|
אני רוצה להזכיר לפורום כי היהדות של בית שני היתה יהדות פלורליסטית ומתקדמת שהתפשטה בכל מרחב העולם הישן. יהודים ישבו בחו''ל - אלכסנדריה (כמיליון יהודים), אסיה הקטנה/יוון (כמה מאות אלפים), קרתגו (עשרות אלפים), רומי (עשרות אלפים). חלקם היו בעלי מקצועות שירדו ועבדו בחו''ל - חוצבי ומסתתי שיש, בוסקי זיתים (שהפיצו את הזית הארץ ישראלי בכל רחבי אגן הים התיכון ובזכותם יש היום שמן זית טוב באיטליה ובספרד), פקידים יודעי כתוב וקרוא, מורים ומחנכים. חלקם היו גם מתגיירים שנהו אחר הקידמה המבטיחה שהביאה היהדות על סביבתם, אל מול הפגניות הריטואלית הדקדנטית. הגיור של אז נעשה בתהליכים הרבה יותר קלים ומהירים, ולא הושמו גדרות וחומות שנבנו מאוחר יותר, הרבה בשל הצורך לקיום לאומי אל מול מתקפות דת חיצוניות של הנצרות לגווניה.
ההלניזם היה אז בירידה ביוון ועיקר אוצרותיו הרוחניים היה בהגירה לפריפריה ההלניסטית (מערבה לרומי, צפון מזרחה לארמניה של היום ודרום מזרחה לאשור - מזרח סוריה - צפון עיראק של היום. והיהדות היתה אחד הגורמים לקשר החיים בין הקהילות האלה, אם המסחר, אם בתנועת אנשים ואם בזרימת מידע וידע. לכן, אז הרגישה עצמה היהדות חופשיה ובלתי מאויימת והיא פרחה גם אצל הגויים שחלקם הצטרפו אליה.
הנצרות, שזנתה מן היהדות, לקחה את הלפיד הפתיחות תוך שהיא מתמודדת באלימות מול יריבותיה תוך שהיא מנסה לבטלם רעיונית-דתית, ומרגע שהיה לה גם עוצמה פוליטית, היא הפעילה מערכות שלטוניות כנגד אויביה. וגדול אוייביה היתה היהדות שסיכנה את בסיס האמונה הנוצרית.
מרגע זה, שהוא די ארוך, בן מאות שנים, מהחורבן עד המאה ה-5 עוצבו קישרי הגומלין בן היהדות למציאות שמחוץ לה, והיהדות היתה המתגוננת, המסתגרת בתוך עצמה, תוך שהיא מכניסה הנחיות בתוך ספרי האמונה שנכתבו בזמנים אלה.
הרמב''ם מדבר בעיקר על הסוגיה האמונית-רעיונית שבה כל החפץ להצטרף לעם היהודי מתוך אמונה ואהבה אין לשים בפניו מכשול. כדוגמת סיפור רות המואביה. לעומת זאת באופן פרקטי היהדות פעלה בתגובה למציאות הקשה שבה חיה בתרבויות אחרות, תוך שהפתיחות הראשונית היתה יכולה דווקא לפגוע בה - היו יותר נוטשים את היהדות מרצון מאשר מצטרפים אליה - ומול זה היהדות הגיבה בהסתגרות. |
עוד כמה מלים בנושא
