|
מהמדרשה לאמנות (ברשות רפי לביא), אנשים יוצרים וחרוצים מאד, יש לי רק זכרונות טובים. חברתם היתה נעימה ורבת השראה וגלגול רעיונות, אהבתי גם את המיליטנטיות (בעולם יש מספיק נבלות שצריך קצת להכות בהם לטובת הקדמה הכללית והתפשטות הנאורות, לא? ופשוט בשביל שיהיה קצת יותר טוב). ובנוסף, רובם היו אז אוהבי חתולים. כמו דגנית ברסט שחגגה יום הולדת לחתול שלה, תוך פריטה על גיטרה ושירת שירי שטות nonesense songs שחיברה והילחינה בסגנון ''יש לי שפם ויש לי זנב, ואני לא הולך לביתספר''. או נעמי סימן טוב שבמגמה לשחרר את תלמידיה מהקבעונות הדכאניים של רוח הממסד השליט והנארטיבים הדומיננטיים מתפעלי הכוח המצמיתים את הרוח, לקראת יצירה לא סטראוטיפית וחופשית, נהגה לפזז איתם בשבילי האיזור הסמוך למדרשה תוך שירה עליזה של ''חנן ועליזה יצאו למרעה. חנן הרועה ועליזה השה. ממהה, ממהה, ממהה ממהה ממהה ממהה.. היתה לה תובנה רבת השראה גם באמרה: אתה יודע למה אתה מרגיש כל כך טוב וחופשי בשיינקין וסביבתה? בגלל הבנינים הנמוכים, כמו בעיירה היהודית באירופה. כאן אתה חוזר למקורות הבסיס שלך. |
מאותה תקופה, 87 - 89 בה הייתי שרוי בסביבת אמנים
