרי יכולת שהשתלטו על נישות מפתח, כלפי בעלי היכולת. מכיוון שקניין רוחני הוא המוצר האנושי החשוב ביותר, הרי שהוא ניצב במרכז הדרמה הניצחית של המאבק הסמוי הביולוגי-תפקודי בין יוצרים לפארזיטים אנושיים. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| נכון |
|||
|
|||
| _new_ |
|
|
|
||
| קווים לדמותו של ד''ר שמואל מלמד הנזכר בתגובה |
|||
|
|||
עולים מהרב-שיח המעניין שלפנינו. שימו לב לשרירותיות הנוראה והפורעת וחוסר ההגיון וההגינות והאטימות הקשה, אך גם הרפיסות השמנונית בהצעתו בדיון. וכן לאופן האלגנטי בו ח''כ שאול יהלום מציגו ככלי ריק ואויל משריש, כשרק אטימותו ורשעותו של מ. מתחרים בחוסר הגיונו הבסיסי, כשהעניין שהוא מקדם מוצג באיצטלה שרירותית ושמנונית למדי. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| זהו דו''ח מקוצר שהושמטו בו קטעים רבים של ד''ר מלמד. |
|||
|
|||
בדו''ח מלפני חודשיים שאיתרתי בגוגל, היו הרבה יותר קטעי מלל של ד''ר מלמד, מאוסים למדי לטעמי, בוויכוח עם ח''כ יהלום. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי